בבא מציעא 3a — תלמוד אויף ייִדיש

ואיכא למימר כולה למר, ואיכא למימר כולה למר,

אלא או שכולו של האחד או שכולו של חבירו - ומסברא, במקום כזה יש לחייב שבועה, שהרי כיון שרק אחד מהם דובר אמת, אם נחייב שבועה יתכן שהשקרן מביניהם ירתע מן השבועה ויודה לחבירו - ואף על פי כן, גם במקרה זה

אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה

-

קל וחומר

הכא

[בשנים אוחזין בטלית], שאף על גב שיש סברא לחייבם בשבועה, וכמו שאמרנו לעיל, משום

דליכא דררא דממונא,

שבלא טענותיהם אין כאן ספק לפנינו -

מכל מקום, מצד שני הסברא נותנת שלא לחייב בשבועה, משום

דאיכא למימר דתרוייהו היא,

שיתכן שהטלית באמת של שניהם היא - ויש ללמוד בקל וחומר - אם במחליף פרה בחמור, שברור שם שאין הוולד שייך לשניהם, ויש סברא לחייב בשבועה כדי להרתיע את השקרן - ובכל זאת אמר סומכוס שחולקים ללא שבועה - אם כן, במקום שיתכן שהטלית שייכת לפי האמת לשניהם -

לא כל שכן

שיחלוקו בלא שבועה .

ואם כן חוזרת הקושיה - שמשנתנו איננה אליבא דסומכוס הסובר שממון המוטל בספק חולקים ללא שבועה. שהרי במשנתנו חייבו חכמים שבועה.

ומתרצינן:

אפילו תימא סומכוס

יתכן לומר שמשנתנו היא אף אליבא דסומכוס. ואף שלדעתו בכל ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה, כאן חייב שבועה, היות ו

שבועה זו, מדרבנן היא, דרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: שבועה זו

שחייבו חכמים בשניים אוחזין בטלית -

תקנת חכמים היא,

וטעם השבועה הוא, כדי

שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר "שלי הוא"!

ובאה עתה הגמרא לדון במה שנינו במשנה [לקמן לז א]: שניים שהפקידו כסף, אצל אדם אחר, אחד הפקיד בידו מנה [מאה זוז], והשני הפקיד בידו מאתיים, ולאחר מכן כל אחד מהם טוען שהוא זה שהפקיד את המאתיים -

דעת תנא קמא, שנותן הנפקד לכל אחד מהם מאה [שהרי מאה זוז ודאי הופקדו על ידי כל אחד מהם], והמאה הנותרים שאין אנו יודעים מי מהם הפקידם, יהיו מונחים עד שיבא אליהו. - וטוען על כך רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, הלא את המנה שהפקיד מקבל לידיו? ולכן סובר רבי יוסי שיש לקנוס את הרמאי בכך שכל הכסף יהיה מונח עד שיבא אליהו, ואז יפסיד הרמאי את כספו. -

ודנה הגמרא:

לימא מתניתין,

משנתנו האומרת שנים אוחזין בטלית, יחלוקו, היא לכאורה

דלא כרבי יוסי

-

דאי כרבי יוסי, הא אמר: אם כן, מה הפסיד רמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

שהרי רבי יוסי סובר שיש לקנוס את הרמאי בכך שהכל יהיה מונח עד שיבא אליהו, ואם כן, גם בשנים אוחזין בטלית, היה עלינו להניח את כל הטלית עד שיבא אליהו, כדי שיפסיד הרמאי.

ומקשינן:

אלא מאי,

מה רצונך לומר, שמשנתנו אליבא ד

רבנן

היא!? הלא משנתנו איננה אף אליבא דרבנן החולקים על רבי יוסי -

כיון דאמרי רבנן "השאר יהא מונח עד שיבא אליהו",

שהרי שיטת רבנן היא שאותו מנה שעליו יש ספק, יהיה מונח עד שיבא אליהו - הרי

הא, נמי, כשאר דמי, דספיקא היא.

טלית זו, שעליה אנו דנים במשנתנו, הרי היא דומה לאותו מנה המסופק, לפי שטלית זו, כולה בספק עומדת, ובממון המסופק, גם רבנן מודים שיהיה מונח עד שיבא אליהו - ואילו במשנתנו מבואר שחולקים.

ומתרצינן:

האי מאי!

אף על פי שאי אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יוסי, אבל כרבנן אפשר להעמידה! שהרי -

אי אמרת בשלמא רבנן,

אם נאמר שמשנתנו היא אליבא דרבנן, שפיר יש לומר, שדווקא

התם,

גבי שנים שהפקידו זה מאה וזה מאתיים, אמרו רבנן שהממון המסופק יהיה מונח עד שיבא אליהו, משום

דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא,

שהמנה השלישי המוטל בספק, בודאי שייך רק לאחד מהם, ולכן

אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו,

כי אין לחלוק דבר שהוא שייך בודאי רק לאחד מהם. אבל

הכא,

גבי שנים אוחזין בטלית,

דאיכא למימר דתרוייהו הוא,

שיתכן שהטלית באמת שייכת לשניהם, במקרה זה,

אמרי רבנן פלגי בשבועה.

מודים רבנן שחולקים הם בשבועה.

אלא, אי אמרת רבי יוסי היא,

אבל אם תרצה לומר שמשנתנו היא אף אליבא דרבי יוסי - זה לא יתכן! שהרי -

השתא! ומה התם,

גבי שנים שהפקידו,

דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר,

ברור הדבר שכל אחד מהם הפקיד לכל הפחות מאה זוז, ובכל זאת

אמר רבי יוסי

שהכל

יהא מונח עד שיבא אליהו,

ואף הכסף ששייך להם בוודאות לא יינתן להם [כדי שיפסיד הרמאי].

אם כן

הכא,

גבי שנים אוחזין בטלית,

דאיכא למימר דחד מינייהו הוא,

שיתכן והטלית שייכת רק לאחד מהם,

לא כל שכן

שתהא הטלית מונחת עד שיבא אליהו.

שהרי אם על ממון שאין עליו ספק, אמר רבי יוסי שיהא מונח כדי שיפסיד הרמאי, קל וחומר שממון שהוא עצמו מסופק, שיהא מונח עד שיבא אליהו.

ומתרצינן:

אפילו תימא רבי יוסי,

יתכן לומר שמשנתנו היא אף אליבא דרבי יוסי! כי דוקא

התם,

גבי שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים, אמר רבי יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו, משום ש

ודאי איכא רמאי.

וכיון שאחד מהם רמאי בודאות, משום כך קונס רבי יוסי את הרמאי שלא יקבל גם את חלקו שלו -

אבל

הכא,

גבי שנים אוחזין בטלית,

מי יימר דאיכא רמאי!?

והרי יתכן שאין כאן כלל רמאי, משום ד

אימא, תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה.

יתכן ששניהם הגביהו את הטלית כאחת, וכל אחד סבור שהוא הגביה ראשון, ולכן טוען כולה שלי, ואין כאן רמאי!

אי נמי,

יש לחלק באופן אחר: דווקא

התם,

גבי שנים שהפקידו,

קניס ליה רבי יוסי לרמאי.

וטעם הקנס הוא -

כי היכי דלודי,

כדי שיודה הרמאי. אבל

הכא,

גבי שנים אוחזין בטלית, אין טעם לקנוס, שהרי גם אם נקנוס שהטלית תהיה מונחת עד שיבא אליהו, לא יודה הרמאי, כי

מאי פסידא אית ליה דלודי!?

שהרי אין לו שום הפסד בזה שהטלית מונחת, כי מעולם לא היתה הטלית שלו - מה שאין כן בשנים שהפקידו, אם לא יודה הרמאי, הוא יפסיד את המנה שהפקיד.

ומקשינן:

תינח מציאה

סברא זו שאמרת, שגם אם נניח את הטלית, אין כאן קנס לרמאי משום שאינו מפסיד כלום - זהו רק בשנים האוחזין בטלית שמצאו, ששם גם אם לא יקבל הרמאי כלום, אין כאן הפסד ממון אלא מניעת רווח המציאה. אבל גבי

מקח וממכר, מאי איכא למימר?

הרי נתבאר לעיל שהסיפא של המשנה מדברת במקרה שכל אחד טוען אני קניתי את הטלית, ולעיל ביארה הגמרא שמדובר ששניהם שילמו למוכר. ובמקרה זה הלא אפשר לקנוס שהטלית תהיה מונחת, והרמאי יפסיד את כספו שנתן למוכר -

ומשום כך דוחה הגמרא את החילוק השני בין משנתנו לדברי רבי יוסי -

אלא, מחוורתא, כדשנין מעיקרא.

ברור שהחילוק הוא כמו שחילקה הגמרא בתחילה, שלא אמר רבי יוסי את דבריו אלא במקום שיש ודאי רמאי, אבל במשנתנו אין וודאי רמאי .

ומקשינן:

בין לרבנן ובין לרבי יוסי, התם, גבי חנוני על פנקסו, דקתני: זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל

מבואר במשנה [שבועות מה א], שאם אמר בעל הבית לחנווני: תן לפועלי עבור שכר פעולתו מעות [קטנות] בשיווי סלע, ואני אשלם לך לאחר מכן עבורם! והחנווני טוען שאכן נתן לפועלו את המעות, כפי שהתבקש, אך הפועל טוען שלא קבל מן החנווני כלום - דעת תנא קמא היא, שהחנווני נשבע שנתן לפועל את המעות, ומשנשבע, הוא נוטל את המעות מבעל הבית, בלי עדים ובלי ראיה, וכן הפועל נשבע שלא קיבל, ונוטל שכרו מבעל הבית, בלי עדים ובלי ראיה.

מאי שנא דלא אמרינן "נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו",

מדוע שם נשבעים ומקבלים הפועל והחנווני את הכסף מבעל הבית? והרי שיטת רבנן ורבי יוסי היא, שכשיש ספק בממון, יהא אותו הממון מונח עד שיבא אליהו. ואם כן, היה צריך להיות הדין, שמוציאין את הכסף מבעל הבית, ומניחים אותו עד שיבוא אליהו - ואין זה דומה למשנתנו, שחולקים את הטלית, ולא אומרים יהא מונח, שהרי הטעם שאין אומרים במשנתנו יהא מונח, הוא משום שאין וודאי רמאי, אבל כאן המצב שונה,

דהא בודאי איכא רמאי,

שהרי אחד מהם בוודאי מרמה, כי לא יתכן שהחנווני נתן, והפועלים לא קיבלו.

ומתרצינן:

אמרי,

אמרו לתרץ:

התם, היינו טעמא,

משום כך אין אומרים שם יהא מונח,

דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא, שליחותא דידך קא עבדינא!

אני קיימתי את דברך, ונתתי לפועל את המעות כפי הוראתך. ואף על פי שהוא טוען שהוא לא קיבל, אין כח בידו לפטור אותך מלשלם לי, כי

מאי אית לי גבי שכיר!?

הרי אני איני בעל דברו של השכיר, ו

אף על גב דקא משתבע לי, לא מהימן לי בשבועה.

אף אם הוא ישבע לי שלא קיבל ממני, הוא אינו נאמן עלי, כיון שלדעתי הוא רשע, ואינו נאמן עלי בשבועה. ואם כן, עליך לשלם את תביעתי.

שמא תאמר, הרי תיקנו חכמים שהפועל השכיר נשבע ונוטל ממך, ולכאורה יש מכך ראיה שחכמים האמינו לדברי הפועל השכיר בשבועה זו?

תשובתך, לא משום שהאמינוהו חכמים על כך, הוא נשבע ונוטל שכרו. אלא

את האמנתיה!

אתה הוא זה שגילית בדעתך שהוא נאמן עליך לגבי תביעת שכרו,

דלא אמרת לי

ליתן לו

בסהדי!

אתה עשיתו לנאמן עליך לגבי תביעת שכרו ממך, בכך שלא אמרת לי ליתן לו את המעות בנוכחות עדים. ונמצא שרק כלפיך הוא נאמן, ולא לגבי.

ולכן אתה,

הב ליה,

תן לו את מעותיו. אך אין עלי להפסיד מכך שאתה האמנת לו, וכיון ששילמתי לפועל על פיך, אין מה שיפטור אותך מלשלם - ולכך חייב בעל הבית לשלם לחנווני.

ושכיר נמי,

משום כך נוטל הוא מבעל הבית את שכרו, אף על פי שהחנוני נשבע שהוא נתן לו, ועל סמך שבועה זו החנוני נאמן ליטול את התשלום מבעל הבית. משום ד

אמר ליה

השכיר הפועל

לבעל הבית: אנא, עבדי עבידתא גבך,

אני עבדתי אצלך, ונתחייבת לשלם לי על כך. וכיון שאני טוען שלא קיבלתי את שכרי, עליך לשלם לי, ואף על גב שהחנווני טוען ונשבע שהוא שילם לי,

מאי אית לי גבי חנוני?

איני מאמין לו! ו

אף על גב דמשתבע לי, לא מהימן לי.

אף אם הוא ישבע שנתן לי, הוא אינו נאמן לי, כיון שאני אומר שהוא רשע ואינו נאמן בשבועה.

הלכך, תרוייהו משתבעי, ושקלי מבעל הבית.

ומשום כך הדין הוא ששניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית.

סוגיא דרבי חייא קמייתא

: התובע את חבירו סכום של ממון, והלה מודה לו במקצת מסכום התביעה, חייב הנתבע להשבע שאין הוא חייב יותר ממה שמודה. [אבל הכופר בכל פטור משבועה].

דין זה נלמד מהאמור בפסוק [שמות כב ח] "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה". והגמרא במסכת בבא קמא [קו ב] דורשת ומבארת כי מה שאמר הכתוב "כי הוא זה", בא ללמד על "מודה במקצת" - ונאמר בכתוב שם "ונקרב בעל הבית אל האלהים", ופירושו, שחייב שבועה .

ועל זה בא רבי חייא ומחדש, ששבועה זו של מודה במקצת אינה דווקא במקום שהנתבע מודה במקצת. אלא אפילו אם כפר הנתבע בכל, אלא שבאו עדים והעידו על מקצת מן הטענה שהיא נכונה - גם במקרה זה חייב הנתבע להשבע כאילו הודה הוא בעצמו במקצת. וטעמו של רבי חייא יבואר בגמרא.

תני רבי חייא

: התובע את חבירו, וטוען:

מנה

[מאה זוז]

לי בידך! והלה

מכחיש ו

אומר: אין לך בידי כלום!

-

והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז.

יש עדים המעידים שאכן לוה הנתבע מן התובע, אלא שסכום ההלוואה היה חמישים זוז בלבד, ולא מאה כמו שתבע המלווה. -

נותן לו חמשים זוז,

כמו שהעידו העדים,

וישבע על השאר.

על החמישים הנותרים שכופר בהם, ישבע הנתבע שאינו חייב לו - וטעם שבועה זו הוא

שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת כאן עדים, מקל וחומר!

שהרי במקום שהנתבע מודה למקצת מטענת התובע, חייב הנתבע בשבועה כדין 'מודה במקצת' - קל וחומר שבמקום שעדים העידו שמקצת מטענת התובע נכונה שחייב הנתבע בשבועה, כי אם הודאת פיו, שכוחה קל, מחייבתו שבועה, קל וחומר שעדים, שכוחם עדיף, יחייבו שבועה - ולקמן הגמרא תבאר מהו הקל וחומר, ומדוע העדאת עדים עדיפה על הודאת פיו.

ומוסיף רבי חייא -

ותנא תונא,

התנא במשנתנו, מסייע לדין זה. שהרי מבואר במשנתנו ש

שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה

[

וכו'

] וזה אומר אני מצאתיה שיחלוקו -

והא הכא,

והרי במקרה זה של 'שנים אוחזין',

כיון דתפיס,

כיון שכל אחד מהם תפוס בחצי טלית,

אנן סהדי,

הרי מחמת תפיסה זו אנו עדים,

דמאי דתפיס האי דידיה הוא,,

שהחצי שתופס בו אחד מהם הרי הוא שלו [כדין כל דבר שתחת יד אדם שאנו עדים שהדבר שלו שהרי יוצא מתחת ידו]

ו

כמו כן על החצי שחבירו תופס, אנו עדים ד

מאי דתפיס האי, דידיה הוא,

שחצי זה הוא שלו -

ונמצא, שכנגד טענתו 'כולה שלי', יש עדות שהחצי של חבירו - והרי זה ממש כדברי רבי חייא, שהנתבע כופר בכל [שהרי טוען כולה שלי ואין לחבירי חלק בה], ועדים מעידים שחצי טענת התובע נכונה [שהרי 'אנן סהדי' שחצי שלו] -

וקתני "ישבע".

ומבואר במשנה שבמקרה זה חייב להשבע כדברי רבי חייא!

ומקשינן:

מאי "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר"?

מדוע הוצרך רבי חייא לקל וחומר כדי להוכיח שהודאת פיו איננה עדיפה מהעדאת עדים [וכמו שבהודאת פיו נשבע כך גם בהעדאת עדים]. - הרי מצד הסברא יש לדמות העדאת עדים להודאת פיו אף ללא קל וחומר, וכמו שהמודה במקצת חייב שבועה על מה שכפר, כך גם עדים המעידים על מקצת הטענה חייב שבועה על השאר.

ומתרצינן:

שלא תאמר

שדוקא ב

הודאת פיו,

שמודה במקצת,

הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה.

שרק שם חייבה התורה שבועה, וטעם השבועה הוא

כדרבה, דאמר רבה

-

מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה, ישבע?

הלא אם היה כופר הכל, היה נאמן ללא שבועה, שהרי הכופר בכל פטור משבועה. ואם כן, עכשיו שמודה במקצת, נאמין לו אף ללא שבועה ב'מיגו' - שאם הוא משקר, הרי היה יכול לשקר יותר, ולכפור בכל ולהפטר משבועה.

ועל זה תירץ רבה, שאין כאן מיגו, משום שיש

חזקה

ש

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,

אין אדם מעיז להכחיש את חובו בפני הבעל חוב ולומר שלא היו דברים מעולם .