Text version of this daf: original and translation

Shekalim 7a (ז.) — the Talmud in English

Shekalim 7a (שקלים ז.): Regarding this, ! Exact page location") : : , . - the money has the status of surplus of a peace-offering, and the law of , is that it is sacrificed as a peace-offering. Rabbi…

Original text — Shekalim 7a (ז.)

ועל כך

רב חסדא

אמר

: הדין שנאמר במשנה כי מותר נזיר לנדבה אמור דווקא באופן מסוים:

והוא שקרבה חטאתו בסוף

, שאז הוי הכסף הנותר "מותר חטאת", שדינו שהוא הולך לנדבה.

אבל אי קרבו שלמים בסוף

הוי הכסף מותר שלמים, ודין

מותרן

, שהם קרבין

שלמים.

אמר רבי זעירא: אפילו קרבו שלמים לבסוף

ונותר כסף, דינן של המעות הנותרות שהולכין לנדבה.

לפי ש

הלכה

למשה מסיני

היא ב

הלכות

נזיר, שתהיה מותרה

הולכת וקריבה לעולות

נדבה

.

ומשנה היא במסכת נזיר פרק ד: האשה שנדרה בנזיר, והפר לה בעלה, ועתה אינה מביאה קרבנותיה, אם היו לה מעות שהפרישה לצורך קרבנותיה, ולא פירשה אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים, דינם שיפלו לנדבה לעולות לקיץ המזבח.

ואף רב חסדא מודה בזה. אלא שנחלקו היכא שכבר אין בתוך המעות הללו דמי חטאת, וכנדון שכבר הקריב הנזיר חטאתו, אם גם באופן זה אמרינן דמותר מעות קרבנות הנזיר ילכו לנדבה.

ואיכא

מתניתא מסייעא לדין

לכאן,

ו

איכא

מתניתא מסייעא לדין

לכאן.

שנחלקו תנאים בברייתות אם מותר מעות הנזיר לאחר שאין בתוכם דמי חטאת האם ילכו לנדבה.

ומפרשת הגמרא: יש

מתניתא

ש

מסייע לרבי זעירא

:

דתניא: המפריש מעות לנזירותו, ומת. והיו לו מעות סתומין, שלא פירש בהפרשתן אלו לקרבן זה ואלו לקרבן זה, יפלו לנדבה.

והברייתא מפרשת:

אלו הן מעות סתומין

שיפלו לנדבה?

כל שדמי חטאות

[לפי הגר"א]

מעורבין בהם

. שמתחילה כשהפריש, לא פירש אלו מעות ילכו לחטאת, וממילא דמי חטאת מעורבים בהן.

ואפילו

כבר

הפריש דמי חטאת מתוכה

, ואמר אלו המעות לחטאתי והשאר לשאר קרבנות נזירותי, אף על פי כן המעות הנותרות

מעות סתומין הן

ויפלו לנדבה.

והיינו כרבי זעירא, שהלכה היא בנזיר שמותר מעות הנזיר שאין מקריבין מהם קרבנותיו יפלו לנדבה, ואפילו כבר אין בתוכם מעות דמי חטאת.

ויש

מתניתא

ש

מסייעא לרב חסדא

:

דתניא בברייתא אחריתי: מי שהפריש מעות לקרבנות נזירותו ולא פירש לאיזה קרבן, ואחר כך הפריש מעות מתוכן, ואמר:

אלו לחטאתי, והשאר לשאר

קרבנות

נזירותי

.

ומת

.

מועלין

[מביא קרבן מעילה] אם נהנה

בכולן, ואין מועלין

[ואין מביא קרבן מעילה] אם נהנה רק

במקצתן

.

משום דעולה הוי קדשי קדשים, ושלמים הוי קדשים קלים, והנהנה מקדשי קדשים מביא קרבן מעילה, והנהנה מקדשים קלים אינו מביא קרבן מעילה. והכא, הואיל ולא פירש הנזיר אם המעות הן לעולה או לשלמים, הרי שהן עומדות לשניהם, ואם נהנה רק ממקצתן, אמרינן שמא מדמי שלמים הוא נהנה, ולפיכך אינו מביא קרבן.

ולא אמר

התנא בברייתא זו:

אם מת יפלו

המעות

לנדבה

.

ומוכח שלא יפלו לנדבה.

כי אם דינן שמקריבין מהן עולות לנדבה, כל המעות דמי עולות הם, ואין בהן דמי שלמים, ומדוע הנהנה במקצתן לא מעל? אלא, ודאי סברה האי ברייתא כרב חסדא, שרק היכא שלא הופרש מן המעות הסתומין דמי חטאת אמרינן דמותרן יפלו לנדבה.

רב חסדא אמר: מותר

המעות, שנשארו מדמים שהפריש כדי להביא מהן

"לחמו של נזיר

" [הבא יחד עם השלמים שמביא הנזיר], אין לו תקנה, וכדמפרש. אלא

יורקב

[ירקב].

אמר רבי יוסי: ויאות

[שפיר קאמר]!

שהרי

להקריבו

ללחם זה

בפני עצמו אין את יכול, שאין לך לחם

שהוא

קרב לעצמו,

ומביאין את הלחם רק יחד עם השלמים.

והכא, שכבר הקריב את השלמים עם הלחם, ונשארו לו מעות ללחם נוסף, אי אפשר להקריבו בפני עצמו.

וכמו כן

להקריבו עם

שלמים של

נזירות אחרת

לקרבן נזיר אחר גם

אין את יכול

. לפי

שאין לך

שלמי נזירות ה

באה בלא לחם

.

הלכך הנזיר ההוא, כשהפריש שלמים, בהכרח הפריש גם לחם עמם. ולכן אין ללחם זה אפשרות להצטרף ולהקרב עם שלמי נזיר אחר.

ולפום כן

, בהכרח,

צריך מימר

[ומשום כך צריך לומר]:

"מותר לחמו של נזיר

-

יורקב".

ואמרינן:

סברין

[חשבו]

רבנן

ל

מימר: הוא

הדין האמור ב

לחמו

של נזיר שמותרו ירקב,

הוא

הדין גם כן ב

מותר

מעות שהפריש ל

נסכיו

של נזיר, שיורקב ולא יביאו במעות אלו קרבן אחר.

אמר רבי יוסי בר רבי בון

: לא היא! אלא הואיל ו

מותר נסכיו קדשי קדשים אינון

[הם],

ו

לכן דינן ש

יפלו לנדבה.

דהוא סבר שכל מותר הנשאר ממעות המיועדות לקדשי קדשים דינם שיפלו לנדבה.

ואמרינן:

על דעתיה

[לפי דבריו של]

דרבי יוסי בר בון

דאמר בשם רב חסדא דמותר נסכים יפלו לנדבה הואיל וקדשי קדשים הם, נמצא כי [גירסת הגר"א]

שמואל ורב חסדא ורבי אלעזר

-

שלשתן אמרו דבר אחד

, שמותר קדשי קדשים יקריבו ממנו עולות נדבה. וכדמפרש:

רב חסדא

-

אהן

[הא]

דאמרן,

דמותר נסכים הואיל וקדשי קדשים הם הולך המותר לנדבה.

ו

שמואל

נמי סבר כן. כדחזינן

דאמר רבי יוסי: עד דאנא תמן,

כשהיתי שם בבבל קודם שעליתי לארץ ישראל,

שמעית

את

קל

[קול]

רבי יהודה

, כאשר

שאיל

שאלה זו לפני

שמואל

:

מי ש

הפריש שקלו

לנדבת השקלים לבית המקדש

ומת

מה יעשו בשקלו?

אמר ליה

שמואל:

יפלו לנדבה

.

הרי חזינן שגם שמואל סבר דמותר השקלים הואיל והוו קדשי קדשים לכך יפלו לנדבה.

וגם

רבי אלעזר

סבר כן,

דאתמר

: כהן גדול שהפריש מעות לקנות מהן סולת למנחת חביתין [שהיה מביא בבוקר ובערב, והיתה באה מעשרון סולת, מחולק לשניים, והיה מקריב חצי עשרון בבוקר וחצי בערב]. אם הפריש מעות ואחר שקנה את הסולת נותרו מעות בידו, נחלקו אמוראים מה יעשה ב

מותר עשירית האיפה שלו

:

רבי יוחנן אמר: יוליכם לים המלח,

ואסור ליהנות מהן ואם נהנה אינו מביא קרבן מעילה.

רבי אלעזר אומר: יפלו לנדבה

. הרי שגם הוא סובר שהנותר ממה שהופרש לקדשי קדשים ילך לנדבה.

הלכה ה - מתניתין

א.

מותר

המעות שנותר ממה שגבו לצורך פדיון

שבויים

יתנום

ל

צורך פדיית

שבויים

אחרים.

ב.

אבל

מותר

שנשאר ממה שגבו במפורש לצורך

שבוי

מסוים - זכה אותו שבוי במותר, ויתנוהו

ל

אותו ה

שבוי.

ג.

מותר

המעות שנשאר שגבו לצורך

עניים

יתנום

ל

צורך

עניים

אחרים.

ד.

אבל

מותר

הנשאר ממה שגבו לצורך

עני

מסוים ילך

לאותו עני.

ה.

מותר

המעות שנשאר ממה שגבו לצורך קבורת

מתים

ישאר

ל

צרכי

מתים.

ו.

אבל

מותר

המעות

שנשאר ממה שגבו לצורך קבורת

מת

מסוים ינתן

ליורשיו.

רבי מאיר אומר: מותר ה

מעות שגבו לצורך

מת

מסוים -

יהא מונח עד שיבוא אליהו

. מחמת הספק. וכדלהלן.

רבי נתן אומר: מותר המת

-

בונין לו

[לאותו המת]

נפש

[מצבה]

על קברו.

ובגמרא בבלי [סנהדרין דף מח א] מפרש רבא מחלוקתם. דרבי נתן סבר הואיל ונתבזה המת במעות הללו, שגבו אותן לשמו, אין המת מוחל על בזיונו בשביל הנאת יורשיו. ולכן יעשו מן המותר מצבה על קברו. ותנא קמא סבר שנוח למת להתבזות לאחר מיתתו בשביל הנאת יורשיו, ולכן ילך המותר ליורשים.

ורבי מאיר נסתפק בזה ומשום כן אמר, שיהו המעות מונחים עד שיבוא אליהו, והוא יפשוט את הספק.

גמרא:

שנינו במשנה: מותר המת ליורשיו,

ומספקינן: כיצד הדין אם

גבו לו

למת משום שהיה

בחזקת שאין לו

עצמו מעות לקבורתו,

ונמצא שיש לו

מה יעשו עם אותן מעות שגבו?

רבי ירמיה סבר למימר

: כי היכי דאמרינן במתניתין ש

מותר המת ליורשיו,

הכי נמי זה שגבו עבורו, דינו כמותר המת, וילך ליורשיו.

אמר ליה רב אידי דחוטרא

[שם מקום] לרבי ירמיה:

הגע עצמך!

שהרי אין זה דומה.

ד

הכא כשגבו,

לא כוונן אלא ליה

[לא כוונו לגבות המעות אלא עבורו].

וכיון שנמצא שאינו צריך להן, אם כן נתברר שלא זכה בהם מעולם. ואינו דומה למקרה במשנה, שכאשר גבו את המעות היה הממון ראוי לו, אלא שנותר. וכיון שכבר זכה בהם ילך ליורשיו.

רב אידי היה תלמידו של רבי ירמיה, ולכן כעס עליו רבי ירמיה ו

אמר ליה

: הלוא אין אתה יודע אלא מה שלמדת ממני. ו

אנא

הרי

לא אמרית

דבר זה שאם גבו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, לא ילכו המעות ליורשין.

ואם כן,

את

-

מנא לך

לחלוק עלי ולומר כן.

תני

בברייתא

בשם רבי נתן: מותר

המעות שנשאר ממה שגבו לצורך

מת

מסוים -

יבנה לו נפש על קברו, ויעשה לו זילוף

של בשמים

על גבי מיטתו

לריח טוב.

תני בברייתא, בדיני מותרות שנותרו מן הגביה:

אין פודין שבוי ב

מעות שנותרו ממגבית שעשו לצורך

שבוי

אחר.

ואין גובין

וקונין

טלית

לעני אחד

ב

מותר המעות ממה שגבו לצורך קניית

טלית

לעני אחר.

אבל

אין ממחין ביד הפרנסים לכך,

שאם עשו כן אין מוחים בידם.

תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושים נפשות

[בנין על הקבר למצבה]

לצדיקים

לזכרון להם.

אלא,

דבריהם

שאומרים בשמם -

הן הן זכרונם.

רבי יוחנן הוה מסמך ואזיל על רבי חייא בר אבא

[כשהיה הולך היה נסמך עליו, לפי שהיה בעל בשר].

והיה רבי אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה

[כשהיה רבי אליעזר רואה את רבי יוחנן הולך, הוא היה נחבא מפניו].

ואמר

על כך

רבי יוחנן: הלין

אלו

תרתי מלייהו הדין, בבלאה עביד ביה

[שתי רעות אלו עשה הבבלי הזה]:

חדא, דלא שאיל בשלומיה

.

וחדא דמטמר

, ונראה שאינני כדאי לדבר עמו, ולכך הוא נחבא ממני.

אמר ליה רבי יעקב בר אידי

לרבי יוחנן:

כך נהיגין גבהון, דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה

[כן נוהגין אצלם, שאין הקטן מקדים שלום לגדול].

דאינון נהגין ומקיימין

, שהם נוהגים ומקיימים את המקרא הזה [איוב כט]:

"ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו"

.

ומכאן שמפני כבודו של הגדול ראוי שהפחותים ממנו יתחבאו מפניו.

ראה רבי יעקב בר אידי שעדיין רבי יוחנן כועס, ורצה עוד לפייסו,

ולכן שאלו ו

אמר ליה: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי?

האם מותר לעבור לפני צלם ששמו אדורא?

אמר ליה

רבי יוחנן:

מה את פליג ליה יקר?!

[מה אתה חולק לו כבוד בזה שאינך עובר לפניו]?

אדרבה

עבור קמוהי, וסמי עינוי

[עבור לפניו וסמא את עיניו]. כלומר, תראה בזה שאינך חושש לו ולכבודו.

אמר ליה

רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן: אם כן

יאות

[שפיר]

רבי אליעזר עביד דלא עבר

קמך,

שכיון שגילית שההמנעות מעבור לפני הצלם היא דרך כבוד, הוא הדין זה שלא עבר רבי אליעזר לפניך הוי דרך כבוד, ולא דרך זלזול, ושפיר עבד.

אמר רבי יוחנן לרבי יעקב:

ועוד

דבר שאינו הגון

עביד

לי

הא בבלאה

[הבבלי הזה]: שאמר דבר הלכה ששמע ממני,

ולא אמר

ד

שמעתא

זו היא

משמיה

[משמי].

נכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי

לפייסו.

אמרו לו: רבי,

וכי

לא כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים,

שהיה דיון בענין מוקצה בשבת,

בנגר שיש בראשו גלוסטרא,

בבריח שראשו עב, וראוי לשחוק בו שום,

Translation

Regarding this,

!

Exact page location")

:

:

,

.

-

the money has the status of surplus of a peace-offering, and the law of

,

is that it is sacrificed as

a peace-offering.

Rabbi Zeira said: Even if the peace-offering was sacrificed last

.

Because

the halakha

transmitted to Moses at Sinai

concerning the

laws of

the nazirite is that its surplus

is used and sacrificed as

.

.

.

There is

a teaching that supports one ruling

,

and

there is

a teaching that supports the other ruling

.

.

The Gemara explains: There is

a teaching

that

:

.

:

What is considered unspecified money

?

.

.

Even

if he had already

,

saying, “This money is for my sin-offering, and the rest is for the other nazirite offerings,” nevertheless, the remaining money

is still unspecified money

.

.

And there is

a teaching

that

:

:

“This is for my sin-offering, and the rest is for the other

offerings

.

.

if he derived benefit

if he derived benefit only

.

.

And the tannaitic source did not say

:

“If he dies, the money will be used

for

.

.

.

Rav Ḥisda said: The surplus

of the money that remained from the funds he had set aside to bring

For

to sacrifice it

this bread

by itself is impossible, because there is no bread

that

is sacrificed by itself,

.

.

Likewise,

to sacrifice it with

the peace-offerings of

another nazirite vow

for another nazirite’s offering is also

.

Because

there is no

nazirite peace-offering that

.

.

,

,

-

must be left to decay.”

:

to say

that

the

same law stated concerning

the bread

,

also

applies to

the surplus

of money set aside for

the libations

.

:

the

and

therefore its law is that it

is used for voluntary offerings.

.

:

Rabbi Yosei son of Rabbi Bun,

who said in the name of Rav Ḥisda that the surplus of libations is used for voluntary offerings because they are of the highest degree of sanctity, it follows that

-

,

:

-

we stated,

.

And

Shmuel

also held this view. As we see

from what Rabbi Yosei said: “While I was there,”

,

I heard

the

,

when he

asked

this question before

:

One who

set aside his half-shekel

for the annual shekel offering to the Temple

-

?

Shmuel said to him

:

.

.

And

Rabbi Elazar

,

:

A High Priest who set aside money with which to purchase flour for his daily meal-offering which he brought in the morning and evening and which consisted of one-tenth of an ephah of flour, divided into two parts, half an ephah being sacrificed in the morning and half in the evening—if he set aside money and, after purchasing the flour, money remained in his possession, the amoraim disagreed about what should be done with

:

Rabbi Yoḥanan said: He shall take it to the Dead Sea,

.

.

.

Mishna—Halakha 5

.

The surplus

of the money remaining from what was collected for the redemption of

-

they shall give it

for

the redemption of

other captives

.

B.

But

the surplus

remaining from what was collected specifically for

a particular captive—

that captive acquires the surplus, and they shall give it

to

that

captive.

.

The surplus

of the money remaining from what was collected for

-

they shall give it

for

the needs of

other poor people.

.

D.

But

the surplus

remaining from what was collected for

a particular poor person

shall go

.

The surplus

of the money remaining from what was collected for the burial of

the dead

shall remain

for

the needs of

the dead.

.

But

the surplus of

the money

remaining from what was collected for the burial of

a particular dead person

shall be given

Rabbi Meir says: The surplus of the

money collected for

a particular dead person

-

.

.

-

on his grave.

.

.

Gemara:

,

And we inquire: What is the law if

they collected money for him

because he was

presumed not to have

,

-

?

:

Just as we say in the Mishna that

the surplus of the dead person belongs to his heirs,

.

Consider this carefully!

.

Here,

,

.

Rav Idi was Rabbi Yirmeya’s student, and therefore Rabbi Yirmeya became angry with him and

:

You know only what you learned from me. But

I

have

never said

.

,

-

from where do you know

.

It was taught

in a beraita

in the name of Rabbi Natan: The surplus

of the money remaining from what was collected for

a particular dead person

-

a monument shall be built for him on his grave, and aromatic substances shall be sprinkled for him

of perfume

on his bier

.

:

One may not redeem a captive with

money remaining from a collection made for

another captive.

.

And one should not collect

and purchase

a prayer shawl

for one poor person

with

the surplus money from what was collected to purchase

a prayer shawl

.

But

the administrators should not be prevented from doing so,

.

for the righteous

.

,

their words

-

are their remembrance.

And

regarding this

Rabbi Yoḥanan said: “These

two

.

,

.

Rabbi Yaakov bar Idi said

:

,

:

.

.

,

Therefore, he asked him and

said to him: “Is it permitted to pass in front of the image called Adora?”

?

Rabbi Yoḥanan said to him

:

On the contrary,

.

Rabbi Yaakov bar Idi said to him

Rabbi Yaakov bar Idi said to Rabbi Yoḥanan: If so,

that Rabbi Eliezer acted by not passing

before you,

.

:

“And another

improper matter

he did

to

,

but he did not say

that this

teaching

was

Rabbi Ami and Rabbi Asi entered before him

.

They said to him: “Rabbi,

was it

not so that there was an incident in the synagogue of the coppersmiths,

,

involving a bolt whose head had a knob,

,