Horayot 11a — o Talmud em português

ומשמע שהוזהרו ישראל ש

מלחמה

דווקא

הוא דלא

יעשו נגדם,

הא צעורי,

מותר ל

צערינהו.

ואילו

אצל צאצאי בת לוט ה

צעירה, דקרייה

לבנה

בן עמי,

שקראה שמו בלשון נקיה, ולא רצתה להודיע שנתעברה מאביה,

אמר ליה

הקב"ה למשה,

"אל תצורם, ואל תתגר בם".

ולא אמר: אל תתגר בם "מלחמה", כי רצה להורות שלא יתגרו בם

כלל, דאפילו צעורי, לא

תצער אותם.

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם

ויזדרז

לדבר מצוה,

שהרי מצינו

שבשכר לילה אחת שקדמה

בת לוט ה

בכירה לצעירה

בבעילתן ללוט [והם הרי עשו כן לשם מצוה], לפיכך

זכתה

בכירה

וקדמתה

לצעירה

ארבע דורות למלכות.

שהרי עובד בן רות, בא ממואב, שהוא בן הבכירה. ואילו הצאצא שהתגייר מעמון, שהוא בן הצעירה, שמבניו הגיעו למלכות ישראל, לא התגייר אלא לאחר ארבע דורות [עובד, ישי, דוד ושלמה]. כי רק רחבעם בן שלמה היה מזרע עמון, שהיה בן נעמה העמונית, והיא התגיירה רק בימי שלמה.

תנו רבנן

: נאמר [ויקרא ד] לגבי חטאת יחיד: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ". וכך דרשוהו:

"

מעם הארץ"

ולא כל עם הארץ,

פרט ל

כהן

משיח.

ועוד דרשו בו: "

מעם הארץ"

-

פרט לנשיא.

שאם חטא הכהן המשיח או הנשיא בשגגה, אינו מביא כשבה או שעירה לחטאת כשאר עם הארץ.

ודנה הברייתא: למה לי לכתוב "מעם הארץ" כדי למעטם,

והלא כבר

התבאר, בדברי הכתוב ש

יצאו

שניהם מכלל דין חטאת הדיוט.

שהרי כהן

משיח

יצא מכלל הציבור

לידון בפר

שמביא פר על חטאתו, כשעשה על פי הוראת עצמו.

וכן

נשיא,

יצא מכללם

לידון בשעיר.

ואם כן, למה צריך למעטם שוב מהכתוב "מעם הארץ"?

אלא, הוצרך המיעוט הזה ללמדנו, היות

שיכול

לעלות על דעתך לומר, כי

משיח

לא נשתנה דינו בכל ענין, אלא רק באופן אחד, ש

על העלם דבר,

שנתעלם ממנו הדין, ולכן הורה לעצמו היתר באחת המצוות, יחד

עם שגגת מעשה,

ששגג ועשה מעשה על פי הוראה זו, רק אז הוא

מביא פר

על חטאו, והיינו, שרק באופן הזה אין דינו כהדיוט שחטא, שמביא כשבה או שעירה.

אבל

על שגגת מעשה לחודיה,

שחטא המשיח בשגגה גרידא, שלא על פי הוראה, שאז אין הוא מביא פר, בזה דינו שווה להדיוט, והרי הוא

מביא כשבה או שעירה.

לכן,

תלמוד לומר "מעם הארץ"

-

פרט למשיח.

וכן

"מעם הארץ"

-

פרט לנשיא.

ללמדך, שהשתנה דינו של כהן גדול לגמרי, גם באופן שחטא בשגגת מעשה בלא הוראה, ונפטר לגמרי מקרבן חטאת רגיל. ולעולם אינו מביא אלא פר, כאשר היתה שגגת הוראה עם שגגת מעשה. עד כאן דברי הברייתא.

ודנה הגמרא במסקנת הברייתא, שהמיעוט "מעם הארץ" מלמדנו שכהן גדול נפטר מחטאת רגילה גם אם חטא בשגגת מעשה.

תינח

בכהן

משיח,

אמנם כן הוא דינו.

אלא

גבי

נשיא,

הרי אי אפשר לומר כך, שהרי כל הקרבן שהתחדש בנשיא, שהוא מביא שעיר,

בשגגת מעשה הוא דמייתי!

ונשארת הקושיא, למה צריך למעט "מעם הארץ" פרט לנשיא, והרי כבר נאמר קודם לכן, ששונה דין חטאת נשיא מחטאת היחיד, שהוא מביא שעיר, בשגגת מעשה, בלי שגגת הוראה.

אמר רב זביד משמיה דרבא: הכא במאי עסקינן, כגון שאכל כזית חלב

בשגגה

כשהוא הדיוט,

קודם שהתמנה לנשיא,

ו

שוב

נתמנה

לנשיא,

ואחר כך נודע לו

שחטא.

סלקא דעתך אמינא

, כיון שחטא כשהוא הדיוט,

נייתי כשבה או שעירה

כהדיוט, ולא כדין נשיא שמביא שעיר, ולשם כך בא המיעוט, ו

קא משמע לן,

שאינו מביא קרבן כלל, כיון שלא התקיימו בו שני התנאים המחייבים אותו קרבן, דהיינו שיהיו מעשה החטא והידיעה שחטא, בשעה שהוא חייב אותו הקרבן.

אך דוחה הגמרא:

הניחא

זאת,

ל

דעת

רבי שמעון, דאזל בתר ידיעה.

שאמר במשנתנו שכך הוא הדין, שאם חטאו עד שלא נתמנו, ונודע להם שחטאו רק משנתמנו, פטורים הם לגמרי, ולמד זאת מהפסוק הזה שצריך שיהיה המתחייב בשעת החטא והידיעה על החטא באותו מעמד, ואם השתנה מעמדו, נפטר לגמרי.

אלא לרבנן, דאזלו

לענין חיוב קרבן רק

בתר חטאה,

שהיה החטא בשעה שהוא הדיוט, ואמרו במשנתנו שאף באופן שהשתנה מעמדו, והתמנה לנשיא, ואז נודע לו שחטא, דינו להביא כשבה או שעירה כדין הדיוט שחטא. אם כן,

מאי איכא למימר?

לשם מה הוצרך המיעוט "מעם הארץ" פרט לנשיא, והרי לשיטתם, הנשיא לא התמעט מכשבה ושעירה.

אלא, אמר רב זביד משמיה דרבא: הכא,

בברייתא,

במאי עסקינן?

-

כגון שאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט, ונתמנה

לנשיא, ואכל עוד חצי כזית לאחר מינויו לנשיא [בכדי אכילת פרס], ובכך

השלימו

לכזית שלם.

ואחר כך נודע לו

שחטא.

סלקא דעתך אמינא, נצטרף

חצי הזית השני לחצי הזית הראשון שאכל בהיותו הדיוט, ונמצא שאכל כזית חלב,

ונייתי כשבה או שעירה

כהדיוט.

קא משמע לן

המיעוט "מעם הארץ", שאינו מביא קרבן כלל. כי אין החצאים מצטרפים לכזית אחד, כיון שלא אכל את שניהם בשעה שמתחייב באותו קרבן.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: נשיאות, מהו שתפסיק

בין שני חצאי חיוב של קרבן הדיוט.

היכי דמי, כגון, שאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט, ונתמנה

לנשיא,

ו

שוב

עבר

ממינויו ונעשה הדיוט, ואכל עוד חצי כזית,

ו

בכך

השלימו

לכזית, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר, דוקא

התם,

באופן שאכל חצי כזית כשהיה הדיוט, וחצי זית נוסף אחר שהתמנה לנשיא, אז הדין

הוא דלא מצטרף

שתי אכילותיו לחייבו קרבן כהדיוט, כיון

דאכליה

לכזית זה,

פלגא כשהוא הדיוט, ופלגא כשהוא נשיא.

אבל הכא,

שאת שני חצאי הכזית,

אידי ואידי,

זה החצי זית חלב שאכלו לפני שהתמנה, וזה החצי זית חלב שאכלו לאחר שהתמנה ועבר מנשיאותו,

כשהוא הדיוט אכליה, מצטרף,

והרי זה כמי שאכל כזית כשהוא הדיוט, ומביא כשבה או שעירה.

או דלמא לא שנא.

כיון שהיה זמן בין האכילות, כשהיה נשיא, שאם היה אוכל את החצי השני באותו הזמן הוא לא היה מצטרף לחצי הראשון, כי אז היה דינו להביא שעיר נשיא, לפיכך לא שנא מאכל חצי זית כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא, ולא מצטרף.

ולכן השאלה היא,

מאי,

מהו דינו?

תפשוט ליה

לבעיה זו,

מהא דאמר עולא אמר רבי יוחנן

: מי ש

אכל חלב, והפריש קרבן

לחטאו,

והמיר

דתו,

ו

שוב

חזר בו

ליהדותו, כשחוזר בו, אינו יכול להביא את קרבנו שהפריש לחטאו, אלא כך דינו,

הואיל ונדחה

מדין הבאת הקרבן בזמן המרתו [שאין מומר יכול להביא קרבן כמבואר בסמוך], לפיכך

ידחה

לעולם, כיון שפקע ממנו חיוב קרבן בהיותו מומר. וזאת, אף על פי שאכל את החלב בזמן שהיה יכול להביא קרבן, וגם עתה הוא ראוי להביא קרבן.

וכמו כן יהיה הדין כשהפסיקה נשיאות בין שני חצאי זיתים, שיפטר מקרבן אף על פי ששתי האכילות היו בשעה המחייבת קרבן חטאת כהדיוט, מכל מקום, כיון שהיה נשיא אחר האכילה הראשונה, ונדחה מדין כשבה או שעירה, ידחה לעולם, ואף שעבר ממינויו וחזר להיות הדיוט כבתחילה, יפקע חיוב חטאת הראשונה הימנו .

ודחינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון בין הנידונים!? והלא רק במומר אומרים הואיל ונדחה ידחה, כיון ש

מומר לאו בר אתויי קרבן הוא

כלל.

אבל

האי

נשיא, הרי גם בזמן מינויו לנשיא, אף שנשתנה בשעה זו דין קרבנו, עדיין

בר אתויי קרבן הוא.

ולפיכך אפשר לומר שאינו נחשב שנדחה אז מחיובו כהדיוט, אלא יצטרפו שני החצאים שאכל, לחייבו כשבה או שעירה כהדיוט.

בעא מיניה רבי זירא מרב ששת: אכל

בשגגה חתיכה שהיא

ספק חלב

ספק שומן,

כשהוא הדיוט, ונתמנה

לנשיא, ומשנתמנה

נודע לו על ספקו,

שאכל ספק חלב,

מהו?

האם יביא כעת אשם תלוי, או לא?

ומבארת הגמרא שרבי זירא לא דן לפי כל הדעות.

אליבא דרבנן,

שאמרו באופן שאכל כזית חלב כשהוא הדיוט, ונתמנה לנשיא, ואחר כך נודע לו שחטא, שמביא חטאת כהדיוט, כיון

ד

רבנן

אזלי בתר

שעת

חטאה

-

לא תבעי לך דמייתי אשם תלוי,

כי פשיטא שגם בספק חלב ילכו אחר שעת החטא, ומביא הנשיא אשם תלוי, כדין הדיוט המסופק אם חטא בחטא שחייב עליו חטאת, שהרי בשעת חטאו היה הדיוט.

אלא, כי תבעי לך, אליבא דרבי שמעון,

שאמר, באופן שחטא כשהיה הדיוט, ונודע לו אחר שנתמנה, אינו מביא קרבן כלל, כי לדעתו אינו חייב עד שתהא חטאה וידיעה בשעה המחייבת להביא את אותו הקרבן, ולדבריו יש לדון, היאך יהא הדין בספק חלב:

האם נאמר

מדאשתני לודאי

מצבו מכך שנתמנה לנשיא, וכתוצאה מכך השתנה דינו להפטר מחטאת, באופן שנודע לו אחר שנתמנה שחטא בודאי בהיותו הדיוט, כיון שלא היתה לו ידיעה בשעה המחייבת קרבן כהדיוט, ולכן

אשתני

דינו גם

ל

גבי

ספק,

שיפטר מאשם תלוי גם באופן שנודע לו לאחר שנתמנה שבהיותו הדיוט אכל ספק חלב.

או דלמא, כי

אמרינן

אשתני

דינו לודאי, להפטר באופן שנודע לו משנתמנה, זהו דוקא באופן שנודע לו שחטא בודאי, כיון

ד

השתא, בשעה שהוא כבר נשיא,

אשתני קרבן דידיה,

שהרי אם היה חוטא עתה היה מביא שעיר, ולכן יפטר מחטאת יחיד, כי לא הוי ידיעה וחטאה בשעה המחייבת את אותו הקרבן.

אבל הכא,

שאכל ספק חלב,

דלא אשתני קרבן דידיה

, שהרי אף אם היה אוכל ספק חלב עתה בהיותו נשיא, היה דינו באשם תלוי כדין הדיוט,

אימא לייתי אשם תלוי,

אף שנודע לו על אכילת ספק זו לאחר שנתמנה .

ומסקינן:

תיקו

9 .

תנו רבנן

: נאמר בפרשת קרבן חטאת "

מעם הארץ",

ומשמעות "מעם" היא חלק מהעם, מלמד הכתוב כי רק חלק מהעם מביא קרבן, ולא כל עם הארץ,

פרט למומר,

שאין מקבלים קרבן מידו.

רבי שמעון בר יוסי אומר משום רבי שמעון

: אין למדין דין זה מדקדוק הפסוק "מעם הארץ", אלא מדברי הכתוב "

אשר לא תעשינה בשגגה ואשם".

ובסמוך לכך נאמר: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו". ומשמע, שחיוב חטאת חל רק באופן שנחשבת חטאתו "אשר לא תעשנה", שלא היה חוטא אם היה יודע שהוא דבר האסור, והסיבה שבא לידי חטא, היא משום ששגג ולא ידע שהוא איסור, לפיכך הוא מביא קרבן חטאת על חטאתו.

אבל באופן שהיה חוטא אפילו אם היה יודע שזה דבר איסור, אינו מתכפר בקרבן. והכלל הוא:

השב בידיעתו

שאם היה יודע, היה שב ופורש ממעשה העבירה, הרי הוא

מביא קרבן על שגגתו.

אבל אם

לא שב בידיעתו

שגם אילו היה יודע שאיסור, הוא לא היה שב ופורש ממעשה העבירה,

אינו מביא קרבן על שגגתו.

ומכאן אתה למד, שמומר אינו מביא קרבן על חטאתו, שהרי גם אם היה יודע שאיסור הוא, לא היה פורש. ושואלת הגמרא: כיון ששניהם מודים שמומר אינו מקריב, אם כן

מאי בינייהו

, מה נפקא מינה לנו לדינא מהיכן נלמד דין זה?

אמר רב המנונא

: יש נפקא מינה לדינא בדרשות אלו, כי נחלקו התנאים האלו בגדר הדין שמומר אינו מביא קרבן.

לדעת תנא קמא, הוא דין שנאמר באופן מיוחד לגבי מומר. ואילו לדעת רבי שמעון הוא דין כללי, בכל מי שאינו שב מידיעתו.

ויש הבדל ביניהם לדינא, לגבי אדם שהוא

מומר

לדבר אחד, כגון שהוא רגיל

לאכול חלב,

ואינו פורש מאיסור זה, אך משאר איסורים הוא פורש. ואם אירע שאכל דם בשגגה, ורוצה להתכפר,

ומביא קרבן על

חטאו באכילת

הדם,

באופן זה

איכא בינייהו,

נחלקו אם מקבלים ממנו את קרבנו:

מר,

תנא קמא, שלמד את הדין שמומר אינו מביא קרבן מדקדוק הכתוב "מעם הארץ",

סבר

שהוא דין שהתחדש במיוחד במומר, שמומר אינו מביא קרבן. ולכן גם באופן זה,

כיון ד

הוא

מומר לאכול חלב,

אם כן

ל

גבי איסור

דם נמי

דין

מומר הוי

לו, ואינו מביא קרבן.

ומר,

רבי שמעון, שלמד לפטרו מ"אשר לא תעשנה", וכלל הוא בכל מי שאינו שב מידיעתו, שאינו מביא קרבן,

סבר

שהמומר לאכול חלב, מביא קרבן על שגגתו באכילת דם. כיון שלגבי איסור

דם, מיהא שב בידיעתו הוא.

שודאי אילו היה יודע שזהו דם, היה פורש, שהרי אינו מוחזק לאכול דם.

ומקשה הגמרא לרב המנונא, שאמר כי לדעת תנא קמא מומר לאכול חלב ולא לשאר דברים, דינו כמומר גם לגבי דין איסור דם:

והא רבא אמר, דכולי עלמא

סוברים, שאדם שהוא

מומר

רק לגבי

לאכול חלב,

הוא

לא הוי מומר ל

גבי איסור

דם

ושאר מצוות התורה. ואם כן, ודאי שלכולי עלמא מומר לאכול חלב מביא קרבן על אכילת דם בשוגג.

אלא,

בהכרח, שהנפקא מינה במחלוקת התנאים היא לגבי ענין אחר:

הכא, ב

אדם ש

אוכל נבלה

רק

לתאבון,

שאוכל דבר איסור רק כשאין לו בשר היתר והוא תאב לאכול, אך כשיש לפניו בשר היתר, אינו אוכל את האיסור, כי אינו אוכל סתם איסור על מנת להכעיס את בוראו.

ומדובר באופן שאדם זה רצה לאכול שומן,

ונתחלף לו

חלב

בשומן, ואכלו,

כי היה סבור שהוא שומן. ובזה

קמיפלגי

הני תנאי, אם מביא קרבן:

מר,

תנא קמא, הסובר שהתחדש דין במומר שאינו מביא קרבן,

סבר

שגם באופן זה יחשב מומר,

כיון דלתאבון אכיל

איסור, הרי כשהוא תאב, יאכלנו אפילו

במזיד,

לפיכך

מומר הוא,

ואין מקבלין קרבנותיו.

ומר,

רבי שמעון, הסובר שמומר אינו מביא משום שהוא נכלל במי שאינו שב מידיעתו,

סבר, כיון דאילו אשכח,

אם תזדמן לו חתיכה

דהיתרא, לא אכל

חתיכה

דאיסורא, לאו מומר הוא,

ולכן אם נתחלף לו חלב בשומן, ונודע לו לאחר מכן, הרי הוא נחשב כ"שב מידיעתו", ומקבלין קרבן מידו.

תנו רבנן

: מי ש

אכל חלב

במזיד,

זהו מומר!

ואיזהו מומר?

זה מי ש

אכל נבלות,

או

טרפות,

או

שקצים ורמשים,

או

שתה יין נסך.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הלובש כלאים.

ומפרשת הגמרא את האמור בברייתא:

אמר מר,

"

אכל חלב, זהו מומר".

ואילו בהמשך אומרת הברייתא "

ואיזהו מומר?

זה ה

אוכל נבלות

וטרפות".

ולשון הברייתא בהמשך הוא מאד תמוה:

מאי קאמר?

הרי כבר התפרש ברישא מיהו הנחשב מומר, ומדוע חוזרת ושואלת הברייתא איזהו מומר!?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכי קאמר

התנא: א. מי ש

אכל חלב לתאבון, הרי זה מומר.

ב. אבל, אם אכל דבר איסור ופירש שכוונתו היא

להכעיס

בכך את בוראו,

הרי זה מין,

שדינו חמור ממומר, ונחשבת סתם שחיטתו של מין כמי ששוחט לשם עבודת כוכבים.

והמשיכה הברייתא ופירשה דין נוסף, ואמרה:

ואיזהו מומר

שאוכל דבר איסור, ואף שלא פירש שעושה כן להכעיס, מכל מקום נחשב כמי

דסתמו

מוכיח עליו שהוא

מין,

ובודאי להכעיס הוא עושה?

הוי אומר,

זה ה

אוכל

אחד מאיסורים אלו -

נבילה וטריפה, שקצים ורמשים, ושתה יין נסך,

שכל אלו אין אדם אוכל אותם לתאבון, לפי שהם דברים שהנפש קצה בהם, אלא בודאי להכעיס הוא עושה. וממשיכה עתה הגמרא לפרש את המשך דברי הברייתא:

רבי יוסי בר יהודה אומר, אף הלובש כלאים,

הרי זה מומר.

ומשמע שלפי תנא קמא, אין הלובש כלאים נחשב למומר.

ומקשה הגמרא:

מאי בינייהו?

למה יחלוק תנא קמא, ויסבור שאדם האוכל חלב יחשב למומר יותר מאשר אדם הלובש כלאים? והרי שניהם עברו על איסורי תורה!

ומתרצת:

איכא בינייהו,

באופן שלבש בגד שיש בו סוג שעטנז שאינו אלא איסור

כלאים דרבנן.

מן התורה לא נאסר בגד כלאיים של צמר ופשתים יחדיו אלא אם היה חיבור הצמר והפשתים באופן של "שוע טווי ונוז" כדדרשינן מתיבת "שעטנז" [דהיינו, "שוע", שהוחלקו גיזי הצמר והפשתן יחד במסרק, "טווי", שנטוה חוט מתערובת הצמר והפשתים, ו"נוז", שנארג חוט הכלאיים ונעשה בגד]. אבל אם עשו "לבד" על ידי שלחצו צמר ופשתים יחד, או שארגו חוט של צמר בבגד פשתים, אין זה אלא איסור דרבנן, ובאופן זה נחלקו:

מר,

תנא קמא

סבר,

שרק אדם שעובר על דבר האסור

מדאורייתא הוי מומר

, אבל העובר על איסור

דרבנן לא הוי מומר.

ו

אילו

מר,

רבי יוסי ברבי יהודה,

סבר

כתנא קמא בכל שאר האיסורים, שאינו נעשה מומר אם עבר רק על איסור דרבנן שבהם, אבל דעתו היא, ששונה איסור

כלאים,

שהוא חמור יותר,

כיון דמפרסם אסוריה.

ו

לכן, אפילו

כשעבר בו

ב

איסור

דרבנן, הוי מומר.

ומבארת הגמרא, שבביאורו של רבי יוחנן, שכוונת הברייתא בסיפא היא להשמיענו שמומר להכעיס נחשב מין,

פליגי בה,

בדין זה,

רב אחא ורבינא.

חד אמר,

העובר

לתאבון הוי מומר,

ואילו העובר

להכעיס

הוי

מין.

וחד אמר,

העובר

להכעיס נמי

נחשב רק

מומר

ולא מין.

אלא איזהו מין? כל העובד עבודת כוכבים

בלבד.

מיתיבי

למאן דאמר שהאוכל להכעיס נחשב מין:

הרי שנינו בברייתא:

אכל פרעוש אחד או יתוש אחד, הרי זה מומר!

והא הכא,

ודאי

דלהכעיס הוא

עושה, שהרי אין אדם תאב לאכילת פרעוש או יתוש,

ו

בכל זאת

קא קרי ליה מומר,

ולא מין.

ומתרצינן: לעולם העושה להכעיס נחשב מין ולא מומר,

והתם,

לגבי אכילת פרעוש, יש טעם להחשיבו מומר ולא מין, משום שמדובר בעושה לתאבון, כגון

דאמר, אטעום טעם דאיסורא.

ואז תיתכן טעימה לתאבון אף בדבר שהנפש קצה בו. שנינו במשנתנו:

ואיזהו נשיא זה מלך כו'.

תנו רבנן

: מנין ש

נשיא

[שחידשה התורה שיביא שעיר על שגגתו], היינו מלך דוקא?

והלא אתה

יכול

לומר שמדובר בנשיא

שבט, כנחשון בן עמינדב,

שהיה נשיא שבט יהודה, וכיוצא בו שאר נשיאי השבטים.

תלמוד לומר

בפרשת קרבן נשיא: "

מכל מצות ה' אלהיו", ו

נלמד גזירה שוה, כי

להלן,

לגבי מלך,

הוא אומר

[דברים יז]

"למען ילמד ליראה את ה' אלהיו".