Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 6b — o Talmud em português
Bava Kama 6b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 6b
אלא שניתן להשיב:
שור יוכיח!
שמהלך הוא ברשות הרבים ברשות בית דין, מכל מקום אם הזיק חייב. אך גם לימוד זה יש לפרוך:
מה לשור
שהוא חמור
שכן דרכו לילך ולהזיק
, תאמר באלו שמזיקים במקומם. על זה יש להשיב:
בור תוכיח!
שחייב למרות שאינו הולך ומזיק.
וחזר הדין
, הטענות חוזרות על עצמן, שוב ניתן לפרוך מה לבור שכן יצירתו נעשתה שלא ברשות וכו'.
אלא מוכח שאין חומרא זו שבשור גורמת את הדין ולא החומרא שבבור גורמת את הדין, אלא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וכו' אף אני אביא את אלו שנעשו ברשות שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך.
דין זה בא המשנה לרבות, לדברי רב אדא בר אהבה, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.
הגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:
רבינא אמר
: "הצד השווה" שאמרה המשנה, בא
לאתויי הא דתנן
, לרבות חיוב זה ששנינו במשנה [בבא מציעא קיז ב]:
הכותל והאילן
של אדם
שנפלו לרשות הרבים, והזיקו
, הבעלים
פטור מלשלם
על הנזק, כיון שאנוס הוא. אבל אם
נתנו
[קצבו]
לו
בית דין לבעלים
זמן לקוץ את האילן, ולסתור את הכותל
, כי ראו שהם נוטים ליפול, ואמרו לו שיקוץ או יסתור אותם,
ונפלו בתוך הזמן
שהקציב לו,
והזיקו, פטור,
שאף הוא אנוס. אבל אם נפלו
לאחר הזמן
שהקציבו לו,
חייב
, כי פושע הוא.
ודנה הגמרא למה חיוב זה נצרך ללמוד מהצד השווה:
היכי דמי
, כיצד מדובר?
אי דאפקרה
, אם הבעלים הפקירו את הכותל והאילן שנפלו, הרי
בין לרב
ו
בין לשמואל
, החולקים לענין תקלה שלא הפקירה, מכל מקום לדברי הכל, אם הפקירה,
היינו
[הרי היא תולדה של]
בור
, וחיובה נלמד מן הבור. שכן,
מאי שנא
[במה שונה הוא]
בור דהזיקו מצוי
, שכיח שבהמות יפלו בו ויזוקו,
ו
חובת
שמירתו עליך,
הרי
הני נמי
, הכותל והאילן לאחר שנפלו לרשות הרבים,
הזיקן מצוי
, שכיח שיתקלו בהם, וינזקו מהם.
ו
כן חובת
שמירתן עליך
. ולכן, כשם שעל היזק הבור חייב, אף על היזקם של אלו חייב, ואין צורך ללמדם מהצד השווה.
ו
אי
אם מדובר
דלא אפקרינהו
[שלא הפקירם], מכל מקום יקשה
ל
שיטת
שמואל, דאמר כולם
[אפילו תקלה שלא הפקירה]
מבורו למדנו
לחייבו, אם כן
היינו בור
, גם זה הוא תולדה של בור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה.
ומתרצת הגמרא מדוע יש ללמוד חיובו מהצד השווה:
לעולם, דאפקרינהו
, מדובר באמת שהפקירם. ומכל מקום, צריך ללמוד חיובם מהצד השווה, היות
ולא דמי לבור
, אין זה דומה ממש לבור עד שנלמד חיובו מן הבור, כי יש לפרוך:
מה לבור, שכן תחילת עשייתו
היתה
לנזק, תאמר בהני, שאין תחילת עשייתן לנזק
, אין בנין הכותל ונטיעת האילן עומדין מתחילתן לנזק.
אלא שניתן להשיב:
שור יוכיח
, שור המזיק יוכיח שבעליו חייב למרות שאין תחילת עשייתו לנזק.
אך גם לימוד זה יש לפרוך:
מה לשור
שהוא חמור
שכן דרכו לילך ולהזיק
, תאמר בכותל ואילן שמזיקין במקומם.
ועל זה יש להשיב:
בור תוכיח!
שחייב למרות שאינו הולך ומזיק.
וחזר הדין
, הטענות חוזרות על עצמן, ושוב ניתן לפרוך: מה לבור שכן תחילת עשייתו, וכולי.
אלא, מוכח, שאין חומרת הדין של הבור וחומרת הדין של השור גורמות את הדין אלא הצד השווה שבהן, אף אני אביא כותל ואילן שנפלו.
דין זה באה המשנה לרבות, לדברי רבינא, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.
והגמרא ממשיכה לבאר דברי משנתנו:
שנינו במשנה:
כשהזיק חב המזיק
לשלם תשלומי נזק וכו'.
ודנה הגמרא בלשון המשנה:
חב המזיק!?
הרי לשון זה אינו מדוקדק! אלא "
חייב המזיק" מיבעיא ליה!
התנא במשנה היה צריך לנקוט "חייב המזיק".
אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא
[תנא זה של משנתנו],
ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא
, שהיו אנשי ירושלים רגילים להשתמש בלשון קצרה [מועטת ], לפיכך נקט "חב" במקום "חייב".
וממשיכה הגמרא לבאר את דברי משנתנו:
שנינו במשנה: כשהזיק חב המזיק
לשלם תשלומי נזק
במיטב הארץ.
ומבארת הגמרא את דין התשלום במיטב הארץ:
תנו רבנן
בברייתא: מה שאמרה תורה בתשלומי נזיקין: "
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם
" [שמות כב] הכוונה היא שישלם ב
מיטב שדהו של ניזק, ו
ב
מיטב כרמו של ניזק
. כלומר, אם אכלה ערוגה כלשהיא, אפילו פחותת ערך, שמין את הערוגה הטובה יותר של הניזק כמה היא שווה וכמה תהא שווה ללא הפירות, ואת ההפרש הוא משלם לניזק,
דברי רבי ישמעאל
.
רבי עקיבא אומר
: שומת הנזק נעשית רק לפי הערוגה שאכלה ולא לפי ערוגה טובה ממנה, כי
לא בא הכתוב
להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק,
אלא לגבות לנזקין מן העידית.
שאם אין לו מעות, ורוצה לפרוע מהקרקע, צריך לתת לניק מהקרקע המעולה שברשותו.
ומוסיף רבי עקיבא:
וקל וחומר
שיש לשלם מהקרקע המעולה כשמשלם
להקדש
. והגמרא בהמשך תפרש באיזה תשלום להקדש מדובר.
ודנה הגמרא בדברי רבי ישמעאל:
ורבי ישמעאל
, מה הטעם בדבריו? בשלמא אם
אכל שמנה
[ערוגה מלאה פירות ושווה הרבה] ודאי הדין ש
משלם שמינה
כפי שאכל. אבל אם
אכל כחושה
[ערוגה דלילה ושווה מעט],
משלם שמינה?!
מדוע עליו לשלם יותר ממה שהזיק?!
הגמרא מתרצת:
אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן,
כאן מדובר ב
כגון שאכל ערוגה בין
הערוגות,
שהיו בשדה ערוגות שמנות וגם כחושות, והשור אכל ערוגה,
ולא ידעינן
[לא ברור לנו]
אי כחושה אכל, אי שמינה אכל
, ובזה חידשה התורה
דמשלם
מספק דמי ערוגה
שמינה
.
אך הגמרא דוחה תירוץ זה:
אמר רבא: ומה אילו ידעינן
, הרי אילו היינו יודעים
ד
בודאי ערוגה
כחושה אכל,
הרי
לא
היה
משלם אלא כחושה
. ואם כן,
השתא דלא ידעינן
, עכשיו בגלל שאין אנו יודעים
אי כחושה אכל אי שמינה אכל
, יתכן לומר
משלם שמינה?!
הרי כלל הוא בידינו, ש
המוציא מחברו
, הבא להוציא ממון מן חברו המוחזק בו,
עליו
מוטלת חובת
הראיה
לבירור ודאות תביעתו. ומבלי שיביא ראיה לדבריו הוא אינו יכול להוציא את הממון מחבירו, וכיון שכאן יש ספקא אם אכל השור ערוגה שמינה או כחושה, דין הוא שלא יתחייב לשלם בעל השור אלא לפי ערך הערוגה הכחושה, שרק זה ודאי שהוא חייב.
ולכן הגמרא מפרשת בצורה אחרת את דברי רבי ישמעאל:
אלא, אמר רב אחא בר יעקב
: לעולם גם רבי ישמעאל מודה לרבי עקיבא שאין משלם אלא כפי מה שהזיק בודאות. ו
הכא במאי עסקינן
, ומה שנחלקו בברייתא מדובר ב
כגון שהיתה עידית דניזק
, הקרקע המשובחת של הניזק, היתה שווה ברמת חשיבותה
כזיבורית דמזיק
, כקרקע הגרועה בין קרקעותיו של המזיק.
ובהא פליגי
, בזאת היא מחלוקתם:
רבי ישמעאל סבר,
מה שאמרה התורה שעל המזיק לשלם מקרקע שהיא "מיטב",
בדניזק שיימינן
, כוונת התורה לפי המיטב של הניזק. כלומר, שהמזיק ישלם קרקע שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק. ובמקרה זה ישלם את הקרקע הזיבורית שברשותו, כיון שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק.
ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן
, מה שאמרה התורה שישלם מ"מיטב" הכוונה היא למיטב של המזיק, שעליו לשלם בקרקע המשובחת שבין קרקעותיו. ולכן, גם במקרה זה לא יכול לשלם בקרקע הזיבורית שברשותו, וכדעת רבי ישמעאל, אלא מהקרקע המשובחת שברשותו.
והגמרא מבארת טעם הפלוגתא:
מאי טעמא דרבי ישמעאל
, מאי טעמו של רבי ישמעאל?
נאמר "שדה" למטה
, בפרשת שן ורגל [בסופה] נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
ונאמר "שדה" למעלה
, בתחילת פרשת שן ורגל נאמר "ובער בשדה אחר". ונלמד גזירה שווה "שדה שדה":
מה "שדה" האמור למעלה,
"ובער בשדה אחר", מדובר בה בשדה
דניזק,
כי היא השדה הניזוקת.
אף "שדה" האמור למטה
, בסוף הפרשה, "מיטב שדהו ומיטב כרמו", הכוונה היא לשדה
דניזק
, שמשלם המזיק לפי רמת החשיבות של קרקעות הניזק.
ו
טעמו של
רבי עקיבא
החולק וסובר שבדמזיק שיימינן, הוא: נאמר "
מיטב שדהו, ומיטב כרמו, ישלם
". וממשמעות הלשון "שדהו, ישלם" משמע שהכוונה ל
מיטב דהאיך דקא משלם
, למיטב שדהו של המשלם, דהיינו מיטב של המזיק. וכיון שכך היא משמעות הפסוק, לא יכולה לבוא גזירה שווה ולעקור את משמעות הפסוק.
שואלת הגמרא:
ורבי ישמעאל,
מה הוא יענה? כי היות שכך היא משמעות הפסוק, כיצד באה גזירה שווה ועוקרת את משמעות הפסוק?
משיבה הגמרא:
אהני גזירה שווה, ואהני קרא
. רבי ישמעאל סובר שאין הגזירה שווה המלמדת ששמין במיטב ד"ניזק" דוחה את הלימוד ממשמעות הפסוק שהכוונה למיטב ד"מזיק", אלא שניהם אמת, וכפי שהגמרא ממשיכה ומבארת:
אהני גזירה שווה, כדקאמינא
, הגזירה שווה "שדה שדה" באה ללמד, כפי שנתבאר, באופן שהעידית של הניזק שווה בחשיבותה לזיבורית של המזיק, שבאופן כזה שמין לפי המיטב של הניזק, והמזיק משלם את הזיבורית שלו שהיא כעידית דמזיק.
אהני קרא
, הפסוק "שדהו ישלם" המלמדנו ששמין במיטב דמזיק, בא ללמד באופן כזה:
כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית
, למזיק יש קרקע משובחת וקרקע גרועה,
ועידית דניזק לא שויא כעידית דמזיק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק
הקרקע המשובחת של הניזק, אינה שווה בחשיבותה לא כזיבורית של המזיק ולא כעידית של המזיק. כלומר, למזיק יש או קרקע שמשובחת יותר ממיטב דניזק, או קרקע הגרועה ממיטב דניזק, ועל אופן שכזה בא הפסוק להשמיענו
דמשלם ליה ממיטב דידיה
, שבאופן כזה על המזיק לתת את הקרקע המשובחת שלו. והחידוש הוא,
דלא מצי אמר ליה: תא את, גבי מזיבורית!
שלא יכול המזיק לומר לניזק בוא ותגבה מהזיבורית.
כי לולי הפסוק, היינו אומרים שלא חייבה התורה את המזיק לשלם קרקע יותר משובחת מהעידית של הניזק, וכיון שהעידית של המזיק משובחת יותר, לא היה עליו לתת אלא את הזיבורית. קא משמע לן הפסוק שלא יכול לומר כן,
אלא גבי ממיטב
. גובה הניזק מהקרקע המשובחת של המזיק.
הגמרא עוברת להמשך דברי רבי עקיבא:
שנינו בברייתא:
רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב
אלא
לגבות לנזיקין מן ההקדש, וקל וחומר להקדש,
שמשלם לה מן העידית.
שואלת הגמרא:
מאי קל וחומר להקדש
, על איזה אופן בהקדש מדבר רבי עקיבא שחיובו בעידית נלמד מקל וחומר?
והגמרא מפרשת את שאלתה, בהביאה את הקושי שיש בכל אפשרות של ביאור:
אי לימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש
, אם נפרש שמדובר בשור שלנו [של הדיוט] אשר נגח שור של הקדש, ועל כך אמר רבי עקיבא שבעל השור המזיק חייב לשלם להקדש מן העידית, הרי זה לא ניתן לומר, כי נאמר בפסוק "כי יגח שור איש את שור רעהו", ודרשינן מזה [לקמן לז ב] שהתורה באה למעט,
"שור רעהו" אמר רחמנא, ולא "שור של הקדש"
. התורה חייבה רק כשנגח שורו את השור של רעהו, ופטרה כשנגח שור של הקדש. ולכן לא יתכן לומר שעל האופן הזה מדבר רבי עקיבא שחייב לשלם מן העידית.
ו
אלא,
שמא תאמר, שדינו של רבי עקיבא הוא,
לאומר "הרי עלי מנה לבדק הבית"
שאם נדר אדם והתחייב מנה להקדש עבור בדק הבית, למדים אנו מקל וחומר
דאתי
גזבר, ושקיל מעידית
, שהגזבר הבא לגבות את חובו להקדש, גובה זאת מן העידית, גם זאת לא ניתן לומר, כי
לא יהא אלא בעל חוב
, הרי ההקדש, הנושה באדם זה שהתחייב בדיבורו לחוד, אינו עדיף על בעל חוב רגיל הנושה בחבירו בעקבות הלואה, וכדומה.