תענית 2a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

מאימתי

מזכירין

בתפילה

גבורות

גשמים?

כלומר, מאימתי מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה?

רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג

הסוכות.

רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של

ה

חג

. דהיינו, מיום שמיני עצרת.

אמר לו רבי יהושע

לרבי אליעזר: אין זה מסתבר שיתחיל להזכיר את הגשמים בתחילת חג הסוכות.

כי

הואיל ואין

ירידת

הגשמים אלא סימן קללה

בחג

הסוכות, שהרי מחמת ירידתם נאלץ האדם לצאת מן הסוכה , ובודאי שאין האדם רוצה שירדו גשמים בחג,

למה הוא מזכיר

את עניינם בחג, שעל ידי כך נראה שהוא חפץ בירידתם!?

אמר לו רבי אליעזר

: אכן כך. ו

אף אני לא אמרתי

שצריך

לשאול

[לבקש] את ירידת הגשמים בחג הסוכות על ידי אמירת "ותן טל ומטר לברכה", כי באמת אין זה הזמן הראוי לירידת גשמים,

אלא

אמרתי שיש

להזכיר

את גבורתו של הקדוש ברוך הוא, ולומר שהוא

משיב הרוח

ומוריד הגשם בעונתו,

בזמן הראוי לו, לאחר חג הסוכות.

אמר לו

רבי יהושע:

אם כן,

אם רק מזכירים שהקדוש ברוך הוא מוריד את הגשם בזמן הראוי לכך,

לעולם,

באופן תמידי,

יהא

האדם

מזכיר

את ירידת הגשמים, במשך כל השנה כולה, ולמה מפסיקים מלהזכיר את ירידת הגשם בכניסת חג הפסח?

וממשיך התנא לדון בענין הזכרת ירידת הגשמים בתפילה, ואומר:

אין שואלין את הגשמים אלא סמוך ל

זמן ירידת ה

גשמים

[ענין זה מתבאר להלן בגמרא] .

רבי יהודה אומר,

כך יש לנהוג בענין הזכרת הגשמים:

החזן

העובר לפני התיבה

ביום טוב האחרון של חג

הסוכות, שהוא יום שמיני עצרת, ויש שתי תפילות בבוקרו של יום זה, תפילת שחרית ותפילת מוסף -

האחרון,

זה שמתפלל תפילת מוסף -

מזכיר

את הגשמים. ומכאן ואילך ממשיכים להזכירם עד חג הפסח.

אבל החזן

הראשון,

המתפלל שחרית -

אינו מזכיר

את הגשמים .

ואילו

ביום טוב ראשון של פסח

, שאף בו ישנן שתי תפילות בבוקר, שחרית ומוסף - נוהגים להיפך:

החזן

ה

עובר לפני התיבה

ראשון,

המתפלל שחרית,

מזכיר

עדיין את הגשמים .

אבל

האחרון,

זה שמתפלל תפילת מוסף -

אינו מזכיר

. ושוב אין מזכירין אותם עד חג הסוכות.

גמרא:

משמעות המשנה היא, שאנו כבר יודעים שצריך להזכיר את הגשמים בתפילה, ואין התנא צריך ללמדנו את עצם עניין הזכרת הגשמים. ובא לדון רק מאימתי הוא זמן הזכרתם.

ותמהה הגמרא:

תנא, היכא קאי

[על מה נסובים ועומדים דבריו של התנא]

דקתני

[ששנה]

"מאימתי"?

כלומר, היכן הזכיר התנא את עצם הענין שצריך להזכיר את הגשמים, עד שהתחיל לדון כאן מאימתי הוא זמן הזכרתם?

ומבארת הגמרא: דברי ה

תנא, התם,

על דברי המשנה שם, במסכת ברכות,

קאי

[עומדים ונסובים].

דקתני

[ששנינו שם, במסכת ברכות]:

מזכירין גבורות גשמים ב

ברכת

תחיית

המתים,

ושואלין

[מבקשים] את ירידת הגשמים

בברכת השנים

[הברכה שמסתיימת ב"מברך השנים"],

ו

את ה

הבדלה

["אתה חוננתנו וכו' ותבדל בין קודש לחול וכו'" בתפילת ערבית של מוצאי שבת] אומרים

ב

תוך ברכת

"חונן הדעת"

.

אם כן, מצינו כבר שמזכירים את הגשמים, אך אין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.

ו

בהמשך לדברי התנא שם,

קתני

[שנינו] במשנתנו:

מאימתי מזכירין

את אותם

גבורות גשמים

ששנינו במסכת ברכות שמזכירם בתחית המתים.

ו

מקשה הגמרא: אם כן, שדברי התנא של משנתנו הם המשך לדברי המשנה במסכת ברכות,

ליתני

[שישנה התנא] את דברי משנתנו

התם

[שם], בסדר זרעים , שהרי זהו המשך לדברי אותה משנה, שנשנית אף היא בסדר זרעים!

מאי שנא דשבקיה עד הכא

[למה הניח התנא את דבריו מלאמרם עד כאן, עד מסכת תענית, שנשנית בסדר מועד]?

והיות ואין דרכו של התנא לשנות דבר מה בסדר אחד, ואת המשך הענין לשנות בסדר אחר, לכן ודאי שאין דברי התנא מוסבים על דברי המשנה במסכת ברכות.

אלא,

ה

תנא

של משנתנו

מ

מסכת

ראש השנה,

שהיא בסדר מועד [שהוא אותו סדר של מסכת תענית],

סליק

[עולה ובא] .

דתנן

[ששנינו] במסכת ראש השנה: בארבעה פרקים העולם נדון וכו'

ובחג נידונין על המים

. דהיינו, שבחג הסוכות העולם נידון על המים, כמה גשמים ירדו במשך אותה שנה.

ואיידי דתנא

[ואגב ששנה התנא שם]

"ובחג נידונין על המים",

סבר התנא של משנתנו, שהיות ונידונין על המים, ודאי צריך להזכיר בתפילה את ענין הגשמים, כדי שיבואו לברכה .

אם כן, מצינו כבר שצריך להזכיר את הגשמים. אלא שאין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.

ולכן

תנא

כאן, כהמשך לדברי המשנה במסכת ראש השנה:

מאימתי מזכירין

גבורות גשמים

.

וממשיכה הגמרא ודנה בדברי המשנה.

שואלת הגמרא: למה שנה התנא לשון זו: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים"?

וליתני

[שישנה התנא] בלשון זו:

"מאימתי מזכירין על הגשמים"!

מאי "גבורות גשמים"

[מה כוונת התנא בכך שנקט לשון "גבורות גשמים"]?

אמר רבי יוחנן: מפני ש

הגשמים

יורדין בגבורה

.

שנאמר

בספר איוב:

"עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר"

.

וכתיב

[וכתוב] בפסוק הבא אחרי מקרא זה,

"הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות"

.

תמהה הגמרא:

מאי משמע?

היאך משמע ממקראות אלו שהגשמים יורדים בגבורה, הרי במקרא זה מוזכר רק לשון "גדולה", ולא "גבורה"?

אמר רבה בר שילא: אתיא

[באה ונלמדת דרשה זו] בגזירה שוה

"חקר חקר" מברייתו

[מבריאתו]

של עולם

.

כתיב הכא,

בענין ירידת הגשמים:

"עשה

גדלות ואין חקר"

.

וכתיב התם

[וכתוב שם, בספר ישעיהו], בענין בריאת העולם:

"הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח"

. הרי שנאמר בשני העניינים, בענין ירידת הגשמים ובענין בריאת העולם - לשון "חקר".

וכתיב

בספר תהלים, בענין בריאת העולם:

"מכין הרים בכחו נאזר בגבורה"

. הרי שנאמר לשון גבורה גבי בריאת העולם.

והיות וכך, שבשני העניינים נאמר לשון "חקר", ובענין בריאת העולם כתוב לשון גבורה, הרי זה כאילו נכתב לשון גבורה אף גבי גשמים .

ממשיכה הגמרא ושואלת:

ומנא לן

[ומנין לנו]

ד

צריך להזכיר את עניינם של הגשמים דווקא

בתפלה?

ומבארת הגמרא:

דתניא

: כתוב:

"לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם"

.

מהו "ולעבדו בכל לבבכם",

איזו היא עבודה שהיא

נעשית

בלב

של האדם?

הוי אומר: זו תפלה

,

שהיא עבודה שבלב. כי אם אדם רק מוציא את מילות התפילה בפיו, ואינו מכוון בליבו, אין זו תפילה.

וכתיב בתריה

[וכתוב בהמשך אותו מקרא]:

"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"

. משמע, שצריך להזכיר את ענין הגשמים בתפילה .

ממשיכה הגמרא ומביאה מימרא של רבי יוחנן הנוגעת לענין ירידת גשמים.

אמר רבי יוחנן: שלשה

מפתחות

יש

בידו של הקדוש ברוך הוא

, שלא נמסרו

מעולם כולם יחד

ביד שליח

אחד .

ואלו הן

אותן ג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח:

א

.

מפתח של גשמים,

ב

.

מפתח של חיה

[יולדת] ,

ג

.

ומפתח של תחיית המתים

.

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שמפתחות אלו לא נמסרו ביד שליח.

מפתח של גשמים,

מנין לנו שלא נמסר ביד שליח?

דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו"

. משמע שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את אוצר הגשמים, ואינו מוסר את מפתח הגשמים בידי שליח.

מפתח של חיה, מנין

שלא נמסר ביד שליח?