Versão em texto deste daf: original e tradução
Shevuot 49a — o Talmud em português
Shevuot 49a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shevuot 49a
אמר רב הונא:
לכל מגלגלין!
על ידי כל השבועות, ואפילו שבועות מדרבנן, מגלגלין לשבועות נוספות.
חוץ מ
שבועת
שכיר
שנשבע ונוטל
. שאין מגלגלין
על ידה שבועות אחרות.
והטעם הוא, מכיון שכל עיקרה של שבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של בעל הבית. ולא שחייב בה השכיר מעיקר הדין. ולפיכך לא מגלגלין, לא ממנה ולא עליה.
רב חסדא אמר: לכל
השבועות
אין מקילין ולא
נמנעים מלגלגל עליהם שבועות נוספות.
חוץ מ
שבועת
שכיר דמקילין
ואין מגלגלין עליה שבועות נוספות.
ויש לשאול:
מאי בינייהו
בין רב חסדא לרב הונא? הלוא שניהם סבורים שאין מגלגלין שבועות אחרות על שבועת שכיר?
והתירוץ:
איכא בינייהו,
הנפקא מינה בין דברי רב הונא לדברי רב חסדא, היא לגבי שאר שבועות. האם מאפשרים בית דין
לפתוח לו
לתובע.
כלומר, להראות לו את האפשרות לגלגל שבועה על הנתבע, ועל ידי כך יתבע התובע
לגלגל שבועות נוספות,
לרב הונא הסובר שלכל מגלגלין, מראים לו בית דין את האפשרות לגלגל. ואם רוצה - מגלגל עליו עוד שבועות.
אך לרב חסדא הסובר שרק לגבי שבועת שכיר מקילין ואין מגלגלין, אולם בשאר שבועות לא מקילין - ומגלגלין, הרי שכל דינו של רב חסדא הוא שלא מקילין. אך לא משמע בדבריו שפותחין לכתחילה.
ולכן לרב חסדא אין פותחין לו, ולא מציעים אפשרות זו מלכתחילה. ורק אם תבע לגלגל עליו עוד שבועות - מגלגלין!
שנינו במשנתנו:
והשביעית משמטת
את השבועה!
ושואלת הגמרא:
מנא הני מילי?
אמר רב גידל אמר רב: דאמר קרא "וזה דבר השמטה"
-
ואפילו
חוב של
דיבור
, כלומר, דיבור של שבועה -
משמטת
השביעית!
הדרן עלך פרק כל הנשבעין
--- title: "חברותא - שבועות — פרק שמיני - ארבעה שומרין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02362.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שמיני - ארבעה שומרין
Оригинал главы פרק שמיני - ארבעה שומרין
שנינו לעיל בפרק חמישי, את דינה של שבועת הפקדון, שאם כפר אדם בממון שיש לחברו בידו, כגון שכפר בפיקדון או בהלואה או בגזילה וכדומה, ונשבע שאין לו אצלו כלום - הרי הוא חייב בתשלומים ובקרבן הנקרא קרבן שבועת הפקדון.
חיוב התשלומים והקרבן על שבועה זו, נלמד מדברי הכתוב בפרשת קרבן "עולה ויורד" [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה', וכיחש בעמיתו בפיקדון". ולהלן שם [פסוקים כא כו] מפורשים עניני שבועת הפקדון, ואופני חיובה. ולעיל בפרק חמישי נתבארו עניני שבועה זו.
במשניות בפרק שלפנינו, יתבאר אימתי חייבים השומרים קרבן מחמת שבועתם בשקר.
וכלל נאמר בסוף המשנה, כי רק כאשר נתכוין השומר לפטור עצמו מן התשלומין בשבועתו - רק אז הוא חייב בקרבן שבועת הפקדון. אך אם נשבע שבועת שקר גרידא, פטור הוא מהקרבן!
וכגון שומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, ושאל אותו הבעלים "היכן שורי?", ואמר לו השומר: מת השור! והאמת היא שהשור נשבה לאונסו של השומר - ואחר כך התברר שקרו, הרי השומר פטור מן הקרבן. שהרי שומר שכר הוא, ואינו חייב בתשלומין כאשר נשבה השור לאונסו, כי שומר שכר פטור באונס מן התשלומים.
מתניתין:
ארבעה מיני
שומרין הן
האמורים בתורה:
שומר חנם,
השומר על חפץ שהופקד בידו בחינם, שאינו נוטל כל שכר על שמירתו.
והשואל
חפץ מחברו על מנת להשתמש בו, ואינו משלם עבור כך.
נושא שכר,
שומר המקבל שכר עבור שמירתו.
והשוכר
שלקח חפץ ומשתמש בו בשכר.
ומבארת המשנה, שאם אירע לחפץ מקרה שמחמתו אי אפשר להשיבו לבעלים כגון שנעלם או נשבר, דינם של שומרין אלו הוא כך: אם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל
שומר חנם
וכעת תובעו המפקיד על כך, ורוצה השומר להיפטר מן התביעה -
נשבע על הכל
ישבע כי אכן קרה לחפץ אחד מן המקרים שיכולים לקרות לו, כגון גניבה אבידה וכיו"ב, או שנשבר.
וישבע השומר כי לא פשע בשמירת החפץ, ועל ידי שבועה זו - נפטר מתשלום.
ו
אם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל השואל
,
הרי הוא,
השואל
-
משלם את הכל,
ואפילו אם קרה הדבר באונס! ואינו נפטר על ידי שבועה.
ואם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל
נושא שכר והשוכר
וטוענים כי נשבר הדבר, הרי הם
נשבעין על
טענת
השבורה
כלומר, שנשברה הבהמה באונס,
ו
כן אם טוענים כי נשבתה הבהמה שהופקדה בידם, הרי הם נשבעים
על
טענת
השבויה,
שנשבתה הבהמה באונס.
ו
כן
על המתה,
שמתה הבהמה שלא על ידם, ונפטרים מתשלום, על ידי שבועה זו.
ו
אם טוענים השוכר והשומר שכר שנגנבה הבהמה מהם או שאבדה -
משלמין את האבדה ואת הגניבה!
ואינם נפטרים על ידי שבועה.
הובא לעיל בהקדמה, הדין ששנינו לעיל בפרק חמישי, כי מי שכפר בפקדון שהופקד בידו, ונשבע על כך, והתברר ששיקר בשבועתו - חייב בקרבן אשם. וכן מוסיף ומשלם חומש מחמת שבועה זו.
ואינו מתחייב בקרבן שבועת הפקדון, אלא אם באותה כפירה בשבועה, הוא פוטר עצמו מתשלום ממון.
אבל, אם ממילא הוא פטור מלשלם, אף בלא שישקר, והיה יכול לפטור עצמו אף אם היה נשבע אמת, אלא שפטר עצמו דוקא על ידי שבועת שקר, אין הוא חייב בקרבן!
ולכן, אם אמר המפקיד לשומר חנם:
היכן שורי? ואמר
לו השומר:
מת!
ואילו האמת היא:
והוא
, [האמת היא],
ש
השור הזה
נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד!
או שאמר השומר כי השור
נשבר, והוא
[האמת היא],
ש
השור הזה
מת, או נשבה, או נגנב, או אבד!
וכן אם אמר
נשבה
השור,
והוא
-
שמת או נשבר או נגנב או אבד!
וכן אם אמר השומר
נגנב
השור.
והוא, שמת או נשבר או נשבה או אבד.
וכן אם אמר השומר חינם:
אבד
השור.
והוא, שמת או נשבר או נשבה או נגנב!
ועל כל טענות אלו שטוען השומר, אמר לו המפקיד:
משביעך אני
על דבריך שהם אמת,
ואמר
השומר:
אמן!
-
פטור
השומר מקרבן שבועת הפקדון, על אף ששיקר, כיון שהיה יכול להישבע שבועת אמת ולהיפטר. ונמצא, שלא כפר ממון בשבועתו, כיון שממילא היה פטור.
אם אמר המפקיד לשומר חינם:
היכן שורי? אמר לו
השומר:
איני יודע מה אתה סח!
כלומר, כופר הוא בכל טענת המפקיד, וטוען שלא קיבל את שורו לשמור.
ואילו האמת היא שקיבל את שורו לשומרו כשומר חינם, והסיבה שאינו משיב לו כעת את שורו -
והוא, שמת או נשבר או נשבה, או נגנב או אבד.
ואמר לו המפקיד:
משביעך אני
על כפירתך שלא לקחת מידי את השור,
ואמר
השומר:
אמן
הרי הוא
פטור
מקרבן. כיון שלא כפר ממון בשבועתו, שהרי היה יכול לומר את האמת, ולהישבע על כך והיה נפטר בשבועה זו.
אמר לו המפקיד לשומר חינם:
היכן שורי
שהפקדתי אצלך?
אמר לו
השומר:
אבד!
אמר לו המפקיד:
משביעך אני
שאכן השור אבד כדבריך,
ואמר
השומר
אמן
על השבעתו,
ו
אילו
העדים מעידים אותו
את השומר,
שאכלו
[את השור] - הרי השומר
משלם את הקרן
בלבד.
אך אינו מביא קרבן, ואינו משלם חומש. על אף שהיתה בשבועתו כפירת ממון. שהרי לא הודה מעצמו באשמתו, אלא רק העדים העידו בו.
אבל, אם
הודה
השומר
מעצמו
שאכל את השור, ושכפר בתביעת המפקיד ונשבע לשקר, הרי הוא
משלם קרן
וחומש, ו
מביא קרבן
אשם.
וזהו דינו של הנשבע שבועת הפקדון לשקר!
וכן אם אמר המפקיד לשומר חינם -
היכן שורי? ואמר לו
-
נגנב!
אמר לו המפקיד:
משביעך אני
שנגנב כדבריך,
ואמר
השומר:
אמן,
ו
אילו
העדים מעידים אותו ש
הוא עצמו
גנבו
-
משלם
השומר
תשלומי כפל.
על אף שלא גנב את השור בפועל מידי הבעלים, [שהרי השור נמצא ברשותו על ידי הפקדת הבעלים] אלא רק טען טענת כי השור נגנב ונשבע על טענה זו - הרי שנחשב כאילו גנבו ומשלם כפל!
ואם
הודה
, השומר הטוען טענת גנב
מעצמו,
הרי הוא פטור מהכפל - כדין מודה בקנס
ו
משלם קרן וחומש ואשם
כדין הנשבע שבועת הפקדון לשקר.
אם
אמר
המפקיד
לאחד
לסתם אדם,
שבשוק: היכן שורי שגנבת?
הוא,
אותו אדם
אומר: לא גנבתי,
והעדים מעידים אותו שגנבו,
הריהו
משלם תשלומי כפל
[גם אם לא נשבע לשקר].
ואם מעידים העדים כי גם
טבח ומכר
, הדין הוא כי
משלם תשלומי ארבעה וחמשה!
ראה
הגנב, או הטוען טענת גנב, שישנם
עדים שממשמשין ובאין
להעיד נגדו, והקדימם ו
אמר גנבתי.
ואף שהמשיך להכחיש בכך שאמר:
אבל לא טבחתי ו
לא
מכרתי,
ונמצא שאכן טבח ומכר,
אינו משלם אלא קרן!
כיון שהודה, נפטר מן הכפל. ועל אף שהודה מחמת שירא היה פן יעידוהו העדים ויתחייב, מכל מקום כיון שאינו משלם כפל שהרי הודה בגניבה - אינו משלם ארבעה וחמשה, אלא רק קרן!
אמר
המשאיל
לשואל: היכן שורי
שהשאלתיך?
אמר לו
השואל: