Shevuot 48b — o Talmud em português

כיון

שהבן גובה

מיורשי הלוה

בין בשבועה

[שבועת היורשין]

ובין שלא בשבועה,

כאשר היו עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע.

ו

אילו

האב אינו גובה

מיתומי הלוה,

אלא בשבועה!

ומדייק רב נתן בר הושעיא:

היכי דמי

שהאב אינו גובה אלא בשבועה. - כגון,

דמת לוה בחיי מלוה,

והתחייב האב שבועה ליורשין כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין.

וקתני

במימרא שהביא רב נתן בר הושעיא:

שהבן גובה

מיתומי הלוה

בין בשבועה ובין שלא בשבועה.

ועל כרחך ש

בשבועה

היינו

שבועת יורשין,

וכן כאשר גובה

שלא בשבועה

הרי זה

כ

דברי

רבי שמעון בן גמליאל!

שאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו, שאם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע - פטורין משבועה.

ומוכח בכל זה, שאדם מוריש שבועה לבניו. שהרי במקום שגובה האב בשבועה, גם הבן גובה בשבועה!

והתירוץ:

אמר רב יוסף: הא מני,

מימרא זו שהביא רב נתן בר הושעיא -

בית שמאי היא!

דאמרי

בית שמאי,

שטר העומד לגבות

-

כגבוי דמי!

ולפיכך, סוברים הם שעל אף שחייב האב שבועה על מנת לגבות בשטר זה, יכול הוא להורישה לבניו. כיון שאין הוא מוריש חוב אלא מוריש להם ממון ממש.

ובאופן זה סוברים בית שמאי שאין את החסרון שמוריש אדם שבועה לבניו, כיון שמוריש הוא ממון שהוא כגבוי!

איקלע,

נזדמן,

רב נחמן לסורא. עול לגביה

[נכנס אצל]

רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו ליה ליתי

יבוא

מר, נעקרא להא דרב ושמואל.

[נעקור את דינם של רב ושמואל שפסקו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו!

אמר להו רב נחמן: איכפלי

[טרחתי]

ואתאי כל הני פרסי

[ובאתי והלכתי דרך כל אותם פרסאות רבות]

כדי למעקרא להא דרב ושמ וא ל!?

אלא, הבו דלא לוסיף עלה!

בואו ונפסוק שאין אנו מוסיפין על דינם, ולא נלמד מדבריהם על מקומות אחרים -

כגון מאי?

דאמר רב פפא: הפוגם את שטרו

והודה שכבר נפרע מקצת החוב וחייב לישבע שלא פרע את השאר,

ומת

המלוה,

יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

והנה במקרה זה, היה חייב האב שבועה ובכל אופן נשבעין היורשין ונוטלין. ולא אמרינן לדינא דרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו.

וכמו שאמר רב נחמן שאין לנו אלא את מה שתיקנו רב ושמואל. אולם שבועה זו של פוגם שטרו, שלא נזכרת בתקנתם - נשבעין היורשין!

ההוא

לוה

דשכיב

מת בחיי המלוה,

ושבק

והשאיר אחריו

ערבא.

[אדם אחר שהיה ערב לחובו].

ונתחייב המלוה שבועה לבני הלוה. ואחר כך מת המלוה ובאו יורשי המלוה לגבות חוב אביהם מהערב.

[שהרי מיורשי הלוה אינם יכולים לגבות, כיון שכבר נתחייב להם אביהם שבועה, ואין אדם מוריש שבועה זו לבניו].

סבר רב פפא למימר: הא נמי,

מקרה זה שבו השאיר הלוה ערב, הוא גם כן בכלל מה שאמרנו לעיל

"דלא לוסיף עלה" הוא

[על דברי רב ושמואל].

כיון שכאן אין היתומים גובין מן יורשי המלוה, אלא גובין הם מהערב. ורב ושמואל אמרו את דינם על גביה מהיורשים עצמם ולא מהערב. ואכן מן הערב יכולים היתומים לגבות בשבועה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אטו ערבא,

האם ערב זה לאחר שיגבו ממנו,

לאו בתר יתמי אזיל?

ונמצא, שאף שאין יורשי המלוה גובין ישירות מן היורשין, הרי גורמים הם שילך הערב לגבות מן היורשין.

ואם כן, נחשבת גביתם מן הערב כגביה מן היורשים. ושוב חוזרים אנו לדברי רב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו כאשר גובים הם מן היורשים. ואין הבדל בין גביה מן הערב לגביה מן היורשים.

ההוא

מלוה

דשכיב

[מת] לאחר שמת הלוה בחייו, והתחייב המלוה שבועה לבני הלוה.

ושבק אחא,

לא השאיר אחריו המלוה בנים אלא רק אח היורש אותו, ובא אותו אח לגבות את הממון שיש עליו דין שבועה.

סבר רמי בר חמא למימר: הא נמי,

אף מקרה זה, הוא בכלל מה שאמר רב נחמן

דלא לוסיף עלה הוא.

כאמור לעיל.

שהרי רב ושמואל אמרו את דינם לגבי ירושת הבן שאינו יורש ממון שחייבים עליו שבועה. אך לא נכלל בזה ירושת האח. ואם כן, ישבע האח שבועת היורשין כגון שלא פקדני אחי - ויטול!

אמר ליה רבא: מה לי

שבועה

שלא פקדני אבא, ומה לי

שבועה

שלא פקדני אחי?

אלא שניהם שוים בשבועה זו. וכמו שאין אדם מוריש שבועה לבניו, כך אין אדם מוריש שבועה לאחיו. [ואף זה בכלל דינא דרב ושמואל].

אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל, ולא כרבי אלעזר

החולק עליהם,

האי דיינא

[דיין]

דעבד,

שעשה מעשה ופסק כרב ושמואל -

עבד,

ודינו קיים!

ודיין

דעבד כרבי אלעזר

-

עבד!

אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי

שטר חוב היוצא כנגד היתומים, שמת אביהם הלוה, לפני שמת המלוה [ונחלקו עליו רב ושמואל ורבי אלעזר אם גובין בו או לאו],

הרי שהדיין למגיע לידיו שטר זה -

לא מקרע קרעינן ליה. וגם לא אגבויי מגבינן ביה.

לא גובין את החוב שבשטר זה.

ומבארת הגמרא:

אגבויי לא מגבינן ביה

-

דלמא סבירא לן כרב ושמואל

. והרי אי אפשר לפרוע את החוב שבשטר זה אלא בשבועה, והם לא נשבעין שבועה זו!

ומקרע לא קרעינן ליה

-

דהאי דיינא דעבד כרבי אלעזר

-

עבד!

ויתכן שיבוא השטר לפני דיין הסובר כרבי אלעזר ויגבו בו.

ההוא דיינא דעבד כרבי אלעזר

והורה ליתומין שיגבו את חוב אביהם בשבועה.

הוה צורבא מרבנן במתיה,

בעירו של הדיין,

אמר ליה

אותו צורבא דרבנן לדיין:

אייתינה איגרתא ממערבא

[הגיע כתב איגרת מא"י]

דלית הלכתא כרבי אלעזר!

ואם כן, היאך אתה פוסק כמותו?

אמר ליה

הדיין:

לכי תייתי.

כאשר תביא לי את האיגרת הזו אשמע לדבריך!

אתא לקמיה דרב חמא

ליטול האיגרת,

אמר

ליה

רב חמא:

האי דיינא דעבד כרבי אלעזר

-

עבד.

וכיון שכך, אין לך להחזיר את הדיין מן הדין שפסק. אף שנפסקה הלכה כרב ושמואל.

שנינו במשנתנו:

ואלו נשבעין

שלא בטענה.

ותמהה הגמרא:

אטו בשופטני עסקינן?

האם עוסקת משנתנו באנשים שוטים, שנשבעים בלא שיתבעו להשבע?

והביאור:

הכי קאמר: ואלו נשבעין שלא בטענת ברי, אלא

שחייבים הם להישבע אף

בטענת שמא.

והם:

השותפין והאריסין.

כגון שתובעם השותף או בעל הבית 'שמא עיכבת לעצמך משלי'. כלומר, חושדו שנטל מהממון שהיה ביניהם בשותפות או באריסות.

עוד מנתה משנתנו את 'בן הבית'. שאף אותו משביעין בשבועת שמא, שלא נטל כלום מממון הבית.

ומבארת הגמרא מה הפירוש 'בן הבית', עליו אמרה המשנה שנשבע אף בטענת שמא.

תנא: בן בית שאמרו

במשנה שחייב להישבע,

לא

אמרו זאת על בן הבית

שנכנס ויוצא ברגליו,

ונוהג בבית ככל אחד מבני הבית,

אלא

אמרו זאת על בן הבית

שמכניס לו,

לבית,

פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות.

ומנהל את עסקי הבית.

ומשום כך צריך להישבע לשאר היורשין, בני הבית, שלא נטל לעצמו כלום אלא הכניס והוציא הכל כפי שאמר להם.

ושואלת הגמרא:

ומאי שנא הני

שדוקא אותם חייבו בשבועה זו אפילו על טענת שמא?

והתירוץ:

משום ד

אלו האריסין והשותפין ובן הבית -

מורו בה התירא

מורים הם לעצמם היתר ליטול מנכסים אלו כיון שהם טורחין בהם.

אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן: והוא,

חיוב שבועה זו על טענת שמא, אינו אלא כאשר

שיש טענה בינייהו

לכל הפחות ב

שתי כסף.

כלומר: שתבעו שמא עיכבת בידך משלי שתי כסף. וזה הנתבע, מודה לו במקצת הטענה.

[ואילו היתה טענתו טענת ברי, היה חייב שבועה מדאורייתא. ותיקנו חכמים שישבע אפילו על טענת שמא, באופן שמודה לו על מקצת טענתו].

ודין זה שצריכה השבועה שתהא לכל הפחות על טענת שתי כסף,

כמאן?

כשמואל!

לעיל לט ב, נחלקו רב ושמואל באופן שבו חל דין שבועת מודה במקצת. האם צריכה התביעה שתהא על שתי כסף ומתוכם יודה לו הנתבע על פרוטה, וכך היא דעת שמואל.

או, שתהא התביעה על שתי כסף ופרוטה, ואילו הכפירה [שכופר חוץ ממה שמודה] תהא על שתי כסף, וכך היא דעת רב.

ואם כן, דברי הגמרא כאן שיהיה בין התובע והנתבע שתי פרוטה - לכאורה הם כדעת שמואל.

אך קשה:

והתני רבי חייא

לעיל בפרק שבועת הדיינים [מ א] הוכח מדברי רבי חייא

לסיועיה לרב.

שרק הכפירה צריכה להיות על שתי כסף. אולם טענת התביעה צריכה להיות בשתי כסף ופרוטה,

והתירוץ:

אימא,

מה שאמרנו לעיל שצריך שיהיה ביניהם טענת שתי כסף, הכונה היא שתהיה ביניהם

כפירת טענה

שתי כסף.

אולם הטענה עצמה תהיה שתי כסף ופרוטה, ו

כרב!

שנינו במשנתנו: אם

חלקו השותפין והאריסין

האמורים לעיל. וסיימו ביניהם את העסקה ואת חלוקת הממון או השכר - שוב אין אף אחד מהם יכול להשביעו לאחר החלוקה, בטענת שמא!

איבעיא להו: מהו,

האם ניתן

לגלגל

על שותף או אריס את שבועת השותפין, לאחר שחלקו ונפטרו משבועה זו, על ידי שבועה אחרת

בדרבנן.

וכגון: לגלגל משבועת היסת או משבועת הנשבעין ונוטלין.

[והשאלה בגמרא היא שאלה כללית, האם מגלגלין שבועה על ידי שבועה דרבנן]

תא שמע: לוה הימנו ערב שביעית,

והגיעה השביעית והשמיטה את חובו.

ולמוצאי שביעית נעשה לו,

הלוה

למלוה שותף או אריס.

ונתחייב לו שבועת השותפין.

הדין הוא ש

אין מגלגלין

עליו כעת שבועת היסת מדרבנן על ההלואה [אם כפר לו אז על ההלואה]. כיון שכבר השמיטה השביעית את ההלואה.

ומדייקת מכך הגמרא:

טעמא

דאין מגלגלין, הוא משום

ד

הלוה

לוה הימנו

ב

ערב שביעית.

ד

בנתיים,

אתיא שביעית

ו

אפקעתיה.

הפקיעה את ההלואה.

ורק משום כך אין מגלגלים. כיון שההלואה אינה קיימת.

הא שאר שני שבוע,

בשאר שנים שאינם שביעית, הרי שבמקרה מעין זה -

מגלגלין

עליו שבועת היסת, וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוה (רש"י), על ידי שבועת השותפין שנתחייב בה. למרות ששבועת השותפין היא רק דרבנן. ומוכח שמגלגלין שבועה בדרבנן!

ודוחה הגמרא:

לא תימא

לא נדייק ש

הא שאר שני שבוע, מגלגלין.

אלא אימא,

נדייק כך:

נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית

וחלקו את השותפות וממילא נפטרו מן השבועה,

ולמוצאי שביעית לוה הימנו

והודה לו על מקצת התביעה ונתחייב שבועת התורה.

הדין הוא ש

מגלגלין

עליו על ידי שבועת מודה במקצת מדאורייתא, גם את שבועת השותפין.

ובאה מימרא זו להשמיענו, שאין השביעית משמטת את שבועת השותפין אלא רק את שבועת ההלואה בלבד. ואם כן, אין כל ראיה שמגלגלין שבועה על ידי שבועה מדרבנן!

ופורכת הגמרא דיוק זה:

הא

דין זה שאין שביעית משמטת אלא שבועה של מלוה,

בהדיא קתני לה

במימרא זו:

נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית,

וחלקו ביניהם ונפטרו מן השבועה.

ולמוצאי שביעית לוה הימנו

-

מגלגלין!

ובהכרח שהרישא האומרת שאם לוה הימנו בערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, הדין הוא אין מגלגלין - באה ללמדנו שרק אם לוה ממנו ערב השביעית אין מגלגלין. אך בשאר שני שבוע - מגלגלין בדרבנן. ו

שמע מינה כי מגלגלין בדרבנן!

ומסקנת הגמרא היא:

שמע מינה!