Bava Kama 6a — o Talmud em português

משיבה הגמרא:

לאתויי

, התורה כתבה את האש כדי לרבות שאש חייבת אפילו בדבר שאיננו ראוי לה להזיק, כגון,

ליחכה נירו

, האש שרפה והזיקה לאדמתו החרושה [האדמה מתקשה, ועליו לחרוש שוב],

וסכסכה אבניו

, האש קילקלה והזיקה לאבניו. ואילו היה נלמד היזק האש משאר אבות, לא היינו יודעים לחייב את האש גם באינו ראוי לה.

ועתה הגמרא חוזרת לפרש דברי משנתנו:

שנינו במשנתנו:

הצד השווה שבהן

שדרכן להזיק, ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ומדברי המשנה משמע, שהיא באה לרבות כל מזיק, אפילו מזיק שאינו יכול להחשב כתולדה לאחד האבות, שמכל מקום, כיון שדרכו להזיק, ושמירתו עליך, חייבים על הזיקו. ולכן, שואלת הגמרא:

לאתויי מאי

, איזה מזיק יש צורך לתנא של המשנה לרבותו מהצד השווה שבהן?

אמר אביי: לאתויי

, המשנה באה לחייב על

אבנו, סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה, והזיקו.

וחיוב זה נלמד מהצד השווה, כיון שדרכו להזיק וכו'.

ודנה עתה הגמרא למה נצרך ללמוד חיובם מהצד השווה:

היכי דמי

, כיצד מדובר?

אי בהדי דקא אזלי קא מזקי

, אם מדובר שהאבן והסכין הזיקו בדרך הילוכן, אם כן,

היינו

תולדה ד

אש!

שכן,

מאי שנא אש

[במה שונה היא האש] שהחומרה המיוחדת שבה,

ד

מזיק על ידי

כח אחר

[הרוח] ש

מעורב בו

,

ו

הוא

ממונך, ו

חובת

שמירתו

שלא יזיק הוא

עליך

, אם כן,

הני נמי

, אלו [אבנו סכינו ומשאו], הרי גם הם מזיקים על ידי

כח אחר

ש

מעורב בהן

, כי הם מזיקים בעזרת הרוח שהפילתן מהגג,

ו

כן הם

ממונך, ו

חובת

שמירתו

שלא יזיקו הם

עליך

, ואם כן, כמו שעל היזק האש חייבים, אף על תולדות האש הללו חייבים, ואין צורך ללומדם ולרבותם מהצד השווה.

ואלא

שמא נאמר, שמדובר באופן שהזיקו

בתר דנייחי

, והיינו, לאחר שנחו על הקרקע, נתקל בהם שור או חמור, והוזקו.

הרי גם בזאת יש לדון כיצד מדובר:

אי דאפקרינהו

, אם מדובר באופן שלפני שהזיקו הפקיר הבעלים את האבן והסכין, הרי

בין ל

דעת

רב ובין ל

דעת

שמואל היינו

, הרי הם תולדה של

בור

.

[רב ושמואל נחלקו להלן [כח ב] בתקלה שלא הפקירה; לדעת שמואל למדנו חיובו מדין בור, ולדעת רב חייב עליה מדין שור. אבל לפי כולם, אם הפקירה את התקלה הוי תולדה דבור].

וחיובם נלמד מן הבור, שכן,

מאי שנא בור

[במה שונה הוא הבור]

שכן, תחילת עשייתו לנזק

, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק,

ו

הוא

ממונך

, כלומר, ההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתן

שלא יזיק מוטלת

עליך.

הרי

הני נמי,

גם אלו [אבנו וסכינו ומשאו],

תחילת עשייתן

עומד

לנזק

, מתחילת הנחתם נחשב הדבר שהם עומדים להזיק, כיון שהניחם במקום שסופם ליפול ברוח מצויה, והיה עליו לתת דעתו שיפלו ויזיקו לאחר נפילתם.

ו

הן

ממונך

, כלומר, ההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתן

שלא יזיקו מוטלת

עליך

. ואם כן, כשם שהבור חייב, אף אלו חייבים, וכיון שחיובם נלמד מן הבור, אין צורך ללומדן מהצד השווה.

ו

אלא

אם מדובר באבנו וסכינו ומשאו

דלא אפקרינהו

[שלא הפקירם], מכל מקום יקשה

ל

שיטת

שמואל, דאמר, כולם

[אף תקלה שלא הפקירה],

מבורו למדנו

לחייבו, אם כן,

היינו בור

, גם זה הוא תולדת בור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה. הגמרא מתרצת מדוע נלמד חיובם מהצד השווה:

לעולם, דאפקרינהו

, מדובר אכן באבנו, סכינו ומשאו שהפקירם, והזיקו בתר דנייחי, ומכל מקום צריך ללומדם מהצד השווה, היות

ולא דמו לבור

אין הם דומים ממש לבור עד שנלמד את חיובם מן הבור, כי יש לפרוך לימוד זה:

מה לבור,

שהוא חמור,

שכן אין כח אחר מעורב בו

, שהאדם עצמו יצר את התקלה ללא תוספת כח חיצוני, ולכן הוא חייב עליה.

תאמר בהני

, תאמר באלו [אבנו, סכינו ומשאו]

שכח אחר מעורב בהן

, מלבד האדם השתתף גם כח נוסף [הרוח] ביצירתן כמזיק. ולכן אין ללומדם מבור לבד.

אלא שניתן להשיב:

אש תוכיח!

שאף היא מזיקה על ידי כח אחר המעורב בה, וחייבת.

אך גם לימוד זה יש לפרוך:

מה לאש,

שהיא היזק חמור,

שכן דרכו לילך ולהזיק

, תאמר באלו, שאין הם הולכים ומזיקים אלא הניזק בא אליהם.

ועל כך יש להשיב: תקלת

בור תוכיח!

שתקלה זו אינה הולכת להזיק, וחייבת.

וחזר הדין

, הטענות חוזרות על עצמן, שוב יש לחזור ולפרוך מה לבור שאין כח אחר מעורב וכו', אש תוכיח וכו'.

אלא בסופו של דבר מוכח, כי אין חומרת הדין של האש ולא חומרת הדין של הבור גורמות את הדין, אלא הצד השווה שבהן, שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וחייבים. אף אני אביא אבנו, סכינו ומשאו, שדרכן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך, ויהיו חייבים.

ואת הדין הזה באה המשנה, לדברי אביי, לרבות במה שאמרה "הצד השווה שבהן". והגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:

רבא אמר

: "הצד השווה" שאמרה המשנה, בא

לאתויי

[לרבות]

בור המתגלגל

, תקלה שנתגלגלה למקום אחר. כגון, המניח אבן ברשות הרבים, ולא הזיקה האבן במקום שהניחה אלא נתגלגלה האבן

ברגלי אדם וברגלי בהמה

למקום אחר, ושם הזיקה, שהמניחן חייב.

והגמרא דנה למה צריך ללמוד חיובו של היזק זה מהצד השווה:

היכי דמי

, כיצד מדובר?

אי דאפקרינהו

, אם המניח את האבן הפקירה, אם כן,

בין לרב

ו

בין לשמואל

, שנחלקו לענין תקלה שלא הפקירה אם חיובה הוא מדין בור או מדין שור, מכל מקום שניהם סוברים שאם הפקירה,

היינו

[הריהו תולדה של]

בור!

וחיובה נלמד מן הבור, כי

מאי שנא בור

[במה שונה הוא הבור]

שכן, תחילת עשייתו לנזק

, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק,

ו

חובת

שמירתו

שלא יזיק מוטלת

עליך

, הרי

הני נמי

, התקלות שהן "בור המתגלגל", אף הן

תחילת עשייתן לנזק

, מעת שהניח אותן האדם ברשות הרבים הן עומדות מוכנות להזיק,

ו

חובת

שמירתן

שלא יזיקו היא

עליך

. ולכן, כשם שהבור חייב, אף המניח אבן, שהיא בור המתגלגל, חייב. ואין צורך ללמוד את חיובו מהצד השווה.

ו

אלא,

אם מדובר

ד

המניח את האבן

לא אפקרינהו

[שלא הפקירו], מכל מקום, יקשה

ל

שיטת

שמואל, דאמר, כולם

[ואף תקלה שלא הפקירה]

מבור למדנו

לחייבו. ואם כן,

היינו בור.

גם אופן זה הוא תולדה דבור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה.

ומתרצת הגמרא מדוע יש ללמוד חיובו מהצד השווה:

לעולם, דאפקרינהו

, מדובר באמת שהמניח את האבן, הפקירה, ומכל מקום צריך ללומדו מהצד השווה, היות

ולא דמי לבור

, אין זה דומה ממש לבור עד שנלמד את חיובו מן הבור, כי יש לפרוך לימוד זה:

מה לבור

שהוא חמור,

שכן מעשיו גרמו לו

, פעולתו [כרייתו] של בעל הבור היא שגרמה את ההיזק,

תאמר בהני

, בבור המתגלגל,

שאין מעשיו גרמו לו,

שהרי ההיזק לא בא על ידי פעולתו של האדם שהניחו, אלא על ידי רגלי האדם ובהמה שגלגלוהו, ולכן אין ללמוד את חיובם מבור לחוד.

אלא שניתן להשיב:

שור

המזיק

יוכיח

.

שבעליו חייב למרות שהנזק לא נעשה על ידי פעולותיו של האדם אלא רק על ידי ממונו שהזיק.

אך גם לימוד זה יש לפרוך:

מה לשור,

שהוא חמור,

שכן דרכו לילך ולהזיק

, תאמר בבור המתגלגל, שמזיק במקומו.

ועל זה יש להשיב: תקלת

בור תוכיח!

שחייבים עליה למרות שתקלת הבור אינה הולכת ומזיקה.

וחזר הדין

, הטענות חוזרות על עצמן, שוב ניתן לפרוך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו וכו'.

אלא אנו אומרים בסופו של דבר:

לא ראי זה כראי זה,

אין חומרת הבור כחומרת השור, וכן אין חומרת השור כחומרת הבור, מוכח שאין חומרות אלו גורמות את הדין, אלא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.

ואת הדין הזה באה המשנה לרבות, לדברי רבא, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.

הגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:

רב אדא בר אהבה אמר

: הצד השווה שאמרה המשנה בא

לאתויי

[לרבות] המניח תקלה ברשות הרבים ברשות בית דין, שאם הוזקו בזה, חייב המניח, כמו

הא דתניא

, ששנינו בברייתא,

כל אלו שאמרו

חכמים שמותרין לקלקל ברשות הרבים, והם:

פותקין ביבותיהן

, שפותחים את צינורתיהן המקלחים מי שפכים שישפכו לרשות הרבים,

וגורפין מערותיהן

, שמשליכים את זבליהם לרשות הרבים,

בימות החמה אין להם רשות

, לא התירו לעשות זאת בימות הקיץ מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו, ורק

בימות הגשמים

, שהרחובות מלוכלכים אז,

יש להם רשות

להוציא לרשות הרבים. אף

על פי ש

הוצאת השפכים והזבלים נעשית

ברשות, אם

הם

הזיקו, חייבים

השופכים

לשלם

.

והגמרא דנה למה נצרך ללמוד חיוב זה מהצד השווה:

היכי דמי,

כיצד מדובר?

אי בהדי דקאזלי מזקי,

אם מדובר שהם הזיקו בדרך הילוכם, אם כן,

כחו הוא

, וחיובם הוא מטעם אדם המזיק, ואין צורך ללמוד את חיובן מהצד השווה.

אלא

שמא נאמר, שמדובר

בתר דנייח

, שהזיקו לאחר שנחו על הקרקע, שאז נתקלו בהם שור או חמור.

אלא שגם בזאת יש לדון, במה מדובר:

היכי דמי,

כיצד מדובר?

אי דאפקרינהו

, אם המוציא הפקיר את הזבלים והשפכים, אם כן,

בין לרב

ו

בין לשמואל

, שנחלקו לענין תקלה שלא הפקירה אם חיובו מדין בור או שור, מכל מקום מודים שאם הפקירם

היינו

[הריהו תולדה של]

בור,

וחיובו נלמד מן הבור, שכן

מאי שנא בור

[במה שונה הבור]

דתחילת עשייתו לנזק

מתחילת עשייתו מוכן להזיק,

וממונך

, וההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתו עליך. הני נמי

, גם מיקים אלו,

תחילת עשייתן לנזק

, משעת תנוחתן עומדים הם להזיק,

וממונך

, וההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתן

מוטלת

עליך

, לכן, כשם שהבור חייב, אף אלו חייבים, ואין צורך ללמוד את חיובם מהצד השווה.

אלא

נאמר שמדובר

דלא אפקרינהו

, שלא הפקיר את הזבלים והשפכים, מכל מקום יקשה

ל

שיטת

שמואל דאמר כולם

[ואף תקלה שלא הפקירה]

מבורו למדנו

לחייבו, ואם כן,

היינו בור

, גם אלו תולדת הבור, ואין צורך ללמוד חיובם מהצד השווה.

הגמרא מתרצת מדוע נלמד חיובם מהצד השווה:

לעולם דאפקרינהו

, מדובר באמת שהמוציא הפקירם, ומכל מקום נצרך ללמוד חיובם מהצד השווה היות

ולא דמי לבור

, אינם דומים ממש לבור עד שנלמד את חיובם מן הבור, שכן יש לפרוך לימוד זה:

מה לבור

שהוא חמור

שכן

יצירתו נעשתה

שלא ברשות תאמר בהני דברשות,

תאמר באלו שהוצאתם לרשות הרבים נעשתה ברשות, ואם כן אין ללמוד את חיובם מן הבור לחוד.