טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ראש השנה 35a — תלמוד אויף ייִדיש
ראש השנה 35a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ראש השנה 35a
ומתרצינן:
כי סליק רבי אבא מימי
, כאשר רבי אבא הפליג בספינה לים [לארץ ישראל], וחזר,
פירשה
, פירש את דברי רבי יוחנן על פי מה ששמע מחכמי ארץ ישראל:
מה שאמר רבי יוחנן:
מודים חכמים לרבן גמליאל
מדובר
בברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים
שביובל, שאף הבקי יוצא ידי חובתו בחזרת הש"ץ. והטעם יבואר להלן.
ומה שאמר רבי יוחנן:
הלכה
כרבן גמליאל, שיש לדייק מדבריו,
מכלל דפליגי
, שחכמים עדיין חולקים על רבן גמליאל - מדובר
בברכות דכל השנה
. שבזה חכמים סוברים שאין הש"ץ מוציא את הבקי.
ופרכינן:
איני!
אין זה כך. כי:
והאמר
, הרי אמר
רבי חנה ציפוראה
[מהעיר ציפורי]
אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים
שביובל. ומכאן, שאף בברכות ראש השנה ויום הכיפורים חולקים חכמים על רבן גמליאל!
ולכן, הגמרא מתרצת באופן אחר:
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מאן מודים
מי הם החכמים שאמר רבי יוחנן עליהם שהם מודים לרבן גמליאל? -
רבי מאיר
הוא, ולא שאר החכמים.
ומה שאמר רבי יוחנן
הלכה
כרבן גמליאל, שיש לדייק מדבריו -
מכלל דפליגי
שחולקים על רבן גמליאל - אלו הם
רבנן
, שאר החכמים, חוץ מרבי מאיר, שעדיין עומדים במחלוקתם ולא הודו לרבן גמליאל.
דתניא
: ב
ברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים
שביובל,
שליח ציבור מוציא
את
הרבים ידי חובתן
ואפילו את הבקיאים,
דברי רבי מאיר,
שהודה לרבן גמליאל בברכות ראש השנה ויום הכיפורים בלבד.
וחכמים אומרים: כשם ששליח ציבור חייב
להתפלל בעצמו,
כך כל יחיד ויחיד
הבקי בתפילה,
חייב
להתפלל בעצמו.
והגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר, שמחלק בין ברכות ראש השנה ויום הכיפורים לתפלת כל ימות השנה:
והוינן בה:
מאי שנא הני
, מדוע שונות הברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים שביובל, מברכות כל השנה?
אילימא משום דנפישי קראי
, אם נבאר שיש פסוקים רבים במוספין של ראש השנה, ויום הכיפורים של יובל, מפני שמזכירים שם את פסוקי קרבנות המוסף, ואת פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות. וחששו שהיחידים יטעו בהם מחמת שהם מרובים, ולכן תיקנו שאף הבקיאים יוצאים בחזרת הש"ץ.
אי אפשר לומר כך. כי:
והאמר
, הרי אמר
רב חננאל אמר רב: כיון ש
אדם
אמר
בתפילת מוסף: "נעשה ונקריב לפניך [קרבנות מוסף] כמצות רצונך,
ו
כמו ש
בתורתך כתוב לאמר"
-
שוב אינו צריך
לומר את פסוקי המוספין!
אלא
, זה שברכות ראש השנה, ויום הכיפורים של היובל שונות מתפלות שאר ימות השנה, הוא
משום דאושי ברכות
, שהברכות עצמם תשע הן, והן ארוכות, ומטעות, והכל אינם בקיאין בהם.
ולפיכך תיקנו שאפילו הבקיאין יוצאים בחזרת הש"ץ.
גופא
. עתה דנה הגמרא בגוף דברי רב חננאל אמר רב, שהוזכרו לעיל:
אמר רב חננאל אמר רב: כיון ש
אדם
אמר
בתפילת מוסף: "נעשה ונקריב לפניך [מוספין] כמצות רצונך,
ו
כמו ש
בתורתך כתוב לאמר"
-
שוב אינו צריך
לומר את פסוקי המוספין.
סבור מינה
, בני הישיבה הבינו, ש
הני מילי ביחיד
, שהדברים אמורים דוקא בתפילת היחיד.
אבל בצבור
-
לא אתמר
, לא נאמר דין זה. אלא בצבור צריך לומר את פסוקי המוסף.
אתמר
, נאמר בבית המדרש:
אמר רבי יהושע בן לוי: אחד יחיד ואחד צבור, כיון שאמר
בתפילתו
"ובתורתך כתוב לאמר"
\-
שוב אינו צריך
לומר את הפסוקים.
ואגב ששנינו לעיל בדברי רבן גמליאל שהתקינו את תפילת לחש כדי שהש"ץ יסדיר תפילתו בפיו, מביאה הגמרא מימרא של רבי אלעזר בכעין זה:
אמר רבי אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפילתו
, ישנן את תפילתו, כדי שלא יתבלבל,
ו
רק
אחר כך יתפלל.
אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה, ושל יום הכפורים, ושל פרקים
, מועדים.
אבל
בתפילה
דכל השנה
-
לא
צריך לשנן אותה לפני שמתפללים, כי מן הסתם היא שגורה בפיו ולא יטעה.
איני!
הרי יש סתירה לדברי רבי אבא:
והא רב יהודה מסדר צלותיה, ומצלי
. היה משנן את תפלתו עד שתהא סדורה בפיו, ורק אחר כך התפלל!
ומתרצינן:
שאני
, שונה רב יהודה משאר האנשים. שרב יהודה היה עסוק בתלמודו והיה מסיים כל שלשים יום את תלמודו, ורק אז היה מתפלל.
ו
כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי
-
כפרקים דמי
.
מאחר שבין תפילה אחת לחברתה היה ממתין שלשים יום, הרי זה כתפילת הרגלים, שיש חשש שבתוך השלשים יום הללו נשכח ממנו סדר התפילה, ואינו שגור על לשונו.
ועתה הגמרא דנה בדעת רבן גמליאל, הסובר שהש"ץ מוציא בתפילתו אפילו את היחידים הבקיאים בסדר התפילה:
אמר רב אחא בר עוירא, אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו
את ה
עם שבשדות
, שאינם שומעים את הש"ץ, ואף על פי כן הם יוצאים בתפילתו.
ו
מלשון רב אחא בר עוירא [שאמר בשם רבי שמעון חסידא] "אפילו עם שבשדות", משמע, ש
לא מבעיא
שהוא פוטר
הני דקיימי הכא
, שאין צריך לומר שהש"ץ פוטר את האנשים הנמצאים בעיר ולא בשדות, ואפילו כשאינם בבית הכנסת.
ותמהינן:
אדרבה!
מסתבר יותר לפטור את אנשי השדות מאנשי העיר. שהרי
הני
, אנשי השדות,
אניסי
, אנוסים מלבוא לבית הכנסת, שהרי הם מחוץ לעיר, ואילו
הני
, אנשי העיר,
לא אניסי
, שהרי הם קרובים לבית הכנסת, ויכולים לבוא!
וראיה לדבר:
דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא
ברייתא: אף על פי שהעם שבשדות הם מתברכים על ידי ברכת הכהנים, בכל זאת
עם שמאחורי כהנים
-
אינן בכלל ברכה
, כי הם יכולים לבוא לפני הכהנים, ויפנו הכהנים אליהם ויברכום.
ולכן, אם לא באו אינם בכלל הברכה.
ומכאן נלמד, שאף לענין לצאת בחזרת הש"ץ, מסתבר יותר לפטור את העם שבשדות שאינם יכולים לבוא, מאשר לפטור את אנשי העיר שיכלו לבוא ולא באו!
אלא, כי אתא
כאשר בא
רבין
מארץ ישראל לבבל,
אמר
בשם
רבי יעקב בר אידי
: כך
אמר רבי שמעון חסידא
:
לא פטר רבן גמליאל
את מי שאינו שומע את חזרת הש"ץ,
אלא
רק את ה
עם שבשדות.
מאי טעמא?
-
משום דאניסי במלאכה
, מפני שהם אנוסים במלאכתם שבשדה, ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת.
אבל
אדם הנמצא
בעיר
, ולא בא לבית הכנסת -
לא
יוצא בתפילת הש"ץ.
הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה