Text version of this daf: original and translation
Zevachim 31a (לא.) — the Talmud in English
Zevachim 31a (זבחים לא.): השתא, כזית וכזית כללא , והיה לך ללמוד דבר זה מכך שלא שניתי לך אופן זה של כזית וכזית, כזית למחר בחוץ, מיבעיא?! הרי כל שכן שהוא כללא. ומכל מקום, שמענו מכך שלבסוף ענהו רבי ללא…
Original text — Zevachim 31a (לא.)
השתא, כזית וכזית כללא
, והיה לך ללמוד דבר זה מכך שלא שניתי לך אופן זה של כזית וכזית,
כזית למחר בחוץ, מיבעיא?!
הרי כל שכן שהוא כללא. ומכל מקום, שמענו מכך שלבסוף ענהו רבי ללא ריתחא שכזית למחר בחוץ כללא הוא, שכזית וכזית תנן במשנה, ואף בזה סובר רבי יהודה תפוס לשון ראשון.
איתמר
: חישב לאכול
חצי זית חוץ לזמנו
, ואחר כך חישב לאכול
חצי זית
אחר
חוץ למקומו, ו
אחר כך
חצי זית חוץ לזמנו
.
אמר רבא, ויקץ כישן הפיגול
. ניעור הפיגול מביטולו [כמי שניעור משנתו]. והיינו, חצי זית ראשון שחשב עליו חוץ לזמנו ואשר הצטרף לפסול הקרבן עם חצי זית של חוץ למקומו, אין אומרים, מאחר וכבר הצטרף לפסול שוב לא יחזור ויפרד ממנו, אלא הוא ניעור מצירופו זה, ומצטרף עם חצי זית אחרון של חוץ לזמנו, וחל שם פיגול בקרבן, וחצי זית של חוץ למקומו בטל ואינו מוציא את הקרבן מידי פיגול, כיון שאין חצי זית מועיל במקום כזית.
ורב המנונא אמר, עירוב מחשבות הוי
, מאחר וחצי ראשון של חוץ לזמנו הצטרף עם חצי של חוץ למקומו לפסול את הקרבן, אין החצי האחרון של חוץ לזמנו מצטרף עם חצי ראשון של חוץ לזמנו, אלא יש כאן "עירוב מחשבות" של חוץ למקומו עם חוץ לזמנו, והרי הקרבן פסול.
אמר רבא, מנא אמינא לה
שנעור הפיגול?
דתנן
במסכת טהרות,
כביצה אוכל
שהוא
ראשון
לטומאה [שנטמא מאב הטומאה]
וכביצה אוכל
שהוא
שני
לטומאה [שנטמא מראשון לטומאה]
שבללן זה בזה
, הרי תערובת זו
ראשון
לטומאה היא, ואוכל או משקה הנוגע בה נעשה שני לטומאה. שהרי יש כאן ראשון לטומאה בשיעור כביצה הראוי לטמא את האוכל או המשקה הנוגע בו לעשותו שני לטומאה. אך אם
חלקן
, את תערובת שני הביצים, לשני חלקים, הרי חלק
זה שני
לטומאה,
ו
גם חלק
זה שני
לטומאה, כיון שכל חלק של כביצה מורכב ובלול מראשון לטומאה ושני לטומאה, ונמצא שאין באף אחד מהם שיעור כביצה ראשון לטומאה, שהוא השיעור הראוי לטמא אחרים, ולכך דינם כשני, כיון שחצי שיעור של ראשון לטומאה וחצי שיעור של שני לטומאה מצטרפים לענין לטמא בדרגת הקל שבהם, שהוא השני.
ומדייקת הגמרא:
הא חזר ועירבן, ראשון הוי
. כי מאחר ועתה מצא חצי הביצה של הראשון לטומאה שבחלק זה את חצי הביצה של הראשון לטומאה שבחלק האחר, הרי הוא מתחבר אליו ונעור מצירופו עם החצי ביצה של השני לטומאה. והוא הדין לגבי פיגול, על אף שהצטרף חצי זית של חוץ לזמנו עם חצי זית של חוץ למקומו, נעור הוא ומצטרף עם חצי זית אחרון של חוץ לזמנו, שהוא מינו .
ומוכיחה הגמרא את דיוקה:
ממאי, מדקתני סיפא, נפל
חלק
זה
של התערובת שנחלקה
בעצמו, ו
חלק
זה בעצמו, על כיכר של תרומה
, שלא היתה נפילתם כאחת, אלא בזה אחר זה, ולא שהו שניהם יחד עליה, לא טימאוה אלא רק
פסלוה
, שעשאוה שלישי לטומאה, ולא שני [שלישי לטומאה קרוי "פסול" כיון שהוא אינו מטמא יותר תרומה], כיון שאין כאן שיעור כביצה של ראשון שיעשה שני.
אבל אם
נפלו שניהן כאחת
על הכיכר של תרומה, ואפילו נפלו עליה בזה אחר זה באופן שנפל החלק השני בעוד החלק הראשון מונח עליה,
עשאוה שניה
. כי התבטל הצירוף הקודם, והצטרפו עתה הראשון לטומאה שבחלק זה והראשון לטומאה שבחלק האחר זה עם זה, ויש כאן שיעור כביצה של ראשון לטומאה הראוי לטמא את התרומה ולעשותה שני. ומוכח מכאן שאומרים "ויקץ כישן הפיגול".
ורב המנונא אמר
, אין להוכיח זאת מהברייתא, כי
התם
, בטומאה, מלכתחילה קודם שנתערבו שני החלקים,
איכא שיעורא
של כביצה ראשון לטומאה בחלק האחד, ולכן, למרות שאחר שנתערבו נחלק הראשון, מכל מקום, כשחזר ועירבו חזר שמו הקודם עליו, והרי הוא ראשון לטומאה כשהיה. אבל
הכא
, בפיגול,
ליכא שיעורא
, כי מתחילה לא היה על החצי זית של חוץ לזמנו הראשון והחצי זית של חוץ למקומו שם פיגול אלא שם פסול. ולכן, אפילו כאשר הצטרף אחר כך עוד חצי זית של חוץ לזמנו, לא פוקע שם הפסול, ולא חל עליו שם פיגול .
אמר רב המנונא: מנא אמינא לה
שחישב חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו יש כאן עירוב מחשבות ולא תועיל מחשבת חצי זית של חוץ לזמנו להפקיע את השם פסול?
מהא
דתנן
במסכת טהרות [א ה],
האוכל שנטמא באב הטומאה
, והרי הוא ראשון לטומאה,
ושנטמא בולד הטומאה
, והרי הוא שני לטומאה, ויש בכל אחד מהם שיעור חצי ביצה,
מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם
. שאם נגעו בתרומה, פסלוה ולא טימאוה, כיון שאין בהם שיעור כביצה של ראשון לטומאה.
ומוכיח רב המנונא:
מאי לאו, אף על גב דהדר מלייה
, אפילו לאחר מכן השלים מאוכל אחר הטמא בראשון לטומאה והוסיפו על זה עד שיש בתערובת שיעור כביצה של ראשון לטומאה, מכל מקום, לא חל על התערובת שם ראשון לטומאה כיון שמעולם לא היה כאן שיעור כביצה של אוכל ראשון קודם שנתערב הראשון עם השני. ומוכח, שאם מלכתחילה לא היה שיעור, וכבר הצטרף עם דבר אחר, שוב אינו חוזר וניעור להצטרף עם מינו.
ואין להקשות, מאחר ומדובר באופן שמתחילה לא היה בכל אחד מהם שיעור כביצה, איך נטמאו? כי גם אוכל בשיעור כל שהוא מקבל טומאה, ורק כדי שיהיה בכוחו לטמא אחרים צריך שיעור כביצה.
ודוחה הגמרא:
דלמא דלא הדר מלייה
, שמדובר באופן שלא השלים ממקום אחר לשיעור כביצה של אוכל ראשון, אבל אם השלים יתכן שהיה הדין שחוזר הראשון ונעור.
כי אתא רב דימי
מארץ ישראל לבבל,
אמר
: חשב על
חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו, תני בר קפרא
שאפילו אם נסבור כדעת רב המנונא שאין אומרים ויקץ כישן הפיגול, באופן זה הרי זה
פיגול, אין חצי זית
של חוץ למקומו
מועיל במקום כזית
של חוץ לזמנו, ומאחר ושתי המחשבות של חוץ לזמנו היו סמוכות זו לזו מצטרפות, ואין אומרים שהצטרף חצי זית של חוץ לזמנו הראשון עם חצי זית של חוץ למקומו שקדם לו ויותר אינו יכול להיות נעור, אלא מצטרף הוא עם חצי זית של חוץ לזמנו האחרון, כיון שמה שלמדנו מ"יהיה" שמצטרפים חוץ למקומו וחוץ לזמנו זה עם זה, היינו רק באופן שאין לחצי זית של חוץ לזמנו חצי אחר להצטרף אליו, אבל כאן שיש לו חצי אחר הסמוך לו הרי הוא מצטרף אליו.
כי אתא רבין
מארץ ישראל לבבל,
אמר
: חישב על
חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו
, רק באופן זה
תני בר קפרא
שהוא
פיגול
, משום ש
אין חצי זית
של חוץ למקומו שחשבו אחרון
מועיל במקום כזית
פיגול של שני חצאי חוץ לזמנו שחישב קודם. אבל במקרה של רב דימי סובר רבין שמצטרף חצי ראשון של חוץ לזמנו עם חוץ למקומו שקדם לו, ושוב אין נעור להצטרף עם חצי אחרון של חוץ לזמנו, הגם שהוא סמוך לו.
רב אשי
סובר כרבא שאומרים ויקץ כישן הפיגול, ו
מתני הכי
: אפילו חשב
חצי זית חוץ לזמנו, וכזית
"
חציו חוץ למקומו, וחציו חוץ לזמנו
", והיינו שחישב את החצי חוץ למקומו והחצי חוץ לזמנו בדיבור אחד, וצירפם בדיבורו לכזית אחד, אפילו בזה
תני בר קפרא
שהוא
פיגול
ומצטרף החצי זית חוץ לזמנו הראשון עם החצי חוץ לזמנו האחרון כיון שהוא מינו, ש
אין חצי זית
של חוץ למקומו
מועיל במקום כזית
של חוץ לזמנו .
אמר רבי ינאי חישב שיאכלוהו כלבים למחר
והיינו מחשבת חוץ לזמנו, אלא שלא חישב שיאכלהו אדם אלא כלבים הרי זה
פיגול
, דכתיב [מלכים ב ט] "
ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל
". ומכאן שאכילת כלבים שמה אכילה, ונמצא שחישב מחשבת אכילה חוץ לזמנו.
מתקיף לה רב אמי, אלא מעתה
לדבריך, שהוכחת ממה שנכתב לשון אכילה בכלבים שאכילתם נחשבת אכילה לענין מחשבת פיגול,
חישב שתאכלהו אש
של הדיוט
למחר, דכתיב
[איוב כ] "
תאכלהו אש לא נופח
", ומשמע שזו קרויה אכילה,
הכי נמי ד
תהיה זו מחשבת
פיגול?
וכי תימא הכי נמי
שיהיה זה פיגול,
והתנן
במשנתנו: חשב
לאכול כחצי זית
חוץ לזמנו
ולהקטיר
לגבוה חוץ לזמנו
חצי זית
דבר הראוי להקטרה, הרי זה
כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין
. ואם אכן אכילת אש ואפילו של הדיוט שמה אכילה, הרי הקטרה, שהיא אש גבוה האוכלת את הראוי לה, כל שכן ששמה אכילה, ומדוע לא מצטרפין מחשבת אכילה עם מחשבת הקטרה, והרי שתיהן מחשבת אכילה הן? אלא בהכרח, אין אכילת אש קרויה אכילה כאכילת אדם.
ומתרצינן:
אי דאפקה
להקטרה
בלשון אכילה
, והיה מחשב "להאכיל" את האש בבשר הקרבן למחר,
הכי נמי
שהיה זה פיגול על ידי שיצטרף עם מחשבת אכילת אדם. אבל
הכא
, שאינו מצטרף,
במאי עסקינן
-
דאפקה בלשון הקטרה
, שחישב "להקטיר" הבשר חוץ לזמנו,
דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד
, ואין שתי לשונות אלו מצטרפות.
בעי רב אשי, חישב לאכול כזית ב
אופן שיאכלוהו
שני בני אדם, מהו
, האם הוא פיגול?
וצדדי הספק הם: האם נאמר
בתר מחשבה אזלינן, דאיכא שיעורא
. שבמחשבתו היתה אכילת כזית שלם חוץ לזמנו והרי זה פיגול.
או
נאמר
בתר
בני אדם ה
אוכלין אזלינן, וליכא שיעורא
, כיון שהם שני בני אדם וכל אחד אוכל פחות מכזית, ונמצא שאין מחשבת אכילה על כזית.
אמר אביי: תא שמע
ממה ששנינו במשנה: חישב
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, כשר
, כיון
שאין אכילה והקטרה מצטרפין
להשלים לפיגול.
Translation
А Rav Hamnuna сказал:
The Gemara rejects this:
Perhaps he did not complete it:
it is speaking of a case in which he did not complete, from another place, the measure of an egg of the first food; but if he did complete it, it is possible that the halakha would be that the first thought reawakens.
When Rav Dimi came
from Eretz Yisrael to Babylonia,
he said:
If he had the intention regarding
half an olive-bulk outside its designated place, half an olive-bulk outside its designated time, and half an olive-bulk outside its designated time, Bar Kappara taught
that even if we accept the view of Rav Hamnuna, who says that one does not say that the piggul reawakens like something asleep, in this case it is nevertheless
piggul; half an olive-bulk
of the food intended to be eaten outside its designated place
is not effective in place of an olive-bulk
of food intended to be eaten outside its designated time. Since the two thoughts of eating outside the designated time were adjacent to one another, they combine. We do not say that the first half olive-bulk of eating outside the designated time combined with the half olive-bulk of eating outside the designated place that preceded it, and that it can no longer reawaken; rather, it combines with the final half olive-bulk of eating outside the designated time. Since what we learn from the word “shall be” is that eating outside the designated place and eating outside the designated time combine with one another, that applies only when the half olive-bulk of eating outside the designated time has no other half with which to combine. Here, however, it has another adjacent half, and therefore it combines with it.
When Ravin came
from Eretz Yisrael to Babylonia,
he said:
If he had the intention regarding
half an olive-bulk outside its designated time, half an olive-bulk outside its designated time, and half an olive-bulk outside its designated place,
only in this manner
Bar Kappara taught
that it is
piggul,
because
half an olive-bulk
of food intended to be eaten outside its designated place, which he thought of last,
is not effective in place of an olive-bulk
of piggul constituted by the two half olive-bulks of food intended to be eaten outside its designated time, which he thought of first. But in Rav Dimi’s case, Ravin maintains that the first half olive-bulk of food intended to be eaten outside its designated time combines with the food intended to be eaten outside its designated place that preceded it, and it can no longer reawaken to combine with the final half olive-bulk of food intended to be eaten outside its designated time, even though it is adjacent to it.
Rav Ashi
maintains, like Rava, that one says that the piggul reawakens like something asleep, and
he teaches it as follows:
Even if he thought of
half an olive-bulk outside its designated time, and an olive-bulk
half of it outside its designated place and half of it outside its designated time,
meaning that he thought of the half outside its designated place and the half outside its designated time in a single utterance, thereby combining them in his utterance into one olive-bulk, even in this case
Bar Kappara teaches
that it is
piggul, and the first half olive-bulk of food intended to be eaten outside its designated time combines with the final half of food intended to be eaten outside its designated time, since it is of the same type. For
half an olive-bulk
of food intended to be eaten
outside its designated place
is not effective in place of an olive-bulk
of food intended to be eaten outside its designated time.
Rabbi Yannai said: If he thought that dogs would eat it tomorrow
this is a thought of eating outside its designated time, except that he did not think that a person would eat it but that dogs would eat it; it is
piggul.
As it is written [II Kings 9:
And the dogs shall eat Jezebel in the plot of Jezreel.”
This indicates that the eating of dogs is called eating, and it follows that he had the thought of eating outside its designated time.
Rav Ami challenged him: If that is so,
according to your reasoning, that you proved from the fact that the term eating is written with regard to dogs that their eating is considered eating with regard to a thought of piggul,
if he thought that fire would eat it
of a non-sacred fire
tomorrow, as it is written [Job 20:
A fire not blown shall consume him,”
which indicates that this is called eating,
then
is it likewise the case that
this would be a thought of
piggul?
And should you say: It is likewise the case
that this would be piggul,
but didn’t we learn
in our Mishna: If he thought
to eat half an olive-bulk
outside its designated time
and to offer
for the sake of the Most High outside its designated time
half an olive-bulk
of something fit to be offered, it is
valid, because eating and offering do not combine.
And if indeed the eating of fire, even a non-sacred fire, is called eating, then offering, which is the fire of the altar that eats what is fit for it, should certainly be called eating. Why, then, do a thought of eating and a thought of offering not combine? After all, both are thoughts of eating. Rather, it must be that the eating of fire is not called eating in the same manner as human eating.
And we answer:
If he expressed it
as offering
in the language of eating,
and thought of “feeding” the fire the flesh of the offering tomorrow,
it is likewise the case
that this would be piggul through combining with the thought of human eating. But
here,
where it does not combine,
what are we dealing with?
With a case where he expressed it in the language of offering,
meaning that he thought of “offering” the flesh outside its designated time.
The language of eating is one thing, and the language of offering is another,
and these two formulations do not combine.
Rav Ashi raised a question: If he thought to eat an olive-bulk in
a manner in which
two people would eat it, what is the law
—is it piggul?
The sides of the question are as follows: Shall we say
we follow the thought, and there is a measure?
His thought concerned the eating of a complete olive-bulk outside its designated time, and it is therefore piggul.
Or
shall we say
we follow
the people who
eat, and there is no measure,
since they are two people and each one eats less than an olive-bulk? It follows that there is no thought of eating an olive-bulk.
Abaye said: Come and hear
from what we learned in the Mishna: If he thought
to eat half an olive-bulk and to offer half an olive-bulk, it is valid,
since
eating and offering do not combine
to complete the requirement for piggul.