בבא מציעא 3b — תלמוד אויף ייִדיש

ו

לכן אין כאן מיגו, משום שבאמת

האי,

אותו שהודה במקצת,

בכוליה

בעי דנכפריה,

רצה לשקר יותר ולכפור בכל,

והא דלא כפריה,

ומה שלא כפר בכל החוב, הוא

משום דאין אדם מעיז פניו

בפני בעל חובו לכפור הכל -

וכיון שלא יכל לכפור הכל, אין כאן מיגו . וחייב להשבע על טענתו שהודה במקצת! שמא תאמר, אם אנו חושדים בו שמשקר, האיך בוא נאמן בשבועה, הלא החשוד על הממון, חשוד גם על השבועה -

התשובה לכך היא, שאין הוא חשוד על הממון, משום -

והאי בכוליה בעי דלודי ליה,

שרצונו האמיתי הוא להודות על כל התביעה,

והאי דלא אודי,

ומה שלא הודה בפועל, הוא מפני שכעת אין לו כסף, ולכן בינתיים,

אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה,

הוא משתמט מבעל חובו בכך שכופר במקצת - ו

סבר, עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.

דעתו היא שכאשר יהיה לו כסף, ישיב את חובו.

ו

לכן,

אמר רחמנא: רמי שבועה עליה,

חייבה אותו התורה שבועה,

כי היכי דלודי ליה בכוליה,

כדי שיודה בכל החוב - ואינו נחשב חשוד על הממון שהרי אין בכוונתו לגזול את הממון, אלא להשיבו לאחר זמן.

וכיון שזהו טעם שבועת מודה במקצת, מובן מדוע אי אפשר לומר [לולי הקל וחומר שיבואר לקמן] שגם במקום שכופר הכל והעדים מעידים שחייב במקצת - שחייב הנתבע שבועה. משום שדוקא מודה במקצת איננו נחשב חשוד על הממון כי הוא משתמט וכוונתו להשיב את הממון -

אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי,

אבל במקום שכפר הכל, ובאו עדים שחייב מחצה, לא יוכל להשבע, שהרי הוא חשוד על הממון, והחשוד על הממון חשוד גם על השבועה - ולכן הוה אמינא, שגם אם העדים מעידים שחייב במקצת,

אימא לא

ישבע,

קא משמע לן

שגם במקרה זה חייב הנתבע להשבע, משום שמקרה זה נלמד ב

קל וחומר

ממודה במקצת . [וכמו שביארו התוספות שמהקל וחומר אנו למדים שגם כשכופר הכל, אין זה אלא טענת השתמטות עד שיהיה לו כסף, אך אינו מתכוון לגזול את הממון] .

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את דברי רבי חייא, שלמד בקל וחומר שעדים המעידים שחייב במקצת, מחייבים את הנתבע בשבועה, כמו במקום שהודה הנתבע במקצת.

ומאי קל וחומר?

-

ומה פיו

שכוחו קל

שאין מחייבו ממון,

שהרי אין בכוח אדם לחייב עצמו בממון בהודאתו [ולקמן מקשה הגמרא הרי אדם יכול לחייב עצמו בממון בהודאת פיו] - ואף על פי כן פיו

מחייבו שבועה,

יש כח בפיו לחייבו בשבועה, שהרי המודה במקצת חייב בשבועה. -

קל וחומר

עדים,

שכוחם עדיף מפיו,

ש

הרי

מחייבין אותו ממון

-

אינו דין שמחייבין אותו שבועה,

וודאי שיכולים לחייבו בשבועה.

ומקשינן:

ו

כי

פיו אין מחייבו ממון?

האם אין אדם יכול להתחייב בממון על ידי הודאת פיו?

והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי,

והרי הדין הוא שהמודה לחבירו בממון, נחשבת הודאתו זו כאילו העידו כך מאה עדים.

ומתרצינן:

מאי ממון,

מה שאמרנו שפיו אינו יכול לחייבו בממון, הכוונה שאין אדם יכול לחייב עצמו על ידי פיו ב

קנס,

שהרי המודה בקנס פטור.

והקל וחומר הוא -

ומה פיו,

שכוחו קל,

שאין מחייבו קנס,

ובכל זאת יש בו כח ו

מחייבו שבועה

במודה במקצת, - קל וחומר

עדים,

שכוחם עדיף מפיו,

שמחייבין אותו קנס

-

אינו דין

שמחייבין אותו שבועה!

ודחינן - אי אפשר ללמוד מפיו לעדים שיכולים לחייבו שבועה. שהרי מצינו שפיו יותר חזק מעדים. כי

מה לפיו, שכן מחייבו קרבן,

שמתחייב קרבן בהודאת פיו [אם הודה שחטא בשוגג] ואפילו אם עדים מכחישים אותו ואומרים שאינו חייב קרבן, [כגון שמעידים שהחתיכה שאכל אינה חלב אלא שומן] נאמן הוא לחייב עצמו -

תאמר בעדים,

שכוחם חלש,

שאין מחייבין אותו קרבן

שאם העידו עדים על אדם שחייב בקרבן והוא מכחישן פטור מקרבן! [שנאמר 'או הודע אליו חטאתו' ולא שיודיעוהו אחרים ] - וכיון שכן אם נבא ללמוד בקל וחומר מפיו לעדים, יש לפרוך ולומר שכח פיו חזק משל עדים שהרי פיו מחייבו קרבן - ולכן יכול לחייבו שבועה. מה שאין כן עדים שכוחם קל מפיו שאין יכולים לחייבו קרבן - אינם יכולים לחייבו בשבועה.

הא לא קשיא!

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר עדים מחייבין אותו קרבן,

ולכך אין עדיפות לפיו על עדים, ואפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים! - ודין זה שחידש רבי מאיר שעדים יכולים לחייב בקרבן, נלמד

מקל וחומר.

וכמו שמבואר במשנה במסכת כריתות [יא ב]:

דתנן, אמרו לו שנים: אכלת חלב

בשוגג וחייב אתה קרבן,

והוא

מכחיש ו

אומר: לא אכלתי.

רבי מאיר מחייב

אותו בקרבן, אף על פי שהוא מכחיש את דברי העדים,

וחכמים פוטרים

אותו מקרבן - וטעמם של רבי מאיר וחכמים יבואר להלן.

אמר רבי מאיר

לחכמים:

אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה,

אם מצינו שיש כח לעדים להביא אדם למיתה [כשמעידים עליו שעבר עבירה שיש בה מיתה] -

לא יביאוהו לידי קרבן הקל?

האם לא יהיה בכוחם להביאו לידי חיוב קרבן הקל ממיתה? -

אמרו לו

חכמים לרבי מאיר:

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, יפטר.

הלא כשהעידו עליו העדים שאכל חלב בשוגג, יכול הוא להשיבם ולטעון שאכן אכל, אך לא בשוגג אלא במזיד. ואם היה טוען כן היה פטור מקרבן, שהרי אין מביאין קרבן על מזיד. ואם כן, יש להאמינו במה שאומר לא אכלתי, במיגו שיכל לטעון שאכל במזיד ולהפטר מקרבן! ודחינן:

אלא, מה לפיו שכן מחייבו אשם.

עדיין יש לדחות את הקל וחומר מצד אחר. שהרי אדם שנשבע וכפר בממון, ואחר כך הודה שנשבע לשקר - חייב על פי הודאתו בקרבן אשם, שנאמר 'והתודה אשר חטא, והביא את אשמו'. מה שאין כן עדים, אינם יכולים לחייבו באשם. נמצא שיפה כח פיו מכח עדים, פיו מחייבו אשם ועדים אינם יכולים לחייבו , ואם כן, שוב אי אפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים.

ומקשינן:

אשם היינו קרבן!

הרי הוכחנו לעיל שרבי חייא סובר כרבי מאיר שיש בכח עדים לחייב אדם בקרבן, ודין זה הוא אף בקרבן אשם! וממילא לשיטתו אין כח פיו יפה משל עדים שהרי גם עדים יכולים לחייבו באשם.

אלא,

אם יש לפרוך את הקל וחומר, כך יש לפרוך:

מה לפיו,

שכוחו חזק,

שכן מחייבו חומש,

אם נשבע שאינו חייב ממון, ואחר כך הודה שנשבע לשקר חייב לשלם את חובו בתוספת חומש, ואילו אם העידו עדים ששיקר בשבועתו אינו חייב חומש - נמצא שעדיף כח פיו על כח העדים.

ומתרצינן:

הא לא קשיא!

כיון ש

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה

, ממילא

כי היכי דמחייב ליה

רבי מאיר

קרבן

על ידי עדים

מקל וחומר

שיכולים לחייבו מיתה כך -

מחייב ליה חומש מ

אותו

קל וחומר,

שאם יכולים העדים להביאו לידי מיתה החמורה קל וחומר שיכולים לחייבו בתשלומי חומש הקל. - ואם כן אין עדיפות לפיו על עדים, ושפיר אפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים!

אלא

אם יש לדחות את הקל וחומר, כך יש לדחותו -

מה לפיו, שכן אינו בהכחשה ובהזמה,

אם הודה לחבירו על ממון, ובאו שני עדים והכחישוהו ואמרו שאינו חייב, אין העדאת העדים פוטרת אותו ממה שהתחייב על ידי הודאתו, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים -

תאמר בעדים, שישנן בהכחשה ובהזמה

שאם באו עדים אחרים והכחישו או הזימו את עדותם פטור מלשלם - נמצא שיפה כח פיו מכח עדים, שהודאת פיו אינה ניתנת להכחשה או להזמה, ואילו עדים שהוכחשו או הוזמו עדותן בטילה. -

ולכן דוחה הגמרא, ואומרת שהקל וחומר שלמד רבי חייא אינו מהודאת פיו - \

אלא

דינו של רבי חייא [שכשעדים מעידים על מקצת התביעה חייב הנתבע להשבע על השאר כדין מודה במקצת],

אתיא

נלמד מקל וחומר

מעד אחד

-

ומה עד אחד, שאין מחייבו ממון

בעדותו, שנאמר [דברים יט - טו] 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת', - ובכל זאת עד אחד

מחייבו שבועה,

שאם כפר בכל ועד אחד מכחיש, חייב הנתבע להשבע ולהכחיש את העד המסייע לתובע -

ואם כן, הוא שעד אחד מחייב שבועה - קל וחומר ששני

עדים

שכוחם עדיף משל עד אחד

ש

הרי

מחייבין אותו ממון

-

אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ודחינן: אין דומה כלל המלמד לנלמד - ד

מה לעד אחד, שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע.

שהרי שבועת עד אחד היא שבועה להכחיש את מה שהעד מעיד.