Text version of this daf: original and translation
Yevamot 89b (פט:) — the Talmud in English
Yevamot 89b (יבמות פט:): : in tractate Demai [5:10]: in Tractate Demai [5:10]: התורם מן הפירות הגדלים בעציץ , which draw nourishment from the ground through the hole and are biblically obligated in…
Original text — Yevamot 89b (פט:)
תיקשי:
מאי שנא מהא דתנן
במסכת דמאי [ה י]:
התורם
מן
הפירות הגדלים בעציץ
הנקוב
, שיונקים מהקרקע, באמצעות הנקב, וחייבים בתרומה מדאורייתא,
על
פירות הגדלים בעציץ
שאין נקוב
, שחייבים בתרומה רק מדרבנן, לפי שאין חיוב תרומה מן התורה אלא בדבר היונק מהקרקע -
תרומתו תרומה
מדרבנן, והרי היא קדושה בקדושת תרומה, והועילה הפרשת התרומה לתקן את השיריים שגדלו בעציץ הבלתי נקוב, שחייבים בתרומה רק מדרבנן.
ו
בכל זאת,
לא תאכל
התרומה עצמה לכהן -
עד שיוציא עליה
הישראל
תרומה ומעשר ממקום אחר
, כדי לתקן את התרומה עצמה.
שהרי נמצא, שהוא מפריש "מן החיוב על הפטור" מן התורה, ואין התרומה עצמה ניתרת בהפרשה הזאת, אלא היא נשארת טבל גמור.
והשתא תיקשי: אם כן, גם גבי התורם מן הטמא על הטהור, למה אנו נותנים את התרומה לכהן, ואם רצה הכהן הרי הוא מדליקה מיד [כדין תרומה טמאה]?
והרי היה לנו לדונה כטבל גמור, האסור בהדלקה, עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר!
ומשנינן:
שאני הכא
גבי תורם מן הטמא על הטהור -
דמדאוריייתא תרומה מעלייתא היא
, והועילה לתקן, הן את השיריים והן את עצמה, ו
כדרבי אלעאי
, כדמפרש ואזיל.
ולכן, על אף שהחמירו חכמים שלא תועיל הפרשתו לתקן את השיריים עד שיחזור ויתרום מן הטהור על הטבל, בכל זאת, לגבי התרומה עצמה, השאירוה על דינה, שתהא מותרת לכהן להדלקה, כדין תרומה טמאה.
דאמר רבי אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה
-
שתרומתו תרומה?
דכתיב
[במדבר יח]
"ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו
" [את המובחר].
מלמד הכתוב שאם לא תרימו מן המובחר - תשאו עליו חטא.
ואם אין קדוש
התרומה, כשתורם אותה שלא מן המובחר -
"נשיאות חטא
" -
למה!?
הרי לא עשה ולא כלום בהרמתה!?
אלא,
מיכן
אנו למדים
ל
מי ש
תורם מן הרעה על היפה
-
שתרומתו תרומה
.
וכיון שחלה תרומתו מן התורה, יכול הכהן להשתמש בה.
אבל בתורם מן החיוב על הפטור לא חלה כלל תרומתו מן התורה, אלא נשארה אפילו התרומה טבל, ולכן אסור לו לכהן לאוכלה, עד שיפרישו עליה תרומה ממקום אחר.
אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת
[לשיטתך שאתה אומר] שהתורם מן הטמא על הטהור
לא עשה ולא כלום, כל עיקר
-
דאפילו ההוא "גריוא
", הפרי שהפריש אותו לתרומה, גם הוא
הדר לטבליה
[שאפילו התרומה שתרם חוזרת לטיבלה].
מאי טעמא?
-
גזירה דילמא פשע ולא מפריש
מחדש, ולכן הפקיעו חכמים תורת תרומה ממה שהפריש.
ותיקשי:
מי איכא מידי
, האם יתכן כדבר הזה,
דמדאורייתא הוי
תרומתו
תרומה, ומשום
גזירה
דילמא פשע, אפקוה רבנן
, הוציאו חכמים את תרומתו, הקדושה מן התורה בקדושת תרומה,
לחולין!?
וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?
אמר ליה
רב חסדא לרבה:
ו
כי
את לא תסברא
שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?
שהרי מן התורה ממזר אסור בכשירה, וישראל כשר אסור בממזרת, אבל ממזר מותר בממזרת.
והתנן
במשנתנו: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת ואחר כך בא בעלה, תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה. ו
הולד ממזר מזה
[מן הראשון אם החזירה]
ומזה
[מן השני, בין שנולד קודם שגירשה הראשון, ובין שנולד לאחר שגירשה הראשון] -
והרי
בשלמא
הבן הנולד
מ
הבעל ה
שני
קודם שגירשה הבעל הראשון, הוא
ממזר
גמור מן התורה, והוא מותר בממזרת, שהרי הוא נולד מהבעל השני בשעה שהיתה האשה אשתו של הראשון.
אלא
, הבן הנולד
מן
הבעל ה
ראשון
שהחזירה אליו -
אמאי
הוא ממזר גמור מן התורה עד שיהיה מותר בממזרת!?
והרי מן התורה, אשה זו -
אשתו
של הראשון
היא
.
ו
הולד שנולד ממנו -
ישראל מעליא
[כשר גמור]
הוא
.
ו
רק משום גזירת חכמים, שאסרוה אף על הראשון, עשאוהו חכמים כממזר.
ובכל זאת
קא שרינן ליה בממזרת
[מתירים אנו אותו בממזרת], שהרי שנינו במשנה "הולד ממזר", ומשמע ממזר גמור, לכל דיניו, כולל זה שמותר בממזרת.
ומוכח ממשנתנו כדברי, שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ותיקשי לך, רבה, שאמרת אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?
אמר ליה
רבה לרב חסדא:
הכי אמר שמואל
: הולד מן הראשון אינו ממזר גמור, אלא רק ממזר לחומרא, אך הוא
אסור בממזרת
, ואין עוקרים דברי תורה.
וכן כי אתא רבין
מארץ ישראל לבבל,
אמר
בשם
רבי יוחנן
, שה"ממזר" מן הראשון
אסור בממזרת
.
ואמאי קרי ליה
במשנתנו
"ממזר
"? - לחומרא,
לאוסרו בבת ישראל
.
וקנס בעלמא הוא, להחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה, אבל להקל על דברי תורה - עקירה היא.
שלח ליה רב חסדא לרבה
, שהקשה לו וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה -
ביד רב אחא בר רב הונא
:
ו
כי
אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה
, כאשר תמהת עלי!?
והתניא
:
א. מן התורה אין מתקדשת קטנה אלא על ידי אביה, אבל תיקנו חכמים נישואין ליתומה קטנה על ידי אחיה ואמה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
ב. קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, יכולה למאן ולצאת מתחת בעלה. ומשמיאנה, נעקרו נישואיה למפרע.
ג. אין אדם יורש את אשתו - ואפילו גדולה - משאירסה, אלא אחר שנישאת לו.
מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה
, שהשיאוה אחיה ואמה -
בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה
.
משתגיע לפירקה [לאחר נישואיה], בגדלות של שנים ובהבאת שער. אבל קודם שתגדל, אין הוא יורשה, מפני שנישואיה הם בגדר נישואי ספק בלבד, כי שמא עתידה היתה למאן, ולעקור את הנישואין למפרע.
ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה
, הרי הוא יורש אותה, כשאר נשים שהבעל יורש אותן משעה שנכנסות לחופה.
ואף שלא גדלה עדיין, ויכולה היתה למאן, אין אנו מחשיבים אותה כמי שהיתה עתידה למאן ולעקור את הנישואין למפרע.
רבי אליעזר אומר: משתבעל
. ומתבארים דבריו בהמשך הסוגיא.
ויורשה, ומיטמא לה
בעלה אם הוא כהן
ואוכלת
אשתו הקטנה
בגינו
של בעלה
תרומה
, אם כהן הוא.
ומבאר רב חסדא את הברייתא, כדי להקשות ממנה לרבה:
שנינו בברייתא:
בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה
, ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה.
ומשמע, כשם שלדעת בית הלל אין צריך שתעמוד בקומתה, כך לבית שמאי אין צריך שתכנס לחופה.
ויש לתמוה: וכי לדעת בית שמאי יורש אדם את אשתו הקטנה משתעמוד בקומתה,
אע"ג שלא נכנסה לחופה!?
והרי אפילו את אשתו הגדולה אינו יורש אלא לאחר שנכנסה לחופה!?
אלא בהכרח,
אימא
: בית שמאי אומרים:
משתעמוד בקומתה, ותכנס לחופה
.
והכי קאמרו ליה
[כך אמרו להם]
בית שמאי לבית הלל
-
דקאמריתו
[זו שאתם אומרים]
"משתכנס לחופה
" הרי הוא יורשה, אין הדבר כן שיהיה די בכניסה לחופה, אלא
אי עמדה בקומתה, מהניא לה חופה
, שיירשנה בעלה
ואי לא
עמדה בקומתה
לא מהניא לה חופה
לענין שיירשנה בעלה.
עוד שנינו בברייתא הזו:
רבי אליעזר אומר: משתיבעל
: ויש לתמוה:
והאמר רבי אליעזר: "אין מעשה קטנה כלום
אלא כמפותה" היא, שאין נישואין לקטנה שלא על ידי אביה, ואם כן מה מועילה בעילתה בעודה קטנה לכך שיירש אותה, והרי אין הוא בעלה כלל!?
אלא,
אימא
-
משתגדיל ותבעל
. משום שלדעתו, אין הנישואין שהיו בעודה קטנה חלים, ואינה נעשית נשואה אלא כשתיבעל אחר שתגדיל. ואז מהני לה החופה שנעשתה בקטנותה להיות נשואה מעכשיו.
ועתה, לאחר שנתבארה הברייתא, מוכיח ממנה רב חסדא, שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה:
קתני מיהת
בברייתא - העוסקת באשה קטנה, שאינה נשואה אלא מדרבנן -
"יורשה
".
והא הכא, דמדאורייתא אבוה ירית לה
, הרי מדין תורה כיון שאינה נשואה לאיש, משפחת אביה היא זאת שיורשת אותה.
ו
בכל זאת
מדרבנן
-
ירית לה בעל
[בעלה הוא שיורש אותה]!
ומוכח שיש ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.
ודחה רבה את ראייתו של רב חסדא: אין ראיה מירושה, שהיא ענין ממוני, לכך שבית דין יכולים לעקור דבר מן התורה. כי בכוחם של חכמים לתקן תקנות בעניני ממון מכח
הפקר בית דין הפקר
, ודין זה הוא מן התורה, ולפיכך כל תקנת חכמים בעניני ממונות אינן נחשבות עקירה מן התורה.
דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר?
שנאמר
בספר עזרא [פרק י]: "ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים. ו
כל אשר לא יבוא לשלשת הימים
[לסוף שלשת הימים]
בעצת השרים והזקנים
-
יחרם כל רכושו. והוא יבדל מקהל הגולה
[לא יצרפו אותו לקהל הגולה בדבר מהדברים].
רבי אלעזר אמר: מהכא
יש ללמוד שהפקר בית דין הפקר: דכתיב בספר יהושע [פרק יט]:
"אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון, וראשי האבות למטות בני ישראל
".
וכי מה ענין "ראשים" אצל "אבות
", והרי כך היה לו לכתוב לומר: יהושע בן נון "וראשי המטות" לבני ישראל!?
אלא
, בא הכתוב
לומר לך: מה "אבות" מנחילין
הם את
בניהן כל מה שירצו
-
אף "ראשים
" של העם
מנחילין את העם
-
כל מה שירצו
.
ועוד הקשה רב חסדא לרבה, הסובר שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה - מהמשך הברייתא, ששנינו בה:
"ומיטמא לה
" [הבעל הכהן לאשתו קטנה, כאשר מתה]:
והא הכא, דמדאורייתא
רק
אביה
הכהן
מיטמא לה
, ולא בעלה הכהן, הנשואה לו רק מדרבנן.
ו
בכל זאת,
מדרבנן
-
מיטמא לה בעל
כשהוא כהן!
הרי שעקרו חכמים דבר מן התורה!?
ודחה רבה: זה שהוא מיטמא לה, הוא
משום דהויא לה
הקטנה הזאת בגדר
"מת מצוה
", שהכהן מיטמא לו.
ותמהינן:
ומי הוי
הקטנה הזאת בגדר
"מת מצוה
"!?
והתניא: אי זהו מת מצוה
שהכהן רשאי להיטמא לו? -
כל שאין לו קוברין
.
אבל אם
קורא ואחרים עונין אותו
-
אין זה מת מצוה!?
ומשנינן:
הכא
, באשתו קטנה,
נמי, כיון דלא
ירתי לה
[הואיל ואין יורשים אותה] קרוביה -
"קריא ולא ענו לה
" היא.
Translation
:
in tractate Demai [5:10]:
in Tractate Demai [5:10]:
, which draw nourishment from the ground through the hole and are biblically obligated in teruma,
, which are obligated in teruma only by rabbinic decree, since there is no biblical obligation of teruma except for something that draws nourishment from the ground—
by rabbinic law. It is therefore sacred with the sanctity of teruma, and the separation of the teruma was effective in rectifying the remainder that grew in the unperforated flowerpot, which is obligated in teruma only by rabbinic decree.
,
—
the Israelite
,
.
For it turns out that he is separating, on a biblical level, “from that which is obligated onto that which is exempt,” and the teruma itself is not permitted through this separation; rather, it remains complete tevel.
And now there is a difficulty: If so, also in the case of one who separates from impure produce onto pure produce, why do we give the teruma to the priest, and if the priest wishes, he may immediately burn it [as is the law with impure teruma]?
! Yet we should have treated it as complete tevel, which is forbidden to burn, until he separates teruma and ma’aser for it from elsewhere!
And we answer:
—
—
,
,
as will be explained.
. Therefore, although the Sages imposed the stringency that his separation should not be effective in rectifying the remainder until he again separates from pure produce onto the tevel, nevertheless, with regard to the teruma itself, they left it under its original law, so that it would be permitted for a priest to burn it, as is the law with impure teruma.
—
“
”
.
The verse teaches that if you do not raise teruma from the choicest produce, you will bear a sin because of it.
—
”—
!?
,
—
. Rather,
concerning one who — .
Since his teruma takes effect by biblical law, the priest may use it.
But in the case of one who separates from that which is obligated onto that which is exempt, his teruma does not take effect at all by biblical law. Rather, even the teruma remains tevel; therefore, the priest may not eat it until teruma is separated for it from elsewhere.
—Rabba said to Rav Ḥisda: According to you, who say [according to your view, that one who separates from impure produce onto pure produce]
—
”,
Even that “geriva,” the produce that he separated as teruma,
[so that even the teruma he separated reverts to being tevel].
—
What is the reason? It is a decree lest he be negligent and fail to separate again; therefore, the Sages removed the status of teruma from what he separated.
:
,
,
,
,
And there is a difficulty:
, , that , yet a , meaning that the Sages removed his teruma, which is biblically sacred with the sanctity of teruma, Can a court stipulate so as to uproot a matter from the Torah!?
:
!?
, Rav Ḥisda said to Rabba: that a court can stipulate so as to uproot a matter from the Torah!? For according to the Torah, a mamzer is forbidden to a fit Israelite woman, and a fit Israelite is forbidden to a mamzeret, but a mamzer is permitted to a mamzeret.
granted
—
in our Mishna: If a woman’s husband went overseas, and people came and told her, “Your husband has died,” and she married, and afterward her husband came, she must leave both this one and that one, and she requires a bill of divorce from this one and from that one. [from the first husband, if he took her back] [from the second husband, whether the child was born before the first husband divorced her or after the first husband divorced her]—
And
that is a by biblical law, and he is permitted to a mamzeret, since he was born from the second husband while the woman was the first husband’s wife. ,
—
!?
, , — is he a complete mamzer by biblical law, such that he should be permitted to a mamzeret!? —
. For according to the Torah, this woman is
; .
—
.
is [entirely fit]; .
only because of the Sages’ decree, by which they prohibited her even to the first husband, the Sages rendered him like a mamzer.
And nevertheless,
[we permit him to marry a mamzeret], since we learned in the Mishna, “The offspring is a mamzer,” which implies a complete mamzer, with regard to all his laws, including that he is permitted to a mamzeret. !? This proves from our Mishna in accordance with my view, that a court can stipulate so as to uproot a matter from the Torah. Therefore, there is a difficulty for you, Rabba, who said that a court cannot stipulate so as to uproot a matter from the Torah!?
:
:
,
, Rabba said to Rav Ḥisda: : The offspring from the first husband is not a complete mamzer, but is a mamzer only as a stringency; however, he is , and the words of the Torah are not uprooted.
,
,
.
, that the “mamzer” from the first husband is .
”?—
,
.
a ”? It is , . It is merely a penalty, intended to impose stringency and create a safeguard for the Torah, and this is not uprooting. But to be lenient against the words of the Torah would be uprooting them.
,
—
:
,
— :
,
!?
, !? :
:
a. By Torah law, a minor girl can be betrothed only by her father. However, the Sages instituted marriage for a minor orphan through her brothers or mother, so that people would not treat her promiscuously.
b. A minor girl whom her brothers or mother married off can refuse and leave her husband. Once she refuses, her marriage is retroactively annulled.
c. A man does not inherit his wife—even if she is an adult—from the time he betroths her, but only after she marries him.
,
—
, — .
.
. From when she reaches maturity [after her marriage], through the maturity of age and the appearance of pubic hair. .
,
, . And although she had not yet grown up and could have refused, we do not regard her as someone who was destined to refuse and retroactively annul the marriage.
.
. .
.
For he does not even inherit his adult wife until after she has entered the wedding canopy!?
,
, . Rav Ḥisda explains the beraita in order to raise a difficulty against Rabba:
:
,
: , . .
. ,
!? And there is reason to wonder: According to Beit Shammai, does a man inherit his minor wife from the time she stands at her full height,
!? ,
:
:
.
,
: : .
[this is what they said to them], —
”
,
[that which you say], ”— , it is not so that entering the wedding canopy alone is sufficient. Rather, , , but , . :
:
: . :
!? ,
—
.
.
, — . . And now, after the beraita has been explained, Rav Ḥisda proves from it that a court can stipulate so as to uproot a matter from the Torah:
—
”.
— ,
, .
—
!
, — [her husband is the one who inherits her]! This proves that the Sages have the power to uproot a matter from the Torah.
,
. Rabba rejected Rav Ḥisda’s proof: There is no proof from inheritance, which is a monetary matter, that a court can uproot a matter from the Torah. For the Sages have the power to enact ordinances concerning monetary matters by virtue of
, .
—
[by the end of three days] — .
.
:
”.
”,
!?
”? !? ,
,
— ”
—
.
— .
:
”
:
,
Rav Ḥisda further challenged Rabba, who maintains that a court cannot stipulate so as to uproot a matter from the Torah, from the continuation of the beraita, in which we learned:
[the priestly husband becomes impure for his minor wife when she dies]: , , , , .
,
—
!
, — ! !? Thus, the Sages have uprooted a matter from the Torah!?
”,
Rabba rejected this: The reason he becomes impure for her is
, . :
”!?
:
!?
?—
.
?— .
—
—
And we answer:
here,
in the case of his minor wife,
also, since she is not
inherited by her
since there are no heirs to inherit her] her relatives—
“She called, but they did not answer her”
she is.