Bava Kama 7a — o Talmud em português

ובעל חוב

הרי אין דינו לגבות אלא

בבינונית,

ולכן ודאי שגם הגזבר לא גובה באופן כזה מן העידית.

וכי תימא,

שמא תאמר,

סבר רבי עקיבא

כי

כל

בעל חוב

נמי

דינו

בעידית

, ולכן יש ללמוד קל וחומר מהדיוט להקדש שהגזבר יגבה מעידית,

הרי גם אם נאמר כך, עדיין קשה, שהרי

איכא למיפרך

את הקל וחומר:

מה לבעל חוב

הדיוט, דין הוא שיגבה את חובו מן העידית,

שכן יפה כוחו

של בעל חוב הדיוט

בנזיקין,

שהניזק נוטל קרקע עידית,

תאמר בהקדש, שהורע כוחו בנזיקין

, שההקדש אינו נוטל כלום עבור נזקיו. ואם כן, אין זה כל שכן שההקדש יגבה חובו מן העידית.

ולכן הגמרא מעמידה:

לעולם

מדובר,

דנגח תורא דידן לתורא דהקדש

, ורבי עקיבא אכן מדבר בנזקי קרן, ובאופן ששור שלנו [של הדיוט] נגח שור של הקדש.

ו

מה

דקא קשיא לך,

הרי

"שור רעהו" אמר רחמנא ולא "שור

של הקדש"

, והיה לו להיפטר לגמרי, כי התורה ממעטת את הנוגח שור של הקדש, יש לתרץ,

רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא,

המפרש אחרת את משמעות הכתוב, וכדלהלן:

דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור

ההקדש מלשלם את נזקו. אך

שור של הדיוט שנגח שור של הקדש

, הרי

בין

אם השור הנוגח הוא

תם, ובין

אם הוא

מועד

, משלם להקדש

נזק שלם

. כי כך הוא דורש את מיעוט התורה: רק לגבי "שור רעהו" אמרה התורה את החילוק בין תם למועד [שהתם משלם חצי נזק], אך לא לגבי שור של הקדש, אלא המזיק שור הקדש, אפילו אם היה השור המזיק תם, משלם נזק שלם.

ועל התשלומים האלו אמר רבי עקיבא, שההקדש גובה את שיעור דמי שורו שהוזק מהעידית של קרקעותיו של המזיק, בקל וחומר מהמזיק הדיוט, שמשלם לו מעידית. אך שואלת הגמרא:

אי הכי,

אם בדברי רבי עקיבא מתבאר שסובר כרבי שמעון בן מנסיא, אם כן, הפלוגתא בין

רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי?

מנין לנו שהם נחלקו באופן שהעידית של הניזק שווה כזיבורית של המזיק, ולדעת רבי ישמעאל שמין בדניזק, ולכן יכול המזיק לתת הזיבורית שלו ששווה כעידית דניזק, ואילו רבי עקיבא סובר בדמזיק שיימינן, ועליו לתת את העידית שבנכסיו;

דלמא, דכולי עלמא בדניזק שיימינן,

שמא בזאת לא נחלקו, וגם רבי עקיבא סובר שבדניזק שיימינן, ו"לגבות מן העידית" שאמר, הכוונה לעידית דניזק,

והכא,

ונחלקו כאן רק לגבי ה"קל וחומר להקדש", בשור הדיוט שנגח שור של הקדש, ו

בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן, קמיפלגי.

רבי עקיבא סבר כרבי שמעון בן מנסיא

, שמשלם אף שור תם נזק שלם,

ורבי ישמעאל סבר כרבנן

, הפוטרים לגמרי.

כי רבי עקיבא שמע את רבי ישמעאל שהוא מתייחס רק אל נזקי הדיוט, אבל בנזקי הקדש פוטר, לכן יצא לחלוק.

והגמרא משיבה: אם כדבריך, שלא נחלקו אלא רק לענין הקדש,

אם כן, מאי

, מהו הלשון

"לא בא הכתוב"

שאמר רבי עקיבא? והרי משמעו הוא, כי לא כך אמר הכתוב, אלא אחרת. ומשמע שנחלק עם רבי ישמעאל גם בפירוש הפסוק לענין מיטב.

והוכחה נוספת מביאה הגמרא:

ועוד, מאי קל וחומר להקדש!?

אם מה שאמר רבי עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית", כוונתו היא לעידית דניזק ולא דמזיק, הרי נמצא שבא בדבריו להסכים להקל, כי הרי באופן כזה שזיבורית דמזיק כעידית דניזק די בכך שיתן המזיק מן הזיבורית. לפי זה מתפרש ההמשך "וקל וחומר להקדש", שבהקדש כל שכן יש להקל בו, שמשלם אף הוא רק ממיטב דניזק, והרי לרבי עקיבא ההקדש חמור יותר, שאפילו התם משלם נזק שלם, וכיצד נאמר כל שכן להקל?

והוכחה נוספת מביאה הגמרא מברייתא מפורשת:

ועוד, הא אמר רב אשי, תניא בהדיא,

מפורש כך בברייתא:

דתניא, מה שאמרה תורה [שמות כב]

"מיטב שדהו ומיטב כרמו

ישלם", היינו

מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר

: כוונת התורה אינה למיטב דניזק, אלא

מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק

.

הרי מפורש שכוונת רבי עקיבא היא למיטב דמזיק, ונחלק אף בזאת עם רבי ישמעאל.

רמי ליה אביי לרבא,

הקשה לו, שיש לכאורה סתירה בין הפסוקים, בענין חיוב תשלום נזקין ממיטב:

מצד אחר

כתיב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"

[שמות כב ד], הרי שאמרה התורה "

מיטב", אין,

אם בא המזיק לשלם מקרקעותיו, יכול לשלם דוקא מקרקע שהיא מיטב [עידית],

אבל מידי אחריני, לא.

אם רוצה לשלם מקרקע אחרת שאינה מיטב, אינו יכול לעשות כן.

ואילו מצד שני,

והא תניא

בברייתא: גבי בור נאמר "בעל הבור ישלם, כסף

ישיב

לבעליו" [שמות כא לד], והמילה "ישיב" מיותרת היא, שהרי נאמר "ישלם", ודי היה לו לומר "בעל הבור ישלם כסף לבעליו". אלא בא הכתוב המיותר

לרבות שווה כסף

, והיינו, את כל אופני ההשבות [התשלומים], שיכול המזיק לשלם נזקו אפילו בחפץ השווה ערך ממון,

ואפילו סובין.

הרי שניתן לשלם אף בסובין, ולאו דוקא ממיטב.

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא.

אין זו סתירה.

כי

כאן

בפסוק "ישיב", שלמדנו ממנו בברייתא שמשלם אף עם סובין, מדובר כשמשלם המזיק

מדעתו

, כשלא הטריחו המזיק לניזק לדון עמו ולצעוק עליו בבית דין. ואילו

כאן

ב"מיטב שדהו", שאמרה התורה, מדובר כאשר משלם המזיק

בעל כרחו

, שסירב לשלם מדעתו, אלא הטריחו לניזק לתובעו בבית דין. ובאופן כזה אמרה התורה שעליו לשלם דוקא ממיטב שדהו.

והגמרא מביאה הוכחה לתירוץ:

אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי

, מה שתירצנו, ש"מיטב שדהו" נאמר רק כשמסרב לשלם מדעתו, מדוייק גם מלשון הפסוק, דכתיב "מיטב שדהו

ישלם

", שמשמעו, ישלם

בעל כרחו

,

אמר ליה אביי

: אין זה הוכחה, כי

מי כתיב

[האם כתוב]

"ישולם"!?

שאילו היה כתוב "ישולם" אכן היה משמעו "בעל כרחו", כי משמע שאין הוא המשלם, אלא בית הדין יורדין לנכסיו ומשלמים לניזק בעל כרחו של המזיק. אבל הרי לא נאמר כך, אלא

"ישלם" כתיב

, וזה משמע שהוא המשלם,

ו

גם

מדעתו

משמע

, ואין ראיה מלשון הפסוק.

אלא, אמר אביי

: יש לתרץ את הסתירה

כדמר,

בדרך שביאר רבה את הברייתא דלהלן:

דתניא

בברייתא:

הרי שהיו לו בתים

שדות וכרמים

השווים מאתיים זוז,

ואינו מוצא

קונה

למוכרן

לו, והוא זקוק לכסף למחייתו. ומי שיש לו מאתיים זוז, אינו נחשב עני, ואסור לו ליטול ממעשר עני. אך אם יש לו פחות ממאתיים זוז, אפילו זוז אחד פחות, יכול הוא ליטול בבת אחת ממעשר עני אפילו אלף זוז. והברייתא מדברת במקרה שיש לו רכוש השווה מאתיים זוז, אבל במציאות הוא אינו מוצא קונה שיתן לו את הכסף עבור הרכוש, והדין הוא:

מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה.

נותנים לו עד מאה זוז ממעשר עני, שהם מחצית ממאתיים זוז, וימכור את רכושו במחיר זול. וכיון שלעולם לא יוזלו קרקעות ובתים ביותר ממחצית שוויים [שהם מאה זוז], הרי יהיה בידו מאתיים זוז.

והוי בה מר,

שאל רבה:

היכי דמי,

כיצד מדובר בברייתא?

אי הוזל ארעתא דכולי עלמא,

אם מדובר שהוזל ערך הקרקעות [השדות] של כולם,

ודידיה נמי זל בהדייהו,

גם ערך קרקעותיו הוזלו כמו כולם, ועתה אינם שוות מאתיים זוז, למה אין נותנים לו אלא עד מחצה? והרי

אפילו טובא נמי ליספי ליה,

אפילו יותר ממאה יתנו לו, כדין עני, שנותנין לו אפילו שווה אלף זוז בבת אחת,

דהא זול דכולי עלמא נמי,

כי הרי הקרקעות כולן הוזלו ושווים פחת, וכן שווי קרקעותיו פחת, ועתה הוא עני.

ו

אלא

אם מדובר

דאוקיר ארעתא דכולי עלמא,

ערך הקרקע של כולם נשאר יקר כפי שהיה,

ו

רק

דידיה, איידי דעייל ונפיק אזוזי, זל ארעיה,

רק הקרקע שלו הוזלה, כי היות שרואים האנשים שהוא נצרך לכסף [נכנס ויוצא כדי להשיג כסף] ודחוק הוא למכור את רכושו, הם אינם מוכנים לשלם אלא פחות משווים, דהיינו, פחות ממאתיים זוז.