Text version of this daf: original and translation
Nedarim 35b (לה:) — the Talmud in English
Nedarim 35b (נדרים לה:): מתניתין: ותורם המדיר את תרומתו ומעשרותיו של המודר לדעתו [ובגמרא להלן [לו ב] יתפרש לדעת מי]. ומקריב עליו, דהיינו - לצורך המודר, קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות [קרבנות אלו…
Original text — Nedarim 35b (לה:)
מתניתין:
ותורם
המדיר
את תרומתו ומעשרותיו של
המודר
לדעתו
[ובגמרא להלן [לו ב] יתפרש לדעת מי].
ומקריב עליו,
דהיינו - לצורך המודר,
קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות
[קרבנות אלו נקראים קינים, משום שמביאים שני תורים]
, חטאות ואשמות.
ומלמדו מדרש, הלכות
ואגדות
[דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים], כיון שמצות לאו ליהנות נתנו.
אבל לא ילמדנו מקרא
[ובגמרא יתפרש הטעם].
אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא
.
גמרא:
איבעיא להו: הני כהני
[הכהנים], כשהם מקריבים עבורנו קרבנות, האם
שלוחי דידן הוו
[האם הם נחשבים שלוחים שלנו],
או שלוחי דשמיא
הוו?
למאי נפקא מינה?
ל
ענין
מודר הנאה.
דהיינו, אם ישראל מודר הנאה מהכהן.
אי אמרת דשלוחי דידן הוו, הא מהני ליה
הכהן לישראל בהקרבת קרבנותיו, שעושה את שליחותו,
ו
אם כן,
אסור
לו להקריב קרבנותיו.
ואי אמרת שלוחי דשמיא
נינהו -
שרי.
אף על גב שעל ידי עבודת הכהן הוא ניתר באכילת קדשים, היות וגרמת הנאה בעלמא הוא.
מאי?
תא שמע
ממשנתינו.
דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'.
ו
אי אמרת
שהכהנים
שלוחי דידן
הם, הרי
קא מהני ליה
הכהן למודר בהקרבת קרבנותיו, ולמה מותר לו להקריב עבורו?
אלא על כרחך, שלוחי דשמיא הם, ולכן מותר לכהן להקריב עבור המודר.
ודחינן:
וליטעמיך,
לדבריך, שאתה רוצה לפשוט ממשנתינו ששלוחי דרחמנא נינהו, אם כן, למה שנה התנא שמקריב עליו קרבנות מסויימים: קיני זבין וכו',
ליתני
סתם: "
מקריב עליו קרבנות",
שהרי אם הכהנים שלוחי דרחמנא הם, מותרים להקריב עבורו כל קרבן!
אלא
על כרחך צריך לומר, שנקט התנא דווקא קרבנות אלו, משום ש
מחוסרי כפרה,
דהיינו, זב וזבה, יולדת ומצורע [נקראים "מחוסרי כפרה", משום שאסורים להכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן] -
שאני
[שונה הדבר], ודווקא עבורם מותר לכהן להקריב.
דאמר רבי יוחנן: הכל
[כל הקרבנות]
צריכין דעת
בעלים -
חוץ ממחוסרי כפרה.
וראיה לדבר,
שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים,
אף שאין זה נחשב מדעתם, שהרי לקטן אין דעת.
שנאמר: "זאת תורת הזב",
"תורת" הוא כלל, ובא לרבות,
בין
אם הוא
גדול,
ו
בין
אם הוא
קטן.
אם כן, הוא הדין שיכול אדם להביא קרבן על חבירו שלא מדעתו, כאשר הקרבן אינו על חטא, כמו הקרבנות שבמשנתנו, אך קרבן על חטא צריך דעת בעלים [ר"ן].
ואם כן, אדרבה, מזה ששנה התנא דווקא קרבנות אלו, אפשר לפשוט שכהנים שלוחי דידן נינהו, ולכן מקריב עליו דווקא קרבנות מחוסר כפרה, ולא שאר קרבנות .
ותמהינן:
אלא מעתה, לרבי יוחנן,
שדרש ממה שכתוב "זאת תורת הזב", שהיינו בין גדול ובין קטן, האם נדרוש כך גם במה שכתוב
"זאת תורת היולדת וגו'",
שהכוונה
בין קטנה ובין גדולה?
הרי אי אפשר לומר כך! וכי
קטנה בת לידה היא?!
והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך
[חייבות לשמש בהנחת מוך באותו מקום, כדי שלא יתעברו, משום שעיבורן - סכנה היא להן]:
קטנה, ומעוברת, ומניקה.
והטעם ש
קטנה
משמשת במוך -
שמא תתעבר ותמות!
ומוכח שקטנה אינה יכולה ללדת, ואם כן, אי אפשר לדרוש כך מהמקרא!
ומתרצינן:
ההיא,
מה שנאמר
"זאת תורת היולדת",
לא בא הכתוב "תורת" לרבות קטנה, אלא ללמדנו שמביא אדם קרבן אשתו,
בין
אם היא
פקחת,
ו
בין
אם היא
שוטה. שכן
באמת כך הוא הדין, ש
אדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה.
דתניא, רבי יהודה אומר
: לענין קרבן עולה ויורד, דהיינו, קרבן שדינו שונה בין אדם עשיר לאדם עני, שעשיר מביא קרבן יקר, ומי שאין ידו משגת - מביא קרבן פחות ממנו, הדין הוא, שאף שאשה נשואה לעולם אינה נחשבת עשירה, שהרי מה שקנתה אשה - קנה בעלה, מכל מקום,
אדם
עשיר,
מביא קרבן עשיר על אשתו
.
ו
מביא
כל קרבנות שחייבת.
[אבל אינו חייב להביא עבורה נדרים ונדבות שחייבה היא את עצמה ].
לפי
שכך כותב לה
בכתובתה:
ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא
.
Translation
The Tosafot Yom Tov wrote in the name of Tosafot that this is because the one forbidden by the vow is not obligated to pay a teacher to teach his sons. The Rashash wondered why the Tosafot Yom Tov did not cite the ruling of Maimonides [Hilchot Talmud Torah, chapter 1, halakha 3], that a person is obligated to hire a teacher for his son. See there, and likewise in halakha 7. This is also the ruling of the Tur and the Shulchan Arukh, section 245; see there for an extended discussion. The Rosh writes below that although the father is obligated to teach his son, perhaps he could have found someone else to teach him. For whenever the one who imposed the vow does nothing for himself on behalf of the one forbidden by the vow, he says that, for any minimally plausible reason, this is not considered benefit.
whether he is
a minor.
This is the version before us. Ran has a different version. This is Ran’s wording: “This is the version: It was taught in a beraita: A person brings a wealthy person’s offering for his wife, and all offerings for which she is liable. Rabbi Yehuda said: Therefore, if he released her—that is, divorced her—he is not responsible for them, since she writes to him: ‘The responsibility for whatever claims I have against you from before this time.’” Ran explains as follows: A person brings a wealthy person’s offering for his wife. Although every woman who has a husband is not considered wealthy, since whatever a woman acquires belongs to her husband, nevertheless, since her husband is wealthy, he brings a wealthy person’s offering for her in cases of adjustable offerings, because the husband is obligated to provide his wife’s offerings. He also brings all offerings for which she is liable, excluding her vows and freewill offerings. Rabbi Yehuda says: Therefore, if he released her, meaning that he divorced her, he is not responsible for them. For at the time of the divorce, she writes him a receipt releasing him from her marriage contract, stating that she waives every responsibility she had against him from before that time. This wording includes even offerings, since Rabbi Yehuda expounds ordinary contractual language. According to this version, when the Gemara says, “For a person brings his wife’s offering, in accordance with Rabbi Yehuda,” it does not mean specifically in accordance with Rabbi Yehuda, since the first part of the Mishna teaches anonymously, “A person brings a wealthy person’s offering for his wife.” Rather, because we do not know who the anonymous first tanna of the Mishna is, and Rabbi Yehuda speaks in the final part of the Mishna, the entire teaching is attributed to him.