Shevuot 48a — o Talmud em português

ו

אחד

מן העדים

אומר

: ראיתי את הירח

גבוה

מן הקרקע, בשיפולי הרקיע

ב' מרדעות.

[מרדעת, היא מלמד הבקר. והוא מקל ארוך המחודד בראשו והיו מזרזין בו את הבהמות. ולכלי זה היתה מידה קבועה, ומשום כך העריכו העדים את גובה הלבנה, בכך וכך מרדעות]

ואחד

מן העדים

אומר

: ראיתיו

גבוה שלש מרדעות, עדותן קיימת.

כיון שטעות כזו, בין שתי מרדעות לשלש מרדעות, היא טעות קטנה אשר עשויין לטעות בה, ואין כונתם לשקר.

אבל, אם

אחד אומר

: גבוהה הלבנה

ג'

מרדעות.

ו

עד

אחד אומר

גבוהה

ה', עדותן בטלה!

שהרי הכחישו זה את זה. ואין סבירות לטעות בהפרש כל כך גדול, ואם כן, ודאי שאחד מהם משקר.

אבל -

ומצטרפין

כל אחד מהם

לעדות אחרת

עם עדים אחרים.

ומעתה קשה:

מאי לאו,

מה שאמרנו שמצטרפין כל אחד מהם לעדות אחרת, מסתמא הכונה היא שמצטרפין אפילו

לעדות ממון.

על אף שהכחישו זה את זה.

ואם כן, קשה לדעת רב חסדא הסובר כי כל שהכחישו זה את זה, פסולין לכל עדויות שבעולם?

והתירוץ:

אמר רבא

: מה שאמרנו כי מצטרפין הם לעדות אחרת, אין הכונה שמצטרפין הם לעדויות אחרות בעולם.

אלא

הוא ו

עד

אחר

שלא היה עימו בעדות חודש זו,

מצטרפין לעדות אחרת של ראש חודש

זה

.

כלומר, אם בא עד אחר והצטרף לדבריו של אחד מן העדים הללו המכחישין זה את זה, והעיד כמותו, באופן זה נאמן.

כיון

דהוי להו תרי,

כלומר שני עדים [הראשון שהעיד בתחלה]

ו

השני, [זה שנצטרף עימו עכשיו] וכנגדם

חד

העד האחד שהכחישו מקודם.

ואין דבריו של אחד במקום שנים.

אולם ודאי שאין שני עדים אלו שהכחישו זה את זה, מצטרפין יחד לעדויות אחרות.

שנינו במשנתנו:

אמר

בעל הבית

לחנוני: תן לי בדינר פירות,

ונתן לו. אמר לו החנוני לבעל הבית: תן לי את הדינר שאתה חייב לי תמורת הפירות.

אמר לו: נתתיו לך! - ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר.

תניא: אמר רבי יהודה: אימתי

חייב בעל הבית לישבע שאכן שילם את הדינר

,

בזמן שהפירות צבורין ומונחין, ושניהן

עוררין עליהן

אודות התשלום.

בעל הבית טוען שכבר שילם, ואילו החנוני טוען שעדיין לא קיבל את התשלום.

אבל,

אם כבר

הפשילן

בעל הבית

בקופתו לאחוריו,

הרי הוא כבר מוחזק בפירות ופטור מן השבועה. ואם רוצה החנוני ליטול ממנו את הדינר הרי ש:

המוציא מחברו עליו הראיה!

שנינו במשנתנו:

אמר לשולחני: תן לי

בדינר מעות ונתן לו. אמר לו: תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך, ונתתו באונפלי - ישבע בעל הבית. וכו'.

וקשה, הלוא דין זה מבואר כבר בדברי במשנה לעיל, בבעל הבית שקנה פירות מן החנוני. ומדוע צריכה המשנה להוסיף דוגמא זו של שולחני ובעל הבית?

והתירוץ:

וצריכא!

צריכה המשנה לכפול ולומר דין זה גם בחנוני וגם בשולחני.

משום

דאי אשמעינן

רק את

הא קמייתא,

את דינו של החנוני, היינו אומרים כי

בהך,

רק במקרה זה,

קא אמרי רבנן

שישבע בעל הבית,

משום דפירי עבידי דמרקבי.

[פירות עשויין להירקב בקלות ובמהירות].

וכיון דמרקבי לא משהו ליה.

[וכיון שירקבו לא משהה אותם החנוני בידו],

ולפיכך יש לומר שהשליכם החנוני לתוך כליו של קונה עוד לפני ששילם לו, על מנת שיסתיים הענין במהירות ולא יחזור בו מן הקניה.

אבל מעות דלא מרקבי, אימא,

היה מקום לומר ש

מודו ליה

רבנן

לרבי יהודה

הסובר שאין דרכו של השולחני לתת את המעות לפני שמקבל את הדינר.

ואם כך, יהיה פטור בעל הבית משבועה. ולכך נכתב גם דין השולחני, להשמיענו שאף בזה חולקים רבנן על רבי יהודה, וסוברים שעל בעל הבית להישבע.

אולם אם כן, מדוע צריכים אנו את דינו של החנוני?

התירוץ:

ואי איתמר בהא,

אילו היה נאמר רק הדין דשולחני. ולא הדין דחנוני, היינו אומרים שרק

בהא,

בשולחני,

קאמר רבי יהודה

שפטור הוא משבועה.

אבל בהך,

בדין חנוני,

אימא מודה להו

רבי יהודה

לרבנן

שחייב בעל הבית בשבועה, כיון שמסתמא נתן את הפירות לבעל הבית לפני ששילם לו בעל הבית, משום כך -

צריכא!

צריך את שני המקרים והדינים הללו.

שנינו במשנתנו:

כשם שאמרו הפוגמת כתובתה

לא תיפרע בלא שבועה וכו',

וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.

ושואלת הגמרא:

ממאן,

ממי לא יפרעו היתומים אלא בשבועה?

ודנה הגמרא:

אילימא

אם נאמר שלא יפרעו יתומי המלוה

מלוה

אלא בשבועה, דבר זה לא יתכן!

משום ש

אבוהון שקיל בלא שבועה, ואינהו בשבועה?

אלא,

הכי קאמר: וכן היתומים

של המלוה, כאשר באים הם לגבות

מן היתומים

של הלוה,

לא יפרעו אלא בשבועה.

ומהי שבועתן? שלא פקדנו אבינו ששטר זה פרוע הוא. ולפיכך גובים על ידי השטר, כיון שסתם שטר, אינו גבוי.

רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: לא שנו

דין זה שגובין היתומין מן היתומין בשבועה,

אלא

כ

שמת מלוה בחיי לוה.

ורק אחר כך מת הלוה.

אבל,

כאשר

מת

ה

לוה בחיי מלוה,

ו

כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה

שלא פרע מאביהם. [וכדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומין שאינו נפרע אלא בשבועה], ואחר כך מת המלוה -

אין בני המלוה גובין בשבועה.

ואין אדם מוריש שבועה לבניו!

לפי, שאינם יכולים לישבע את השבועה שחייב אביהם. כלומר, שלא נפרע מן הלוה.

שלחוה

לשאלה זו

קמיה דרבי אלעזר: שבועה זו, מה טיבה?

כלומר, מדוע שיפסידו יתומי המלוה, ולמה לא נשביעם את שבועת היורשין "שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע" ויטלו בשבועה זו?

שלח להו

רבי אלעזר: אכן,

יורשין

של מלוה -

נשבעין שבועת יורשין, ונוטלין

מיתומי הלווה! וחולק רבי אלעזר על רב ושמואל וסובר שאכן יורשים היתומים חוב אביהם, אף שצריכים הם לישבע עליו!

חזרו ו

שלחוה

לשאלה זו

בימי רבי אמי, אמר

רבי אמי

כולי האי

טרחו

שלחי לה ואזלי

לבעיה זו!

הרי ש

אי אשכחינן בה טעמא, מי לא שלחינן להו?

אלא אמר רבי אמי: הואיל ואתא לידן

הואיל והגיעה לידינו השאלה בדין זה של שבועת היורשין,

נימא בה מילתא

:

אם לאחר שמת הלוה,

עמד

המלוה

בדין

ותבע את יתומי הלוה. וחייבוהו בית דין שבועה כדין הבא ליפרע מן היורשין,

ומת

המלוה.

הרי ש

כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה

בבית דין,

ואין אדם מוריש

ממון שיש בו חיוב

שבועה לבניו.

אבל, אם

לא עמד

המלוה ולא תבע את יתומי הלוה

בדין, ומת,

הרי שה

יורשין

של המלוה,

נשבעין שבועת יורשין

שלא פקדנו אבא -

ונוטלין!

כיון שעדיין לא חל חיוב שבועה על אביהם. ואם כן, אין הם יורשים ממנו ממון שחייב עליו שבועה.

מתקיף לה רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה?

[האם בית דין מחייבים את המלוה לישבע ליתומי הלוה, על מנת ליטול?]

הלוא

מעידנא

[מעת]

דשכיב

[שמת] ה

לוה, איחייב ליה מלוה, לבני לוה שבועה.

ואין צורך בפסק בית דין על מנת לחייבו שבועה. ומרגע זה שמת הלוה, אינו יכול לפרוע מן היורשים אלא בשבועה?

אלא אמר רב נחמן: אי איתא לדרב ודשמואל

-

איתא!

ואין היורשים גובים בשבועה בין אם עמד אביהם בדין ובין אם לאו.

ואי ליתא לדינא דרב ושמואל

-

ליתא!

והנה, לא משמע בדברי רב נחמן האם הלכה כרב ושמואל או לא.

ומוכיחה מכך הגמרא:

אלמא מספקא ליה,

ספק הוא לרב נחמן, הלכה כמי.

ואם כן קשה:

והאמר רב יוסף בר מניומי: עבד רב נחמן עובדא

כאשר היו שני הצדדין, התובע והנתבע חשודין על השבועה, ושניהם אינם יכולין לישבע, פסק רב נחמן -

יחלוקו!

ואם כן גם ביתומין הבאים לגבות מן היתומין ששניהם אינם יכולין לישבע, הרי שלדברי רב נחמן, יש לפסוק יחלוקו, ודלא כרב ושמואל. ומדוע מסתפק רב נחמן אם הלכה כמותם או לא?

והתירוץ: רב נחמן

לדבריו דרבי מאיר

שאמר במשנתנו שחזרה שבועה למקומה

קאמר,

דאי איתא כרב ושמואל איתא ואי ליתא - ליתא.

ואכן בדעת רבי מאיר, יש להסתפק כפי שנסתפק רב נחמן. אם הלכה כרב ושמואל שחזרה שבועה למקומה ואינו גובה כלל, או שהדין אינו כדברי רב ושמואל, אלא חזרה שבועה למחויב לה. ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

אולם:

וליה,

לרב נחמן עצמו -

לא סבירא ליה

כרבי מאיר. אלא הוא סובר כדברי רבי יוסי במשנתנו, והדין הוא שאם אינם יכולים לישבע - יחלוקו!

ומשום כך, עבד רב נחמן עובדא - דיחלוקו!

מתיב רב אושעיא

: אלמנה שלא גבתה את כתובתה לאחר מות בעלה, וחזרה לבית אביה בלא שדרשה מזונות מן היתומין, ובסוף

מתה

מבלי שתגבה את כתבתה, הדין הוא ש

יורשיה

של אותה אלמנה,

מזכירין

ותובעין וגובין את כתובתה מיורשי הבעל,

עד עשרים וחמש שנים

מפטירת הבעל.

ואם כן, מוכח שגובין היתומין את הכתובה מיורשי הבעל. והרי אלמנה זו אם היתה בחיים לא היתה גובה אלא בשבועה כדין כל הבא לגבות מן היתומין.

ואם כן, יורשיה יגבו אף הם בשבועה. ומוכח שמוריש אדם שבועה לבניו, ודלא כרב ושמואל?

והתירוץ:

הכא במאי עסקינן? ש

כבר

נשבעה

האלמנה ליתומים -

ומתה

לאחר שנשבעה. וכאשר באים יורשיה לגבות, אינם צריכים להישבע. כיון שגובין מכח שבועת אמם.

[ומביאה הגמרא להכיח מכמה מקומות דלא כרב ושמואל:]

תא שמע: נשא

אדם

אשה ראשונה ומתה.

נשא

אשה

שניה ומת הוא.

וכעת אשתו השניה רוצה לגבות כתובתה, ויורשי אשתו הראשונה רוצים ליטול את הירושה.

הדין הוא שהאשה ה

שניה ו

[או]

יורשיה קודמין ליורשי הראשונה.

כיון שיורשי השניה באים לגביית הכתובה. ויש להקדים את תשלום חוב הכתובה לחלוקת הירושה.

וקשה, מדוע גובין יורשי האשה השניה את הכתובה, והלוא אמם התחייבה שבועה ליורשי הראשונה ואין אדם מוריש שבועה לבניו?

והתירוץ:

הכי נמי,

גם כאן מדובר

שנשבעה

כבר האשה,

ומתה

לאחר שנשבעה. וכעת גובין היתומים בכח שבועת אמם.

תא שמע

: מי שכתב לאשתו: נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך - אינו יכול להשביעה, לא אותה ולא את יורשיה. ונוטלין את מה שתובעין, אף בלא שבועה.

אבל

אם מת, הרי

יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה.

[כלומר, שקנו ממנה את כתובתה וגובין אותה לעצמם]. וכל אלו נשבעין ליורשין כיון שרק הוא פטרם משבועה אך לא יורשיו.

וממה שכתוב כי יורשיו משביעין את יורשיה על מנת שיוכלו יורשיה ליטול כתובתה, מוכח שאדם מוריש שבועה לבניו. ודלא כרב ושמואל?

והתירוץ:

אמר רב שמעיה

-

לצדדין קתני

: כלומר, הדין שיורשיו משביעין אינו נאמר על כל דברי הברייתא. אלא כך:

יורשיו משביעין

אותה

עצמה -

באלמנה,

כאשר באה היא לגבות את הכתובה מן היתומין, ושבועה זו נאמרה רק עליה. אולם אם היא עצמה מתה, אין יורשיה יכולים לישבע ליורשיו וליטול כתובת אמם!

ו

את

יורשיה

-

בגרושה.

כלומר, השבועה המתייחסת בברייתא ליורשיה, נאמרה רק כאשר התחייב לה את כתובתה על ידי שגירשה בחייו.

ואם כן, יכלה ליטול את הכתובה אף בלא שבועה. ומדובר כאשר מתה היא לפניו, וירשו בניה את ממון הכתובה בלא שיהיה עליו חיוב שבועה. ונשבעין יורשיה ליורשיו, מדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומין, לא יפרע אלא בשבועה. אך אין זה חיוב שבועה שירשו מאמם!

מתיב רב נתן בר הושעיא

: מבואר בברייתא:

יפה כח הבן מכח האב.