Avodá Zará 63a — o Talmud em português

הרי

לכי

[כאשר] י

בא עליה

ליחול עלה איסור אתנן למפרע,

שהרי נתנו מתחילה על מנת שיבא עליה אחר כך?

אמר רבי אלעזר,

מדובר

כשקדמה והקריבתו

קודם שבא עליה, ובאותה שעה עדיין לא חל עליו איסור אתנן

.

מקשה הגמרא:

היכי דמי,

באיזה אופן יועיל תרוצו של רבי אלעזר,

אי דאמר לה "קני ליך

את האתנן

מעכשיו,

קודם הביאה

", פשיטא דשרי. ד

אף על גב שנתן לה את האתנן על מנת לבא עליה, מכל מקום

הא ליתיה בשעת ביאה, ו

אינו נחשב כשכר ביאה אלא

מתנה בעלמא הוא דיהיב לה.

ואי דלא אמר לה "קני ליך

את האתנן

מעכשיו",

אלא הקנה לה אותו רק בשעת ביאה,

היכי מצי מקרבה

[היאך יכולה להקריבו קודם הביאה]? והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שנאמר (ויקרא כז' יד'):

"ואיש כי יקדיש את ביתו קדש",

ודרשו חכמים:

אמר רחמנא, מה ביתו

של אדם שייך לו, ועומד

ברשותו, אף כל

דבר שרוצה להקדישו, צריך שיהיה שלו ו

ברשותו.

ואם כן, בנידון דידן, כיון שהאתנן אינו קנוי לה עד שעת ביאה, אינה יכולה להקריבו?

אלא,

מדובר במקרה

דאמר לה "להוי גביך

[יעמוד האתנן ברשותך]

עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך,

קני מעכשיו".

והתחדש במשנה, שאף על פי שאמר לה "לא תקני עד שעת הביאה", מכל מקום כיון שחזר ואמר לה "אם תצטרכי קני מעכשיו", אם קדמה וזכתה בו הוי כמתנת חינם, ומותר להקריבו.

בעי רב הושעיא, קדמה והקדישתו

קודם שבא עליה, אך לא הקריבתו עד לאחר הביאה,

מהו?

האם מותר להקריבו אחר שבא עליה?

וצדדי הספק:

כיון דאמר מר

(קידושין כח' ב')

"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט",

אם כן, כבר בשעה שהקדישה את האתנן, הוי כאילו מסרתו ליד ההקדש, ו

כמאן דאקריבתיה דמי.

או דלמא, השתא מיהא

בשעה שבא עליה,

הא קאי ואיתיה בעיניה

[הרי האתנן קיים בעיין]

,

ויחול עליו איסור אתנן למפרע משעה שנתנו לה?

מקשה הגמרא:

ו

מדוע לא

תפשוט

את הספק

מד

ברי

רבי אלעזר

הנזכרים לעיל?

ד

הרי

אמר רבי אלעזר ש

הברייתא עוסקת במקרה ש

קדמה והקריבתו.

משמע מדבריו,

דוקא

אם

הקריבתו,

אזי לא חל עליו איסור אתנן למפרע,

אבל הקדישתו

ולא הקריבתו,

לא.

מתרצת הגמרא: רבי הושעיא הסתפק ב

ד

ברי

רבי אלעזר גופיה.

ו

קא מיבעיא ליה, מאי,

האם

מיפשט פשיטא ליה לרבי אלעזר ד"הקריבתו" דוקא,

ורק אז לא חל האתנן למפרע,

אבל

אם

הקדישתו

ולא הקריבתו,

לא, דהא איתיה בשעת ביאה.

או דלמא,

אם

הקריבתו, פשיטא ליה

שלא חל עליו איסור אתנן

, ו

אם

הקדישתו

ולא הקריבתו עד שבא עליה,

מספקא ליה,

כנ"ל, ולכן העמיד את הברייתא באופן הפשוט, שכבר הקריבתו, ואז ודאי לא חל איסור אתנן למפרע.

והניח את הספק ב

תיקו

:

שנינו בברייתא לעיל:

"בא עליה, ואחר כך נתן לה אתננה, מותר

להקריב את האתנן כקרבן

"

:

מקשה הגמרא:

ורמינהי

[הרי שנינו בברייתא] להיפך:

"בא עליה ואחר כך נתן

לה, אפילו מכאן עד שלש שנים, אתננה אסו ר"?

מתרצת הגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא, לא קשיא.

הא ד

אמרינן "אפילו מכאן ועד שלש שנים אסור", כש

אמר

לה

"התבעלי לי בטלה זה"

העומד לפניך, אזי אסור אפילו אם נתנו לה אחר שלש שנים, כיון שמעכשיו זכתה בו.

ו

הא ד

אמרינן "בא עליה ואחר כך נתן לה את אתננה, מותר", כש

אמר לה "התבעלי בטלה" סתם.

ובאופן זה, כאשר נותן לה את האתנן לאחר זמן, אינו נחשב כאתנן, שהרי רק עכשיו זכתה בו, ומותר.

מקשה הגמרא:

וכי אמר לה "בטלה זה" מאי הוי?

כלומר, מדוע אם אמר לה "התבעלי לי בטלה זה", ונתנו לה לאחר זמן, הטלה אסור, ו

הא מחסר משיכה,

וכיון שלא משכה את הטלה, לא זכתה בו עד שנתנו לה בפועל?

ומתרצת: מדובר

בזונה עובדת כוכבים, דלא קניא במשיכה

אלא בכסף, וזכתה בטלה מיד אפילו אם לא משכתו אלא אחר זמן רב

.

ואיבעית אימא,

באופן אחר:

לעולם בזונה ישראלית, ו

בכל זאת זכתה בטלה מיד,

כגון דקאי

[הטלה עמד]

בחצירה,

וזכתה בו בקנין חצר. מקשה הגמרא:

אי

כדבריך, שמדובר במקרה

דקאי

[שהטלה עמד]

בחצירה,

אם כן, מדוע אמר התנא

"בא עליה ואחר כך נתן לה",

דהיינו, שבשעת הביאה עדיין לא זכתה באתנן, ו

הא

לפי התרוצים לעיל, כבר בשעת הביאה

קניא לה?

מתרצת הגמרא:

לא צריכא,

אפשר להעמיד את הברייתא גם באופן שלא זכתה עדיין בטלה בשעת ביאה, ובכל זאת חל עליו שם "אתנן זונה", באופן

דשויה ניהלה

[עשה את הטלה]

אפותיקי.

ד

היינו:

אמר לה, "אי מייתינא ליך

[אם אתן לך]

זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב, ואי לא, שקליה

[קחי את הטלה הזה]

באתנניך".

ולכן, כיון שמשעת ביאה הטלה משועבד לפרעון חובה, ועומד בחצירה, חל עליו שם אתנן, ואסור.

הגמרא חוזרת לדון, בדברי רבי יוחנן, שהתיר לבני רב ינאי ללוות מהעניים פירות שביעית בשביעית ולפרוע להם בשמינית.

מתיב

[הקשה]

רב ששת,

שנינו בתוספתא:

"

ישראל שיש לו פועלים עמי הארץ או גוים, ומזונותיהם עליו, ובאים לסעוד, אסור להאכילם דבר האסור, וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך, מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה.

ומכל מקום,

אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה,