Text version of this daf: original and translation

Shekalim 7b (ז:) — the Talmud in English

Shekalim 7b (שקלים ז:): שנחלקו בו רבי אליעזר ורבי יוסי אם מותר לטלטלו. ונחלקו כל כך עד שקרעו ספר תורה בחמתן . וקודם שהגמרא ממשיכה בסיפור המעשה הזה, תמהינן: וכי "קרעו" סלקא דעתך!? והרי ודאי לא הגיע…

Original text — Shekalim 7b (ז:)

שנחלקו

בו

רבי אליעזר ורבי יוסי

אם מותר לטלטלו. ונחלקו כל כך

עד שקרעו ספר תורה בחמתן

וקודם שהגמרא ממשיכה בסיפור המעשה הזה, תמהינן:

וכי

"קרעו" סלקא דעתך!?

והרי ודאי לא הגיע לידי כך שקרעו הם עצמן ספר תורה.

אלא

הכוונה

שנקרע ספר תורה

, בלא מתכוון,

בחמתן.

וממשיכה הגמרא בסיפור המעשה:

והיה שם זקן אחד, ורבי יוסי בן קסמא שמו

ואמר: תמיהני אם לא הוה

[יהיה]

בית הכנסת זה

בעתיד

בית עבודה זרה!

לפי שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ובסיפור זה רצו לשכנעו לרבי יוחנן שלא יכעס.

וחזר

רבי יוחנן

ואמר: נכדין בחברי!

כלומר, מה שארע כך שם הוא משום שחברים היו רבי אליעזר ורבי יוסי, ובהיותם חברים לא היה להם לכעוס זה על זה. ואין לדמות זאת אלי, שאני כועס על רבי אליעזר, לפי שהוא תלמידי.

נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי

לפייסו, ו

אמר לו

כתיב בספר יהושע:

"כאשר צוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע,

וכן עשה יהושע. לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה".

העיד עליו המקרא, שכל מה שעשה יהושע תלמידו של משה, מפי משה עשה. וודאי אפילו מה שעשה ולא פירש שמשה צוהו לעשות כן.

שאם לא כן,

וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש, היה אומר: כך אמר משה!?

אלא

, בהכרח,

יהושע יושב ודורש, ויודעין הכל שהתורה

שהוא דורש

משל משה היא

אף אתה

ורבי אליעזר כן:

אליעזר יושב ודורש, והכל יודעין שהתורה

שהוא דורש

שלך היא.

נתפייס רבי יוחנן.

אמר להן

לרבי אמי ורבי אסי שניסו לפייסו:

מפני מה אין אתם יודעין לרצות כבן אידי חבירנו?

והוינן בה:

ורבי יוחנן

, שהקפיד על רבי אליעזר - מפני

מאי

הקפיד

כולי האי?

ומשנינן:

דבעי דימרון שמעתא משמיה

[הקפיד על כך שיאמרו דבר הלכה בשמו]. שכן

אף

דוד

מצינו ש

ביקש עליה רחמים

, שיאמרו שמועותיו בשמו.

שנאמר

בתהלים, שאמר דוד:

"אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה"

וקשה: כיצד ביקש דוד דבר זה?

וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים?

אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהי רצון שאזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

לאחר מותי, והרי זה כאילו אני חי.

שמעון בן נזירא בשם רבי יצחק אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו

[משמו]

בעולם הזה

שפתיו רוחשות

[נעות]

עמו בקבר

שנאמר

בשיר השירים

"וחכך כיין הטוב

הולך לדודי למישרים

דובב שפתי ישנים"

. ודרשינן ל"חכך כיין טוב" על פיו של תלמיד חכם, שהוא דומה ליין:

מה

כלי הנקרא

כומר של ענבים

שמניחים בו את הענבים עד שמתחממים, והיין נוח לצאת,

וכיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב

מזיל יין מאליו -

אף שפתותיהם של צדיקים, כיון שאומרים דבר הלכה מפיהם של צדיקים, מיד שפתותיהם מרחשות עמהן בקבר.

ומפרשינן: דוגמת

מה

היא ה

הנאה

המגיעה

לו

לצדיק מכך?

בר נזירא אמר: כהדין דשתי קונדיטון,

כמי ששותה כוס של דבש עם יין ופלפלין.

רבי יצחק אמר: כהדין דשתי חמיר עתיק.

כאותו השותה יין ישן. ש

אף על גב

שעבר זמן מאז

דשתי ליה

[ששתה אותו] - עדיין

טעמא

מורגש

בפומא

בפיו. ונחלקו בזה:

מאן דאמר כמי ששתה קונדיטון, סובר שלא נאמר זה אלא במי שעשה גם מעשים טובים בחייו, דומיא דקונדיטון שיש בו עוד בשמים טובים.

ומאן דאמר כמי ששתה יין ישן, סובר דמהניא ליה אמירת ההלכה לבד.

רב גידל אמר: האומר שמועה בשם אומרה

יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו

. שעל ידי כן יגיד הדבר על אופנו ותיקונו, שעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, כדכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך".

ויליף לה ממה

שנאמר

בתהלים

"אך בצלם יתהלךאיש"

. ופירש הכתוב "יתהלך איש" - יתנהג איש. והיינו, שהאיש האומר שמועה, יתנהג ויחשוב כאילו צלם דמות רבו עומדת לנגדו.

כתיב

במשלי: "רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא".

ומפרשינן:

"רב אדם יקרא איש חסדו"

אלו שאר כל אדם

. כי רוב בני האדם יקראו איש תורתם, ואינם מקפידים לאומרם בשם אומרם.

ומה שנאמר

"ואיש אמונים מי ימצא"

זה רבי זעירא

, שהוא איש אמונים, שאינו אומר שמועה בשם אדם, אלא אם כן נתאמת לו וידע מי אמרה.

וכמו שמצינו ברבי זעירא שהקפיד על כך.

דאמר רבי זעירא: לית אנן צריכין חוששין לשמועתיה דרב ששת

[אין אנו צריכין לחוש לשמועות שאמר רב ששת] בשם הגדולים, משום ד

הוא גברא מפתחא

[שעיניו סתומות, וכמו שקורין לסומא בלשון הפוכה "סגי נהור", שמשמעותה שיש לו אור רב, כך קורין אותו "מפתחא", מלשון "פתוח"].

וכיון שאינו יכול לראות את האנשים ששומע מפיהם, אפשר ששמע מאיניש אחרינא והוא טועה בו בטביעות עינא דקלא.

וכן מצינו ד

אמר ליה רבי זעירא לרבי אסי

: האם

חכים רבי

[מכיר אתה]

לבר פתייא, דאת אמר שמעתא משמיה?

שאם לא שמעת בעצמך מפיו, יש לחוש שלא הוא אמרה אלא איניש אחרינא.

אמר ליה: ר"י אמרה משמיה

, וחזקתו שדבריו בדוקים ונכונים.

ועוד מצינו ש

אמר ליה רבי זעירא לרבי אסי

: האם

חכים רבי לרב, דאת אמר שמעתתא משמיה?

אמר ליה

רבי אסי:

רב אדא בר אהבה אמרה משמיה

, ואני סמוך על דבריו.

ומכל הנך חזינן כמה הקפיד רבי זעירא באמיתת אמירת השמועות בשם אומרן. ולכן מתאים לו הפסוק "ואיש אמונים מי ימצא".

מאחר ודברה הגמרא מענין תפילתו של דוד, הביאה הגמרא גם מימרא זו:

אין דור שאין בו ליצנים כדורו של דוד המלך

ומה היו פרוצי הדור

וליצניו

עושין?

היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, ואומרים

לו: דוד דוד! אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ה' נלך!?

והיו אומרים כן להכעיסו. לפי שיודעים היו שתלוי הדבר במיתתו של דוד, שהרי אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רק אתה לא תבנה הבית". ונמצא כאילו אמרו לו מתי ימות ויבנה בית המקדש.

והיה דוד אומר: אף על פי ש

הם מתכוונין להכעיסני

יבוא עלי

דבר [הוא לשון אלה ושבועה]

אם לא כדברי כן הוא,

הייתי שמח

בדבריהם.

דכתיב: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

ודרשינן עוד הא דכתיב בספר שמואל:

"כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך

והקימותי את זרעך אחריך. הוא יבנה בית לשמי". וקשה שהתיבות "כי ימלאו ימיך" לכאורה מיותרות הן, דהוה ליה למכתב "כי תשכב את אבותיך"

אלא, כך

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ימים שלימים אני מונה לך, ולא ימים חסרים

. כלומר, אני ממלא לך שנותיך מיום ליום.

ואף על פי שעל ידי אריכות ימי דוד המלך יתעכב בנין בית המקדש. היות שמעשיו של דוד המלך חביבין לפני הקדוש ברוך הוא יותר מבנין בית המקדש. כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד:

כלום

, הרי זה ש

שלמה בנך יבנה בית המקדש

אינו

אלא להקריב

בו

קרבנות

חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן

שנאמר: "עשה צדקה ומשפט

נבחר לה' מזבח"

הדרן עלך פרק מצרפין שקלים

--- title: "חברותא - שקלים — פרק שלישי - בשלושה פרקים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02341.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - בשלושה פרקים

Оригинал главы פרק שלישי - בשלושה פרקים

הלכה א - מתניתין:

כל השקלים שנתרמו לצורך הקרבנות, היו נותנים אותם לתוך לשכה אחת שבמקדש. ושלוש פעמים בשנה נוטלין ממנה "תרומת שקלים", ונותנים אותם בתוך שלוש קופות קטנות, שכל אחת מחזקת ג' סאין, כדי לקנות מהן קרבנות ציבור.

מעשה זה, הוא הקרוי "תרומת הלשכה, " דהיינו שהיו "תורמין" [כל נטילת חלק משלם נקראת תרומה] מקצת מהכסף הנמצא בלשכה, ומאותן המעות שהיו תורמין, היו מביאין מהם קרבנות.

ועל ידי שהיו עושים באופן זה של "תרומה" היה נחשב הדבר שהקרבנות שהביאו מאותן המעות שנתרמו - כאילו הובאו מכלל המעות, וכל ישראל שותפין בקרבנות.

ולא היו נוטלין הכל בפעם אחת לצורך כל השנה, לפי שהדרים רחוק מירושלים לא הביאו עדיין שקליהם. ולכן, על ידי חלוקה זו לג' זמנים יתכן שבתרומה השניה או השלישית יכללו כבר שקלי הרחוקים, ויבואו קרבנות הציבור משקלי כל כלל ישראל, [ואף שגם אם עדיין לא תרמו הרחוקים שקליהם נחשב הקרבן שבא גם משקליהם, שהרי תורמין גם על סמך השקלים העתידים ליגבות [פ"ב משנה ד], מכל מקום רצו בכל מה דאפשר שיבואו הקרבנות משקליהם עצמם, תפארת ישראל].

והמשנה מפרשת באילו ג' זמנים עושים זאת:

בשלושה פרקים

[זמנים]

בשנה תורמין את הלשכה,

להוציא כסף מן הלשכה, וליתנו בקופות, שיקחו משם קרבנות ציבור.

א.

בפרוס הפסח.

דהיינו חמשה עשר יום קודם הפסח [והגמרא מפרשת מדוע ט"ו יום קודם לחג הפסח נקרא "פרוס הפסח"].

ב.

בפרוס העצרת,

דהיינו חמשה עשר יום קודם לחג השבועות.

ג.

ובפרוס החג,

דהיינו חמשה עשר יום קודם לחג הסוכות.

אותן שלשה זמנים

הם

גם הזמנים הקובעים ל

"גרנות" של מעשר בהמה

כי כמו בתבואה, משעה שנאספה התבואה בגורן היא נאסרת באכילה עד שיפרישו ממנה מעשר, כמו כן משיגיעו אותם זמנים, נחשבות הבהמות כאילו נעשו "גורן", ואסורות באכילה עד שיפרישו מהם מעשר בהמה.

[מעבירין הבהמות דרך פתח ומונה אותן מאחד עד עשר, והעשירי צובעו בפס אדום, והוא מעשר בהמה].

וקודם שהגיעו זמנים הללו מותר לשחוט ולאכול את הבהמות, אף על פי שעדיין לא עישרן,

דברי רבי עקיבא.

בן עזאי אומר

: הזמנים הם:

א.

בעשרים ותשעה באדר,

שהוא שבועיים קודם הפסח.

ומודה בן עזאי לרבי עקיבא שזמן התרומה הראשונה הוא חמשה עשר יום קודם הפסח, אלא שסבור הוא כי אדר לעולם חסר, ואין בו אלא כ"ט יום, וממילא לעולם ט"ו יום קודם הפסח הוא כ"ט באדר.

ואילו רבי עקיבא סובר שחודש אדר פעמים הוא מלא ופעמים הוא חסר, ולכן, זמן הגורן הוא פעמים בכ"ט אדר, ופעמים בל' אדר.

ולפיכך לא יכול היה ליתן תאריך קבוע.

ב.

ובאחד בסיון,

כיון שהטעם לתיקון ה"גרנות" הוא כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים.

כי לפני שתיקנו את תקנת הגרנות, לא היה זמן קבוע לעשר את הבהמות, והיו משהים את בהמתם מלמוכרן, לפי שלא רצו למוכרן קודם שיעשרו אותן.

ומשתיקנו את זמני הגרנות למעשר בהמה, בפרוס הרגל, יהיו בהמות מצויות אז, בזמן הרגל.

וכיון שאין הרבה בהמות הנולדות בין פסח לעצרת, שזמן קצר הוא, לפיכך אם היה מתוקן זמן הגורן שבועיים קודם עצרת, היו כלות הבהמות עוד לפני החג. ולכן תקנו את הזמן באחד בסיון.

ג.

ובעשרים ותשעה באב

משום שבן עזאי נסתפק אם ראש השנה למעשר בהמה הוא בא' אלול או בא' תשרי. ולכן אי אפשר לצרף למנין המעשר, בהמות שנולדו קודם א' אלול עם בהמות שנולדו אחר א' אלול, כי שמא אחר א' אלול היא שנת מעשר אחרת, ואין מעשרין מבהמות שנה זו על בהמות שנה זו.

ומשום כן תקנו זמן המעשר בכ"ט אב, שאז כל הבהמות הם מאותה שנת חיוב מעשר.

רבי לעזר ורבי שמעון אומרים

: זמני הגורן למעשר בהמה הם:

א.

באחד בניסן,

כי הם סוברים ששואלים ודורשין בהלכות החג ב' שבתות קודם החג, דהיינו א' בניסן, ובאותו הזמן קבעו את הגורן [והם אינם סבורים שרק חצי מזמן דרישת ההלכות הוא זמן קביעת הגורן].

ב.

בא' בסיון

. וכטעמו של בן עזאי שנתפרש לעיל.

ג.

ובכ"ט באלול

. כי הם סוברים שראש השנה למעשר בהמה הוא א' בתשרי, ולכן מעשרים קודם לזמן זה.

ומקשה המשנה: כיון שראש השנה למעשר בהמה הוא בא' בתשרי, אם כן יעשרו בו ביום,

ולמה אמרו

כי זמן הגורן למעשר הוא

בכ"ט באלול, ולא אמרו באחד בתשרי?

ומפרשת המשנה:

מפני ש

אחד בתשרי

הוא יום טוב

, שהרי הוא ראש השנה,

ואי אפשר לעשר ביום טוב

משום שהיו צובעין את העשירי בשוט אדום, ואסור לצבוע ביום טוב.

ולפיכך הקדימוהו

וקבעו את זמן המעשר

בכ"ט באלול.

ובגמרא בתלמוד בבלי, במסכת בכורות דף מח א, מבואר טעם נוסף למה היו מעשרין בכ"ט באלול, שאם היו מעשרין בא' בתשרי יתכן שהיו מעשרין מבהמות שנולדו בו ביום על בהמות שנולדו קודם לכן, והוי מעשר משנה לחברתה. שהרי רבי לעזר ורבי שמעון סוברים שראש השנה למעשר בהמה הוא א' בתשרי.

והגמרא שם מפרשת שהמשנה כאן נקטה אחד משני הטעמים, ושניהם אמת.

גמרא:

שנינו במשנה: בשלושה פרקים בשנה תורמין את הלשכה. בפרוס הפסח.

והגמרא מפרשת מהו הלשון ב"פרוס":

אמר רבי אבהו: כל הן

[היכא]

דתנינן פרס

, הכוונה היא

פלגא

ולפיכך האמור במשנתינו "פרוס הפסח" הכוונה היא ל

פלגא דל' יום קודם למועד,

שמהזמן שהוא שלושים יום קודם למועד דורשין בהלכותיו של המועד.

וכשעוברים מחצית מאותם ל' יום, הוא זמן פרוס הפסח. ואז תורמים את הלשכה.

שנינו במשנה:

והן

[אותם זמנים שבהם תורמים את הלשכה], הן זמני ה

"גרנות

" של מעשר בהמה.

ומפרשת הגמרא מדוע דווקא אותם זמנים נקבעו למעשר בהמה:

אמר רבי יוחנן: מפני שהן פרקי לידה

. שבזמנים הללו הבהמות יולדות. שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח, ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת. ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג.

ולפיכך קבעו שלושה זמנים למעשר, כנגד שלושה זמני לידה, קודם לפסח, קודם לעצרת, וקודם החג.

רבי אחא ורבי תנחום בר חייה בשם רבי יהושע בן לוי

פירשו הטעם שקבעו לעשר קודם הרגלים:

כדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים

כי היות שאין זמן שחייבים לעשר בו את הבהמות, עד פרוס הרגלים, לפיכך משהים האנשים בהמותיהם, ואינם מוכרים או שוחטים אותן עד אותו הזמן, כדי לא לשחטם ולמכרם קודם המעשר.

[ואף על פי שמותר למכור קודם זמנים הללו אף שעוד לא עישר בהמותיו, מכל מקום ניחא ליה לאיניש שיעשה מצוה בממונו, ואחר כך ימכור].

וכשתקנו את זמני הגרנות, שמאותם זמנים ואילך אי אפשר לאכול בשר בהמה מבלי לעשר מעשר בהמה, נמצא, שרק סמוך לרגל ישחטו בהמותיהם, ויהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, בין לאכילה ובין לקרבנות.

אמר רבי יודן

לפרש הטעם לקביעת זמני המעשר סמוך לרגלים:

שלא יבוא לידי

איסור

בל תאחר

, הנאמר על המאחר להביא קרבנו. שאם יפריש מעשר בהמה סמוך לחג, לא ישכח להביא הבהמה ולהקריבה, כשעולה לרגל.

אמר רבי יוסה כל המשהה טבלו

ואינו מעשר בהמותיו בזמנים שנקבעו לכך -

עובר

באיסור

"בל תאחר

היות והמחלוקת במשנה בזמן הגורן למעשר, אם הוא בכ"ט באב או בכ"ט באלול, תלויה במחלוקת אימתי הוא ראש השנה למעשר בהמה, לפיכך מפרשת עתה הגמרא מחלוקת זו:

Translation

[will not become]

[he was particular that it be stated in his name]. For

[in his name]

[stir]

[he drank it],

For this enables him to state the matter accurately and correctly, since the principal form of learning from one’s teacher is through seeing his face, as it is written: “Your eyes shall see your teacher.”

[we need not be concerned with teachings that Rav Sheshet stated] in the names of the great sages, because

[his eyes were closed. Just as a blind person is called by the opposite expression sagi nahor, meaning “one with much light,” so he was called miftacha, from the expression “open”].

[do you know]

Halakha 1 - Mishna:

All the shekels donated for the sacrifices were placed in a single chamber in the Temple. Three times a year, they would take money from it as the “shekels offering” and place it in three small boxes, each of which held three se’a, in order to purchase communal sacrifices with it.

This act is called the “offering of the chamber,” meaning that they would “offer” [every taking of a portion from a complete amount is called an offering] part of the money found in the chamber, and from the money that they offered they would bring sacrifices.

By carrying out this “offering” in this manner, the sacrifices brought from the money offered were considered as though they had been brought from all the money, and all Israel were partners in the sacrifices.

They did not take all the money at once for the needs of the entire year, because those living far from Jerusalem had not yet brought their shekels. Therefore, through this division into three times, it was possible that the second or third offering would already include the shekels of those living far away, and the communal sacrifices would come from the shekels of all Israel. [Even if the distant residents had still not offered their shekels, the sacrifice was nevertheless considered to have come also from their shekels, since they would offer funds on the basis of the shekels that would eventually be collected [Chapter 2, Mishna 4]. Nevertheless, they wanted, as far as possible, for the sacrifices to come from their actual shekels, Tiferet Yisrael.]

The Mishna explains on which three occasions this was done:

At three times

of the year

they would offer the contents of the chamber,

taking money from the chamber and placing it in the boxes, so that communal sacrifices could be purchased from it.

On the eve of Passover.

That is, fifteen days before Passover [and the Gemara explains why fifteen days before the Passover festival is called “the eve of Passover”].

On the eve of Shavuot,

that is, fifteen days before the festival of Shavuot.

And on the eve of the festival,

that is, fifteen days before the festival of Sukkot.

And

those three times

are

also the times that determine the

“threshing floors” for the tithe of cattle.

For just as, with produce, once the produce has been gathered into the threshing floor it is forbidden to eat it until a tithe has been separated from it, so too, when those times arrive, the animals are considered as though they have reached their “threshing floor,” and are forbidden to be eaten until the tithe of cattle has been separated from them.

They would lead the animals through an opening and count them from one to ten; the tenth was marked with a red stripe, and that was the tithe of cattle.

Before these times arrived, it was permitted to slaughter and eat the animals even though they had not yet been tithed,

according to Rabbi Akiva.

Ben Azzai says:

The times are:

On the twenty-ninth of Adar,

which is two weeks before Passover.

Ben Azzai agrees with Rabbi Akiva that the time of the first offering is fifteen days before Passover; however, he maintains that Adar is always deficient and contains only twenty-nine days, so that fifteen days before Passover is always the twenty-ninth of Adar.

Rabbi Akiva, by contrast, holds that the month of Adar is sometimes full and sometimes deficient. Therefore, the time of the threshing floor is sometimes the twenty-ninth of Adar and sometimes the thirtieth of Adar.

For this reason he could not give a fixed date.

And on the first of Sivan,

because the reason for establishing the “threshing floors” is so that animals will be available for pilgrims.

Before the enactment establishing the threshing floors, there was no fixed time for tithing the animals, and people would hold back their animals from selling them, because they did not want to sell them before tithing them.

Once the times of the threshing floors for the tithe of cattle were established, on the eve of the pilgrimage festival animals would be available at that time, during the festival.

Since few animals are born between Passover and Shavuot, as this is a short period, if the time of the threshing floor had been established two weeks before Shavuot, the animals would all have been gone before the festival. Therefore, they established the time on the first of Sivan.

And on the twenty-ninth of Av.

Because Ben Azzai was uncertain whether the New Year for the tithe of cattle is the first of Elul or the first of Tishrei. Therefore, animals born before the first of Elul cannot be combined for the count of the tithe with animals born after the first of Elul, for perhaps after the first of Elul it is a different tithing year, and animals from one year may not be tithed on the basis of animals from another year.

For this reason, they established the time of tithing on the twenty-ninth of Av, when all the animals belong to the same year of tithing obligation.

Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say:

The times of the threshing floor for the tithe of cattle are:

On the first of Nisan,

because they hold that one asks and expounds the laws of the festival two weeks before the festival, namely, on the first of Nisan, and they established the threshing floor at that time [they do not hold that only half of the period devoted to expounding the laws is the time for establishing the threshing floor].

On the first of Sivan.

This is in accordance with Ben Azzai’s reason, explained above.

And on the twenty-ninth of Elul.

For they hold that the New Year for the tithe of cattle is the first of Tishrei, and therefore they tithe before that time.

The Mishna asks: Since the New Year for the tithe of cattle is the first of Tishrei, they should tithe on that very day,

and why did they say

that the time of the threshing floor for the tithe is

on the twenty-ninth of Elul, rather than saying on the first of Tishrei?

The Mishna explains:

Because

the first of Tishrei

is a festival day,

as it is Rosh HaShana,

and it is impossible to tithe on a festival day,

because they would mark the tenth animal with a red dye, and it is forbidden to dye on a festival day.

Therefore, they advanced it

and established the time of tithing

on the twenty-ninth of Elul.

The Gemara in the Babylonian Talmud, tractate Bekhorot 48a, gives an additional reason why they tithed on the twenty-ninth of Elul: if they had tithed on the first of Tishrei, they might have tithed animals born that very day on the basis of animals born earlier, which would be tithing from one year on behalf of another. For Rabbi Elazar and Rabbi Shimon hold that the New Year for the tithe of cattle is the first of Tishrei.

The Gemara there explains that the Mishna here stated one of the two reasons, and both are valid.

Gemara:

We learned in the Mishna: Three times a year they offer the contents of the chamber: on the eve of Passover.

The Gemara explains the meaning of the expression “on the eve”:

Rabbi Abbahu said: Wherever

[where]

we have learned “half,”

the intention is

half.

Therefore, the phrase in our Mishna, “on the eve of Passover,” means

half of the thirty days before the festival,

for beginning thirty days before the festival, one expounds its laws.

When half of those thirty days has passed, that is the time called the eve of Passover. At that point they offer the contents of the chamber.

We learned in the Mishna:

And they

[those times at which they offer the contents of the chamber] are also the times of the

“threshing floors”

of the tithe of cattle.

The Gemara explains why those particular times were established for the tithe of cattle:

Rabbi Yoḥanan said: Because they are periods of birth.

Animals give birth during these periods. Some animals give birth early, before Passover; some give birth late, between Passover and Shavuot; and some do not give birth until between Shavuot and the festival.

Therefore, three times were established for tithing, corresponding to the three periods of birth: before Passover, before Shavuot, and before the festival.

Rabbi Aḥa and Rabbi Tanḥum bar Ḥiyya in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi

explained the reason that tithing was established before the pilgrimage festivals:

so that animals would be available for the pilgrims.

Since there was no time at which people were obligated to tithe their animals until the eve of the pilgrimage festivals, people held back their animals and did not sell or slaughter them until that time, so as not to slaughter or sell them before tithing.

Although it is permitted to sell before these times even if one has not yet tithed his animals, nevertheless, a person prefers to perform a mitzva with his property and only afterward sell it.

Once the times of the threshing floors were established, so that from those times onward it was impossible to eat the meat of an animal without separating the tithe of cattle, it followed that people would slaughter their animals only near the festival, and animals would be available for pilgrims, both for eating and for sacrifices.

Rabbi Yudan said

to explain the reason for establishing the times of tithing near the pilgrimage festivals:

so that he would not come to

the prohibition of

“do not delay,”

which is said of one who delays bringing his sacrifice. If he separates the tithe of cattle near the festival, he will not forget to bring the animal and sacrifice it when he goes up for the pilgrimage.

Rabbi Yose said: Anyone who delays his untithed produce

and does not tithe his animals at the times established for this purpose

transgresses

the prohibition of

“do not delay.”

Since the dispute in the Mishna concerning the time of the threshing floor for the tithe—whether it is the twenty-ninth of Av or the twenty-ninth of Elul—depends on the dispute concerning when the New Year for the tithe of cattle is, the Gemara now explains that dispute: