Avodá Zará 63b — o Talmud em português

ואינו חושש

לא משום שביעית

[שמא יקחו בו פירות שביעית

,

מן החשוד למוכרם],

ולא משום מעשר

[אם עמי הארץ הם, שמא יקחו דבר שאינו מעושר]

, ולא משום יין נסך

[אם עובדי כוכבים הם, שמא יקחו יין נסך, ונמצא שפרע להם חובו ביין נסך].

כיון, שהוא לא האכילם בידים, אלא רק נתן להם כסף.

ו

מאידך,

אם אמר להם, צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע,

הרי הוא כאילו קנה את האיסור, ונתנו להם, ולכן

חושש משום שביעית, ומשום מעשר, ומשום יין נסך".

מדייק רב ששת:

אלמא,

אף על פי שאינו משלם בשעה שקנה את האיסור, אלא לאחר זמן, מכל מקום

כי קא

[כאשר לבסוף]

פרע, דמי איסור קא פרע.

ואם כן קשה,

הכא נמי,

כשלוו פירות שביעית, ופרעו בשמינית,

כי קא פרע, דמי איסורא קא פרע?

ומדוע הפרעון לא נחשב כחליפי פירות שביעית?

מתרצת הגמרא:

תרגמה רב חסדא

[רב חיסדא מסביר את התוספתא הנ"ל]: מדובר

ב

מקרה שאמר לפועליו לכו ל

חנוני

פלוני,

המקיפו,

כלומר, שבעל הבית רגיל לקנות אצלו בהקפה,

ד

משעה שנתן לפועלים את האוכל, בעל הבית

משתעבד ליה

לפרוע את מעותיו.

ולכן, המעות שמשלם לו אחר כך נחשבות כדמי איסור.

דכיון דאורחיה לאקופי

[כיון שדרכו למכור לו בהקפה] ויודע בבירור שישלם לו אחר זמן

,

סמכה דעתו, ומיד כשנתן להם את הפירות

קני ליה דינר גביה

בכל מקום שהוא.

אבל בני ביתו של רב ינאי, שלוו פירות בשביעית, מהעניים על מנת לשלמם בשמינית, אין העניים בטוחים כל כך בפרעון, ולא סמכה דעתם לקנות את הפרעון בכל מקום שהוא. ולכן אין התשלום נחשב כחליפי איסור.

מקשה הגמרא: לפי דבריך, רק אם שלח את פועליו לאכול אצל חנוני הרגיל אצלו, חושש משום שביעית וכו',

אבל חנוני שאין מקיפו, מאי?

וכי

מותר

לו לשולחם לאכול ללא חשש

?!

אי הכי, אדתני "צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה",

כלומר, אם כן, מדוע התנא צריך לחדש מקרה חדש כדי להתיר לבעל הבית לשלוח את פועליו, ולהעמיד כשאמר "צאו ואכלו בדינר זה",

ליפלוג וליתני בדידה,

התנא יכול לחלק באותו מקרה, ולומר,

"במה דברים אמורים בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה, אבל חנוני שאין מקיפו מותר"?

ועוד

קשה

,

וכי ל

חנוני שאין מקיפו, מי לא

[האם אינו]

משתעבד?!

והא

א

מר רבא, האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך

תמורת אותו מנה

",

ונתן,

קנה

הנותן את כל נכסיו,

מדין ערב.

דהינו, כשם שערב מתחייב לשלם למלוה, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו, אף כאן, המוכר מתחייב בכל נכסיו, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו.

ולפי זה, גם אם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע", הרי כאילו אמר לחנוני "תן פירות אלו לפועלי, ואתחייב אני מנה לך", וקנה המוכר את המנה מיד מדין ערב. ושוב חזרה קושיתנו למקומה, מדוע הפירות ששילמו בני רב ינאי לעניים בשנה השמינית, לא נחשבים כחליפי פירות שביעית?

אלא אמר רבא,

אכן,

לא שנא

אם אמר לחנוני ה

מקיפו, ולא שנא

לחנוני

שאין מקיפו, אף על גב ד

מיד

משעבד ליה

נכסיו לשלם חובו, מדין ערב, כנ"ל

,

מכל מקום

כיון דלא מייחד שיעבודיה

[שלא יחד לו מעות לכך], כשמשלם לו לאחר מכן, התשלום לא נחשב כחליפי שביעית, ו

לא מיתסר.

אלא הכא,

ב"אומר לפועליו צאו ואיכלו ואני פורע",

אמאי חושש משום שביעית,

ו

הא לא מייחד שיעבודיה הכא

[הרי לא יחד לחנוני מעות בפרעונו]?

אמר רב פפא, כגון שהקדים

בעל הבית, ושילם

לו

[לחנוני]

דינר

קודם ששלח את פועליו אצלו

.

נמצא שכעת אוכלים משל בעל הבית, ואיסור השביעית מתיחס אליו.

אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא

[אמרתי את תרוצו של רב פפא לרב זביד]

, אמר לי, אי הכי,

אם כדבריו, שמדובר באופן שבעל הבית שילם מראש לחנוני, וכעת עליו לחשב מהי יתרת הזכות שנותרה לו אצל החנוני,

אדתני

[מדוע שנינו]

"צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע",

הלא כבר פרע מראש, ואם כן,

"צאו ואכלו צאו ושתו ואני מחשב", מיבעי ליה

[היה לתנא לומר]?

אמר לו

רב כהנא: אכן,

תני,

[יש לגרוס בבריתא]

"צאו ואני מחשב"

כדבריך.

באופן נוסף אפשר לבאר את דברי התוספתא הנ"ל:

רב אשי אמר, כגון שנטל

בעל הבית מיד החנוני את פירות האיסור,

ונתן

לפועליו

ביד.

ולכן חושש משום שביעית, וכו', כיון שהוא עצמו מאכילם איסור בידים, ולא משום דמי שביעית.

אמר ליה רב יימר לרב אשי, אי הכי, אדתני

[מדוע שנינו]

"צאו ואכלו צאו ושתו",

משמע, שאינו אוכל עמהם, והלא אם פירוש הברייתא כדבריך,

"טלו ואכלו טלו ושתו" מיבעי ליה

[היה לתנא לומר]

?!

אמר ליה

רב אשי: אכן,

תני,

[יש לגרוס בבריתא]

"טלו ואכלו טלו ושתו"

כדבריך

.

הגמרא חוזרת לעסוק בדין שכר יין נסך:

יתיב

[ישב]

רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו

[וישב רבי חייא בר אמי אצלם]

,

ויתבי וקא מיבעיא להו

[והסתפקו]:

שכרו לשבור

ח

ב

יות

יין נסך,

ולאבדם מן העולם,

מהו?

האם שכרו אסור? וצדדי הספק:

מי אמרינן כיון ד

הפועל

רוצה בקיומו

של היין, כדי שיוכל לבא ולשברו, וליטול שכרו

, אסור.

או דלמא, כל

פעולה שאדם עושה כדי

למעוטי תיפלה

[למעט מציאות של איסור בעולם]

, שפיר דמי.

אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה.

דהיינו, שכרו מותר.

לימא

[לכאורה, דברי הברייתא דלהלן]

מסייע

ים

ליה

: