בבא מציעא 2b — תלמוד אויף ייִדיש

דאי תנא מציאה,

שאם היה התנא שונה רק 'אני מצאתיה',

הוה אמינא

שדווקא ב

מציאה, הוא דרמו רבנן שבועה עליה

חייבוהו רבנן שבועה,

משום ד

במציאה

מורי

התופס מורה היתר לעצמו לתפוס ממי שכבר זכה במציאה לפניו,

ו

טעם הוראת ההיתר הוא - ד

אמר, חבראי לאו מידי חסר בה

הרי לחברי אין הפסד אם אני אתפוס ממנו שהרי בחנם באה אליו המציאה וגם לא טרח להשיגה, ולכן

איזל

אלך אני

אתפיס ואתפליג בהדיה

ואתפוס גם בטלית ואתחלק אתו בה - ומשום כך חייבו רבנן שבועה כדי שעל ידי השבועה יפרוש ולא יורה היתר לעצמו .

אבל

לגבי "זה אומר כולה שלי", שמדובר לעניין

מקח וממכר

-

דליכא למימר הכי,

שבזה אין לומר שמורה היתר לעצמו לתפוס אחר תפיסת חבירו, שהרי תופס דבר שחבירו קנה בדמים,

אימא,

יתכן היה לומר, שאם בכל זאת טוען "כולה שלי", זהו משום שהוא סבור שכך היא האמת, ולכן

לא

נשביעהו, משום שאין טעם לשבועה זו, שהרי לא יפרוש מחמת השבועה, כיון שסבור שהוא אומר אמת - קא משמע לן שגם בטענת "כולה שלי" צריך להשבע .

ואי תנא מקח וממכר

ואם היה כתוב במשנה רק את המקרה של "כולה שלי" ולא היה כתוב את המקרה של "אני מצאתיה" [

הוה אמינא

שדווקא

התם

במקח וממכר]

הוא דרמו רבנן שבועה עליה

חייבוהו רבנן שבועה,

משום

דבמקח וממכר

מורי

מורה התופס היתר לעצמו לתפוס, אע"פ שחבירו הוא זה שקנה את החפץ מהמוכר,

ו

טעם הוראת ההיתר הוא - ד

אמר, חבראי דמי קא יהיב,

הרי כמו שחברי שילם דמים למוכר עבור הטלית,

ואנא דמי קא יהיבנא,

גם אני גם חפץ ליתן דמים עבור החפץ , וכיון שכן -

השתא דצריכא לדידי, אשקליה אנא,

עתה שצריך אני את החפץ אטלהו אני, שהרי משלם אני עליו דמים,

וחבראי

ששילם ראשון,

ליזיל לטרח ליזבן,

ילך ויטרח ויקנה במקום אחר - ומשום כך תקנו שישבע, כדי שעל ידי השבועה יודה על האמת -

אבל

בזה אומר 'אני מצאתיה', שזהו ב

מציאה, דליכא למימר הכי,

שלא שייך הוראת היתר כגון זו, שהרי אינו יכול לומר שחבירו ימצא במקום אחר,

אימא,

יתכן היה לומר שאם בכל זאת טוען 'אני מצאתיה',

לא

נשביע אותו, שהרי הוא סבור שאומר אמת ולא יפרוש על ידי השבועה, קא משמע לן שגם בטענת 'אני מצאתיה' חייב להשבע -

ולכן

צריכא,

צריכה המשנה לחדש שגם בטענת כולה שלי במקח וממכר וגם בטענת אני מצאתיה במציאה, חייב להשבע. ומקשינן: אם כדבריך, שהמשנה מדברת גם ב

מקח וממכר

, [שכל אחד טוען אני קניתיה מהמוכר], מדוע יחלוקו, הרי ישנה אפשרת לברר את הספק -

ולחזי זוזי ממאן נקט!

נשאל את המוכר ממי מהם קיבל את הדמים, שהרי נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי .

ומתרצינן:

לא צריכא דנקט מתרוייהו

המשנה מדברת במקרה שהמוכר קיבל כסף משניהם -

מחד מדעתיה,

לאחד מהם נתרצה המוכר למכור ולקח ממנו את הכסף,

ומחד בעל כרחיה,

ולאחד מהם לא נתרצה המוכר למכור לו, והלה כפה את המוכר ליטול ממנו את הכסף בעל כרחו של מוכר,

ולא ידענא,

ואין אנו יודעים,

מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה,

מי הוא שנתן את הכסף מדעתו של מוכר, ומי כפה את המוכר ליטול את הכסף - ובמקרה זה גם אם המוכר טוען שהוא זוכר מי נתן לו את הכסף מדעתו, אינו נאמן! כי כל נאמנות המוכר לומר "לזה מכרתי", זהו דווקא אם קיבל כסף מאדם אחד ואין אנו יודעים מי הוא, אבל אם קיבל כסף משנים שוב אינו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ומזה בעל כרחי. וטעם הדבר הוא, שכיון ששניהם היו חפצים לקנות את החפץ, יש לומר שאינו זוכר למי נתרצה לבסוף, ורק אם קיבל כסף מאחד נאמן הוא לומר שזוכר למי מכר.

שנינו במשנה, שקודם החלוקה על כל אחד מהם להשבע שלכל הפחות חצי טלית שלו!

ודנה הגמרא:

לימא מתניתין דלא כבן ננס,

לכאורה משנה זו היא שלא כדברי בן ננס -

דאי בן ננס האמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא

-

שנינו במשנה [שבועות מה - א] שאם אמר בעל הבית לחנווני - תן לפועלי מעות בשווי סלע ואני אשלם לך, - והחנוני טוען שקיים את מצוות בעל הבית ונתן להם מעות, ולכן תובע את בעל הבית שישלם לו, וכנגדו טוענים הפועלים שהחנווני לא נתן להם מעות, ומשום כך גם הם תובעים את בעה"ב שישלם להם את שכרם, שהרי לא קיבלו את שכרם מן החנווני -

דעת תנא קמא שהחנווני נשבע שאכן נתן לפועלים מעות, ונוטל מבעל הבית סלע תמורתם, וגם הפועלים נשבעים שלא קיבלו את שכרם מן החנווני, ואחר השבועה נוטלים מן בעל הבית את שכרם - אך בן ננס חולק וסובר שהחנווני והפועלים נוטלים מבעל הבית ללא שבועה, שהרי אם נחייבם שבועה בהכרח שאחד מהם ישבע לשקר, שהרי לא יתכן שהחנווני נתן והפועלים לא קבלו, ובמקרה כזה אין משביעים כלל, כדי למנוע שבועת שקר ודאית.

ומקשה הגמרא - לדעת בן ננס שאין מחייבים שבועה במקום שודאי תהיה שבועת שקר, אם כן כיצד משביעין את השנים האוחזין בטלית שיש להם חלק בטלית זו, הרי אחד מהם ודאי משקר - שהרי רק מי שהגביה ראשון את המציאה יש לו חלק בטלית והשני גזלן.

ומתרצינן:

אפילו תימא בן ננס,

יתכן שמשנתינו היא אף אליבא דשיטת בן ננס, משום שכל דברי בן ננס אמורים דווקא

התם,

לגבי חנווני, משום ש

ודאי איכא שבועת שוא,

וכיון שאחד מהם ודאי נשבע לשקר - אין נשבעים כלל.

אבל

הכא,

בשנים אוחזין בטלית,

איכא למימר דליכא שבועת שוא

אין כאן הכרח שאחד מהם ישבע לשווא משום ד

אימור

יתכן לומר

דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה

ששניהם הגביהו את הטלית כאחת, ואם כן אמת הוא שלכל אחד יש חצי טלית, [וכן במקח וממכר יתכן שהמוכר נתרצה לשניהם והתכוון להקנות לכל אחד חצי טלית, ונמצא שאמת הם נשבעים].

ועתה ממשיכה הגמרא לדון בדברי המשנה:

לימא מתניתין

לכאורה משנתינו שנפסק בה דין חלוקה היא -

דלא כסומכוס, דאי כסומכוס האמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה

דהרי שיטת סומכוס היא שכל ממון המוטל בספק חולקים אותו ללא שבועה , ואילו במשנתינו מבואר שחייבים הם להשבע קודם חלוקה.

ומקשינן:

ואלא מאי

אלא מה יש לך לומר, שמשנתינו היא אליבא ד

רבנן

החולקים על סומכוס - זה לא יתכן ד

הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה

שהרי שיטת רבנן היא שממון המוטל בספק 'המוציא מחבירו עליו הראיה' - ולפי זה כאן כיון ששניהם תפוסים בטלית, כל אחד נחשב מוציא מחבירו ועליו להביא ראיה, ואם כן עלינו להניח את הטלית עד שאחד מהם יביא ראיה , ואילו במשנתינו מבואר שחולקים?

ומתרצינן:

האי מאי!

אף על פי שאי אפשר להעמיד את משנתינו כסומכוס אבל כרבנן אפשר להעמידה -

שהרי

אי אמרת בשלמא רבנן

אם נעמיד את משנתינו כשיטת רבנן, אם כן יש לחלק ולומר דדווקא

התם

גבי מחליף פרה בחמור,

דלא תפסי תרוייהו

שאין שניהם תפוסים בוולד - לכן

אמרו רבנן 'המוציא מחבירו עליו הראיה

' שהרי יש כאן 'מוחזק' ויש כאן 'מוציא'.

אבל

הכא

גבי שנים אוחזין בטלית, לא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, משום

דתרוייהו תפסי

שהרי שני הבעלי דינים תפוסים בטלית, ובמקרה זה מודים רבנן ד [

פלגי

]

לה

שחולקים, ואין שייך כאן המוציא מחבירו, מכיון שכל אחד מהם תפוס בטלית ואינו נחשב 'מוציא', ומכל מקום חולקים רק

בשבועה

ואף שהחלוקה נובעת מכח תפיסתם בטלית, בכל זאת כיון שגם חבירו תפוס בטלית וצריך הוא לגבות ממנו את חלקו בטלית, משום כך עליהם להשבע!

אלא אי אמרת סומכוס

אבל כשיטת כסומכוס אי אפשר להעמיד את משנתינו, שהרי זה כל שכן -

השתא! ומה התם

במחליף פרה בחמור

דלא תפסי תרוייהו,

שאף אחד מהם אינו תפוס בוולד - ובכל זאת אמר סומכוס ש

חולקין בלא שבועה,

אם כן ודאי הוא, ש

הכא,

בשנים אוחזין בטלית,

דתרוייהו תפסי לה,

ששניהם תפוסים בטלית,

לא כל שכן

שחולקים בלא שבועה - שהרי כיון שכל אחד יש לו תפיסה בטלית, יותר מסתבר לומר שיקבל את חלקו שתפוס בו בלא שבועה.

ומתרצינן:

אפילו תימא,

אפילו אם תאמר שמשנתנו היא אף אליבא ד

סומכוס

יש לומר, ד

כי אמר סומכוס

שכל דברי סומכוס אמורים, דווקא כשטענת התובע אינה ודאית אלא טוען

שמא,

וכן תשובת הנתבע אינה אלא טענת

שמא

במקרה זה סובר סומכוס שחולקים בלא שבועה - שהרי אם אין הבעלי דינים יודעים בוודאות למי שייך הממון, האיך ישבעו.

אבל

אם התובע טוען

ברי

[ודאי] לי שהחפץ שלי, וגם הנתבע משיב לו בטענת

ברי

במקרה כזה

לא אמר

סומכוס שחולקים ללא שבועה.

ומקשינן:

ולרבה בר רב הונא דאמר

הסובר שמה ש

אמר סומכוס

שממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה, זהו

אפילו

כשטענת התובע היא

ברי ו

התובע משיב ב

ברי

-

מאי איכא למימר

מדוע במשנתינו כתוב שעליהם להשבע, הרי בכל ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה.

ומתרצינן:

אפילו תימא סומכוס,

יתכן שמשנתנו היא אף אליבא דסומכוס, ואף על פי כן עליהם להשבע, משום ד

כי אמר סומכוס,

שכל דברי סומכוס אמורים, רק

היכא

במקום

דאיכא דררא דממונא,

שגם אם לא יטענו הבעלי דינים דבר יהיה ספק לפנינו, [כגון המחליף פרה בחמור וילדה, ואין ידוע מתי ילדה אם קודם ההחלפה או אחריה - שספק זה אינו נוצר מטענותיהם, אלא הספק מתעורר מאליו] - במקרה זה שיש ספק ברור לפנינו סברא היא לומר שחולקים בלא שבועה ,

אבל היכא

במקום

דליכא דררא דממונא,

שבלי טענות בעלי הדין לא מתעורר ספק [כגון בשנים אוחזין בטלית, שכל הספק נוצר מחמת שכל אחד טוען 'כולה שלי' - שהרי אם לא היו טוענים כלום לא היה ספק! ואף ששניהם תפוסים בטלית, אין מצב זה נחשב שיש ספק לפנינו, משום שיש לומר שהטלית שייכת לשניהם ומשום כך שניהם תפוסים בה. ] - במקרה זה

לא

אמר סומכוס שחולקים בלא שבועה.

ומקשינן:

ולאו קל וחומר הוא

הרי אדרבא! אם גבי מחליף פרה בחמור אמר סומכוס שחולקים בלא שבועה - קל וחומר שבשנים אוחזין בטלית עליהם לחלוק ללא שבועה שהרי -

ומה התם,

במחליף פרה בחמור, שאף על פי שמצד אחד יש סברא שיחלקו ללא שבועה, וכמו שאמרנו לעיל, משום

דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר,

שהספק ברור לפנינו אף ללא טענותיהם -

אך מצד שני, הרי יש שם סברא הפוכה לחייב בשבועה - שהרי אין שום צד לומר שלפי האמת הולד שייך לשניהם -