Horayot 10b — o Talmud em português

אלא

עבדות אני נותן לכם,

כי מעתה ואילך יהיה עול הציבור מוטל עליכם. וכפי שמוכח מהכתוב,

שנאמר

לגבי רחבעם, כשיעצו לו הזקנים היאך למלוך] [מלכים א יב]

"וידברו אליו

[כשהמליכוהו למלך]

לאמר, אם היום תהיה עבד לעם הזה".

ולכן דרש רב אבדימי מהכתוב "בית החפשית", שעד עתה, שהיה עוזיהו מלך, הוא נחשב כעבד לציבור, וכשהצטרע ועבר ממלכותו, נחשב כיוצא לחפשי.

תנו רבנן

: כתיב

"אשר נשיא יחטא". אמר רבי יוחנן בן זכאי

: "אשר" מלשון אשרי הוא -

אשרי הדור שהנשיא שלו

מרגיש בחטאו, ו

מביא קרבן על שגגתו!

שהרי

אם

ה

נשיא שלו

, שמטבעו אין לבו כפוף, בכל זאת הוא מרגיש בחטאו ו

מביא קרבן.

אם כן, וכי

צריך אתה לומר מהו הדיוט!?

הרי ודאי שהדיוט בדור הזה, שלבו כפוף יותר מהנשיא, ודאי שהוא מרגיש בחטאו, ומביא קרבן.

ו

כן אתה אומר בדור שכזה:

אם

הנשיא מרגיש

על שגגתו,

ו

מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו זדונו!?

הרי ודאי אם עבר הנשיא של הדור הזה עבירה בזדון, הוא מרגיש בה, וחוזר בתשובה.

מתקיף לה רבא בריה דרבה: אלא מעתה,

שכל מקום שכתוב בתורה "אשר" דרשינן לה מלשון "אשרי", יקשה: אם כן, מה

דכתיב

לגבי מועל בקדשים [ויקרא ה]

"ואת אשר חטא מן הקדש, ישלם".

ובירבעם בן נבט, דכתיב ביה

[מלכים א יד]

"אשר חטא ואשר החטיא",

האם

הכי נמי,

גם כאן נאמר שכוונת המקרא היא לומר,

דאשרי הדור הוא

שיש בו "מועל מעל" ו"מחטיא את הרבים"!?

ומתרצת הגמרא: ודאי שאין לדרוש את כל המקראות שכתוב בהם "אשר", שהכוונה ל"אשרי". אלא רק כאן, לגבי קרבן נשיא, דרשו כך, כי

שאני הכא,

בקרא זה,

דשני קרא בדבוריה

משאר המקראות המתייחסות לחוטא שצריך להביא קרבן. שבהם נאמר לשון "אם" ולא "אשר".

כמו "אם כל עדת ישראל ישגו", "אם הכהן המשיח", "אם נפש".

ולכן, רק כאן, דכתיב "אשר נשיא יחטא", דרשו שנכתב כך כדי לדרוש ולומר אשרי הדור.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב

[בקהלת ח יד] "

יש הבל אשר נעשה על הארץ,

אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים".

יש לדרוש תיבת "אשר" כאילו נאמר "אשרי", ללמדינו, כי

אשריהם לצדיקים, שמגיע אליהם כמעשה רשעים לעולם הבא, בעולם הזה.

דהיינו, הצדיקים שמקבלים צרות בעולם הזה, כמו שמקבלים הרשעים בעולם הבא, טוב הוא להם דבר זה, שהם נענשים בעולם הזה על עוונותיהם המעטים, כדי שיירשו גן עדן בעולם הבא.

ו

אוי להם לרשעים שמגיע אליהם

שכר בעולם הזה,

כמעשה,

כשכר

הצדיקים של עולם הבא, בעולם הזה.

כי הרשעים, שמקבלים את השכר בעולם הזה, רע להם, ככתוב "ומשלם לשונאיו אל פניו, להאבידו!", שעל ידי כך שהם מקבלים שכר מעשיהם בעולם הזה, אינם מקבלים שכר בעולם הבא, ויורשים גיהנום.

אמר רבא

: וכי משום שהצדיקים מקבלים עונש בעולם הזה, נחשב הדבר כ"אשרי" להם? והרי יותר טוב להם שגם בעולם הזה יקבלו שכר.

כי

אטו,

האם

צדיקי, אי אכלי תרי עלמי,

גם עולם הזה וגם עולם הבא,

מי סני להו?

וכי יהיה דבר זה שנאוי ורע להם?

אלא, אמר רבא

: כך הוא פירוש מקרא זה:

אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם

טובות

כמעשה הרשעים של עולם הזה

[שטוב להם בעולם הזה, ככתוב: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו],

בעולם הזה. אוי להם לרשעים, שמגיע אליהם

צרות בעולם הזה

כמעשה הצדיקים של עולם הזה בעולם הזה

[יש צדיקים, שמקבלים את העונש על מעשיהם בעולם הזה, כדי שיירשו גן עדן בעולם הבא]. ורשעים שיש להם צרות בעולם הזה, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, כי אין צרותיהם מנכים להם מעוונתיהם כל זמן שעומדים ברשעם.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אתו לקמיה דרבא.

אמר להו

רבא:

אוקימתון,

האם יש לכם וסדורה היא בפיכם,

מסכתא פלן

[פלונית]

ומסכתא פלן? אמרו ליה, אין,

אכן למדנו מסכתות הללו, וסדורות הן בפינו.

שוב שאל אותם רבא: האם

איעתריתו

התעשרתם

פורתא,

ואין אתם צריכים לטרוח אחר מזונות, ויש לכם פנאי לעסוק בתורה?

אמרו ליה, אין.

אכן התעשרנו קצת,

דזבנן

[כי כל אחד מאתנו קנה]

קטינא דארעא

[קרקע קטנה], ואנו נזונים מהן ברווח.

קרי עלייהו

רבא המקרא הזה:

אשריהם לצדיקים, שמגיע אליהם כמעשה

וכטובות

הרשעים שבעולם הזה, בעולם הזה,

ונוחלין שני עולמות, בזה ובבא.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי

הכוונה במה

דכתיב

[הושע י]

"כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם"?

ומשמע שמדובר בשני אנשים שעשו את אותו הדבר, האחד נחשב צדיק באותו מעשה, והשני רשע, ואיך יתכן דבר זה?

אלא,

משל לשני בני אדם שצלו

קרבנות

פסחיהן

כדין,

אחד אכלו לשם מצוה

אכילת פסחים,

ואחד אכלו לשום אכילה גסה,

ולא כוון לאוכלו לשם מצוה.

זה שאכלו לשום מצוה,

עליו קרא הכתוב

"צדיקים ילכו בם".

זה שאכלו לשום אכילה גסה,

עליו אמר הכתוב

"ופושעים יכשלו בם".

אמר ליה ריש לקיש

: אי אפשר להעמיד את המקרא באופן הזה. כי האם לזה שאכלו לשם אכילה גסה, בשם

"רשע" קרית ליה!?

נהי,

הרי על אף

שלא עשה מצוה מן המובחר

, כי קיים המצוה בלא כוונה, אבל קרבן

פסח, מי לא קאכיל!?

ובודאי לא עליו קרא המקרא "ופושעים יכשלו בם".

אלא

כך היא כוונת המקרא:

משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו בבית,

ל

אחד נזדמנה לו אשתו

ובא עליה,

ולאחד נזדמנה לו אחותו

ובא עליה.

זה שנזדמנה לו אשתו,

עליו קרא הכתוב המקרא

"צדיקים ילכו בם". וזה שנזדמנה לו אחותו,

קרא עליו הכתוב

"ופושעים יכשלו בם",

כי הבא על אחותו עובר באיסור כרת .

ומקשה הגמרא:

מי דמי

אופן זה למאמר הכתוב!? והרי

אנן

בקרא זה

קאמרינן

ששניהם הלכו ב

חדא דרך,

ועשו אותו מעשה עצמו, ומכל מקום אחד נקרא צדיק במעשהו, ואחד רשע,

ו

אילו

הכא, שני דרכים

הם, שהרי זה בא על אשתו וזה בא על אחותו, ועשו שניהם מעשים חלוקים. ולא באופן זה מדובר בפסוק.

אלא, משל ללוט ושתי בנותיו,

שלאחר הפיכת סדום, כשחשבו שלא נשאר בעולם כי אם הן ואביהם, אמרו בנותיו "נחיה מאבינו זרע", ונתכוונו בביאתן להמשיך את קיום העולם.

ובמעשה זה, הרי

הן, שנתכוונו לשם מצוה,

לקיום העולם, קרא עליהם המקרא

"צדיקים ילכו בם".

ואילו

הוא,

לוט,

שנתכוון לשם עבירה,

קרא עליו המקרא

"ופושעים יכשלו בם".

אך תמהה הגמרא: מנין לנו לומר שלוט התכוון במעשה זה לשם עבירה?

ודלמא הוא נמי, לשם מצוה מכוין?

אלא,

אמר רבי יוחנן

: ודאי לוט לשם עבירה התכוון, שהרי מצינו שהיה בעל עבירה כבר בלכתו לגור בסדום, שנאמר "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה", ו

כל הפסוק הזה לשם

[בענין]

עבירה נאמר,

שהרי כך דרשו פסוק זה:

"וישא לוט"

כנגד מה שכתוב

"ותשא אשת אדניו את עיניה".

דהיינו, כמו שם, נשאה אשת פוטיפר עיניה אל יוסף לדבר עבירה, כך גם נשיאת עיניו של לוט כאן היתה לדבר עבירה.

"את עיניו",

הוא כנגד מה שנאמר בשמשון

"ויאמר שמשון, אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".

"וירא",

הוא כנגד מה שנאמר לגבי שכם בן חמור ודינה

"וירא אותה שכם בן חמור",

שעשה בה עבירה.

"את כל ככר הירדן",

כנגד מה שנאמר [משלי ו]

"כי בעד אשה זונה, עד ככר לחם".

"כי כלה משקה",

כנגד מה שנאמר [הושע ב] "כי זנתה אמם, הובישה הורתם. כי אמרה:

אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי, שמני ושקויי".

וכיון שמוכח כי לוט הלך אחר הזנות, לפיכך גם כאן, במעשה עם בנותיו, נחשב לו כמו שהתכוון לעבירה.

ומקשה הגמרא: איך יתכן לומר שלוט התכוון לעבירה,

והא מינס אניס,

שהן הביאוהו עליהן בשנתו ובשכרותו.

ומתרצת הגמרא: לוט לא היה אנוס.

וכ

דתנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד,

מדוע יש נקודה בספר התורה

על

האות

וי"ו ש

בתיבת

"בקומה"

["ולא ידע בשכבה ובקומה"]

של

בתו ה

בכירה

של לוט?

לומר לך, ש

רק

בשכבה

עמו

לא ידע

לוט, שהיה אז שכור מיינו,

אבל בקומה, ידע,

שכבר נתפקח משכרותו. נמצא, שלא היה אנוס אז.

ומקשה הגמרא: הרי אף אם ידע לוט בקומה, מכל מקום, היה אנוס בדבר, כי

מאי הוה ליה למעבד,

אחר שבשכבה עמו לא ידע? והלא

מאי דהוה, הוה!

ומתרצת הגמרא:

נפקא מינה,

מאחר שידע כי כך עשתה עמו, היה לו להזהר בכך בעתיד,

לפניא אחרינא,

לערב שלאחריו, כי

לא אבעי ליה למשתי

יין ולהשתכר. וכיון ששתה והשתכר שוב, הוכיח שהיה נוח לו בדבר, ולפיכך אמר עליו הכתוב "ופושעים, יכשלו בם".

דרש רבה: מאי

הכוונה במה

דכתיב

[משלי יח]

"אח נפשע מקרית עוז, ומדינים כבריח ארמון".

"אח נפשע מקרית עוז"

-

זה לוט, שפירש מאברהם!

ופירוש תיבת "נפשע" - "נמרד". שמרד באברהם, שהיה נחשב כקרית עז, שזכותו הגינה על כל הנטפלים עמו, ולוט פירש ממנו. ולפיכך:

"ומדינים כבריח ארמון" ש

בפרידתו

הטיל מדינים

[מריבה וריחוק]

בין ישראל ל

בין בני

עמון,

שהם זרעו של לוט, כבריח הנועל את הארמון שלא יוכלו להכנס אליו מבחוץ, וכמו כן אין עמוני ומואבי יכולין להתערב בישראל,

שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". דרש רבי, ואיתימא רבי יצחק: מאי,

מה היא הכוונה במה

דכתיב

[משלי יח]

"לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע".

דהיינו, הרוצה להפרד מחברו כדי למלא תאוותו לבדו, סופו שתתגלה חרפתו בכל מקומות החכמה.

"לתאוה יבקש נפרד"

-

זה לוט, שנפרד מאברהם

ונתאוה לעבירה.

"בכל תושיה נתגלע"

-

שנתגלה קלונו

של לוט

בבתי כנסיות ובתי מדרשות,

שהם נקראים "תושיה", כי התורה היא תושיה, ובתי כנסיות ובתי מדרשות הן מקום התורה.

כ

דתנן, עמוני ומואבי אסורין איסור עולם.

וזהו קלונו של לוט, הנלמד בבתי מדרשות, שזרעו אסורין לבוא בקהל ישראל.

ואמר עולא: תמר זנתה

עם יהודה,

וזמרי זינה

עם כזבי בת צור, בתו של מלך מדין, אך שונים הם:

תמר זנתה,

אך התכוונה לשם מצוה, כדי להעמיד זרע מן הצדיקים, ככתוב "כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה", לכן זכתה ו

יצאו ממנה מלכים ונביאים.

ואילו

זמרי, זינה

ונתכוון לעבירה, לכן

נפלו

בגלל חטאו

כמה רבבות מישראל.

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה

שכרה של

עבירה

הנעשית

לשמה

לשם מצוה,

מ

שכרה של

מצוה

הנעשית

שלא לשמה.

שנאמר

[שופטים ה]

"תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך"!

התברכה יעל יותר מאותן נשים שעשו מצוות שלא לשמה, ונאמר בהן "אהל".

מאן נינהו,

מי הן אותן הנשים שקרא להן הכתוב בשם

"נשים באהל"? שרה, רבקה, רחל ולאה.

ומשמע ממה שהזכיר הכתוב ברכה על מעשה זה, שאף על פי שיעל עשתה עבירה כשנבעלה לסיסרא, מכל מקום, נחשבה לה כמצוה, כיון שעשתה זאת לשם מצוה, להציל את ישראל, וכדלהלן. ולכן ברכה הכתוב יותר מארבע האמהות.

ומקשה הגמרא:

איני, והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות

ו

אפילו שלא לשמה, שמתוך

שלומד

שלא לשמה

זוכה ו

בא

לאחר זמן ללמוד

לשמה

9 .

ומוכח כי גם מצוה שנעשית שלא לשמה, נחשבת כמצוה, ואיך אמרינן שעבירה לשמה גדולה יותר ממצוה שלא לשמה, ומשמע שמצוה שלא לשמה אינה נחשבת למצוה כלל .

ומסקינן, כך אמר רב יהודה אמר רב:

אימא,

גדולה עבירה לשמה

כמצוה שלא לשמה,

ובאמת אין עבירה לשמה גדולה ממצוה שלא לשמה, אלא שוה אליה.

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע

[סיסרא]

באותה שעה,

כשברח מישראל ובא לאוהל יעל.

שנאמר "בין רגליה כרע נפל שכב,

בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד", הרי נאמרה כאן שבע פעמים לשון המורה על בעילה [כרע נפל שכב].

ומקשה הגמרא: היאך אמרינן שיעל עשתה מצוה בכך שנבעלה לאותו רשע?

והא קמתהניא מעבירה!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים,

ולפיכך לא נהנתה יעל מאותו מעשה .

גופא: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות

אפילו שלא לשמה, שמתוך

שעוסק בהן

שלא לשמה, בא

לעסוק בהן

לשמה.

כמו שמצינו,

שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע,

אף שעשה כן שלא לשמה,

זכה ויצאה ממנו רות,

כ

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות,

היא

בת בנו של עגלון,

שהוא

בן בנו של בלק, מלך מואב.

והרי מרות יצא דוד, ש"ריווהו לה' בשירות ותשבחות", ונמצא שבא זרעו של בלק לידי לשמה.

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה?

מהכא, דאילו

בתו ה

בכירה

של לוט

דקרייה

לבנה

מואב,

שמשמעותו לומר, מאבי בא זה, והשתמשה בלשון שאינה נקיה, לרמז בשמו מנין בא, שנולד וולד זה מביאת איסור, מצינו אצל בניה ש

אמר ליה רחמנא למשה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה".