Bava Batra 55a — o Talmud em português

אם כן

ליעבד לי מר

[יעשה לי כבודו] נמי

כאידך דשמואל! דאמר שמואל

לעיל נד א: אם בא אדם והכיש בשדה מכוש אחד כדי לקנותה,

לא קנה אלא מקום מכושו בלבד!

ולפי זה לא קנה השני אלא את מקום מכושו, ואני אעשה חזקה בשאר השדה.

אמר ליה

רב נחמן לרב הונא:

בהאי אנא כשמעתיך סבירא לי

[בנידון זה שאמרת, אני סובר כמו שמועתך]

! דאמר רב הונא אמר רב

לעיל נד א: שדה המסויימת במצריה

כיון שניכש בה מכוש אחד, קנה

את

כולה!

שלח רב הונא בר אבין

:

ישראל שלקח שדה מגוי

בכסף בלי שטר,

ובא ישראל אחר והחזיק בה, אין מוציאים אותה מידו

, ועל דרך שנתבאר לעיל נד ב; והוסיף רב הונא בר אבין ואמר:

וכן היה רבי אבין ורבי אילעא וכל רבותינו שוין בדבר

.

אמר רבה

:

הני תלת מילי, אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל

[שלושה דברים אלו, אמר לי עוקבן בר נחמיה - שהיה "ריש גלותא" - משמו של שמואל]:

א.

דינא דמלכותא דינא

.

ב.

ואריסותא דפרסאי ארבעין שנין

, [חזקת פרסיים ארבעים שנה], כלומר, פרסיים שהחזיקו בשדה ארבעים שנה, ומכרוה לישראל, ובא ה"מרא קמא" וטען ששלו היתה וטוען שגזלוה הפרסיים ממנו, אין צריך הישראל להחזירה לו, שכך הוא דינא דמלכותא. ג.

והני זהרורי

דזבין ארעא לטסקא

-

זבינהו זביני

, [בעלי נחלות עשירים, שקונים מעבדי המלך את שדות העניים שאינם פורעים את מס המלך והם פורעים את המס במקומם - מקחם שקנו מעבדי המלך מקח הוא, ואי אפשר להוציא מהם, שכך הוא דינא דמלכותא].

והני מילי

שמקחם מקח

לטסקא

[אם המוכרים קיבלו את הקרקעות בשביל מס קרקעות שלא שולם על ידי הבעלים, ושולם על ידי אותם עשירים],

אבל לכרגא

[אם קיבלום בשביל מס הגולגולת שלא שולם על ידי בעל הקרקעות] -

לא

מתקיים המקח.

מאי טעמא

אכרגא לא?

כי

כרגא

-

אקרקף דגברי מנח

[מס הגולגולת הוא על האנשים ולא על קרקעותיהם], כלומר, אין "דינא דמלכותא" ליקח מהם את קרקעותיהם בשביל מס גולגולת, אלא בשביל מס הקרקע עצמה בלבד; אבל במס הגולגולת, או יתפשוהו עד שיתן מאליו, או יברח מן העיר.

רב הונא בריה דרב יהושע, אמר

:

אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא

[אפילו שעורים בכד משתעבדים למס הגולגולת], כלומר, כל המטלטלים שבעולם משתעבדים למלך בשביל מס זה, ואם קנה מעבדי המלך כל דבר שגבו בשביל המס, מקחו מקח מדינא דמלכותא.

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: קשי

בה אמימר

[נתקשה אמימר] בדברי רב הונא בריה דרב יהושע:

אם כן

שאפילו שעורים בכד משתעבדים למלך, הרי

בטלת ירושת

פי שנים של

בנו הבכור

של מי שמת ולא שילם עדיין את מס המלך!?

ד

הא

הוה ליה

כל נכסי האב - "

ראוי

" [נכסים שאינם מוחזקים לאב בשעת מיתה אלא ראויים לבוא לו], שהרי משועבדים כל נכסיו למלך למס של אותה שנה, וכאילו גבוי הוא ביד המלך ואינו מוחזק ביד האב,

ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק!?

אמר ליה

רב אשי להונא בר נתן:

אי הכי

כקושייתו של אמימר,

אפילו טסקא נמי

[אפילו מס הקרקעות תיקשי], כלומר, עד שאמימר מקשה על רב הונא בריה דרב יהושע שהכל משתעבד למס הגולגולת, תיקשי לו על מס הקרקעות שלדעת כולם הקרקעות משתעבדים לו, דאם כן אין הקרקעות מוחזקות ביד האב להורישם לבנו הבכור!?

אלא

בהכרח

מה אית לך למימר

[מה יש ליישב]!? דמשכחת לה ירושת בנו הבכור, במי

דיהיב טסקא ומית

[באב ששילם את מס קרקעותיו, ומת],

הכא נמי

גבי מס הגולגולת - משכחת לה ירושת בן בכור באב

דיהיב כרגא ומית

[נתן כבר את מס הגולגולת ואחר כך מת].

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי דרבא

[סופרי השטרות של רבא],

ואמרו לי: הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע

שהכל משתעבד אפילו לכרגא.

ואולם אומרת על כך הגמרא:

ולא היא

, כי

התם לאוקומי מלתייהו בעו

[לא אמרו כן הסופרים, אלא להעמיד מעשיהם], שהם היו כותבים שטרות מכירה על קרקעות שנלקחו בשביל מס הגולגולת, ולכך אמרו שהלכה היא.

ואמר

עוד

רב אשי

:

אף

פרדכת מסייע מתא

, [תושב העיר שהוא בטל ממלאכה ומלימוד ומדרך ארץ, ואינו עוסק בישובו של עולם כלל, מכל מקום צריך הוא להשתתף במס המוטל על ידי המלך על הקהל, ואף על פי שאינו עושה שום ריוח בעיר].

והני מילי

שהוא חייב ליתן, בכגון

דאצילתיה מתא

[שהעיר הצילה אותו], כלומר, אין הוא חייב במס הקהל, אלא אם היה קצוב סכום מסויים שצריך להגיע מן הקהל, ועבדי המלך הולכים לגבות מבני העיר כפי ראות עיניהם עד שיגיע סך כל הגבייה לסכום הקצוב, והלכו עבדי המלך ורצו ליקח מזה ממון הרבה, ובני העיר הצילוהו מידם, כי אז נמצא שאת מה שלא גבו מזה ישלמו שאר הקהל, ולכן צריך הוא להשתתף כמו כולם במס זה.

אבל אנדיסקי, סיעתא דשמיא היא

, כלומר, אבל כשעבדי המלך גבו את המס משאר בני העיר ואת זה פטרו, אין הוא צריך להשתתף - ואף שהכבד נטל המס על שאר הקהל - כי סייעתא דשמיא היא שמחלו לו.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן

:

המצר

[מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או חריץ עמוק עשרה] שבין שתי שדות,

והחצב

, הוא מין אילן או עשב, שתיחם בו יהושע את גבולות חלקו של כל אחד - הנטוע בין שתי שדות:

מפסיקין

לענין חזקה

בנכסי הגר

, והמחזיק בשדה מצד אחד של המצר או החצב, לא קנה את השדה שבצד השני, כי כשתי שדות הן.

אבל לענין פאה וטומאה

[מפרש לה ואזיל] -

לא

חשובין הן כשתי שדות.

כי אתא רבין

[כאשר בא רבין]

אמר

בשם

רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה

כשתי שדות הן.

שואלת הגמרא:

פאה, מאי היא

[לענין מה מועיל ההפסק בין שתי שדות לענין פאה]?

ומפרשינן:

דתנן

במסכת פאה: אם יש הפסק בין השדות, צריך ליתן פאה לכל שדה ושדה, וכמו ששנינו,

ואלו מפסיקין לפאה

, לחייב ליתן פאה לכל שדה:

הנחל

, היינו "נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע", והיא קרקע קשה מליאה צרורות ואבנים, ואינה ראויה לזריעה, והיתה קרקע זו באמצע השדה לכל רחבה -

והשלולית

של מי גשמים שהיתה חוצצת באמצע השדה -