Text version of this daf: original and translation
Nazir 21a (כא.) — the Talmud in English
Nazir 21a (נזיר כא.): תניא נמי הכי , כדברי ריש לקיש ושלא כדברי רבי יהודה נשיאה: מי שאמר " הריני נזיר ", ושמע חבירו ושהה כדי דיבור, ואמר מיד אחר כדי דיבור " ואני ", הרי הוא הראשון אסור, וחבירו מותר…
Original text — Nazir 21a (כא.)
תניא נמי הכי
, כדברי ריש לקיש ושלא כדברי רבי יהודה נשיאה:
מי שאמר
"
הריני נזיר
",
ושמע חבירו ושהה כדי דיבור, ואמר
מיד אחר כדי דיבור "
ואני
", הרי
הוא
הראשון
אסור, וחבירו מותר
, כיון שלא התפיס "תוך כדי דיבור" אלא סמוך לו לאלתר.
וממשיכה הברייתא:
וכמה כדי דיבור?
כדי שאילת שלום תלמיד לרב
.
לימא מסייעא ליה
לריש לקיש ממשנתנו:
"
מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו, ואמר
: "
ואני
", ואמר חבירו נוסף "
ואני
"
; ותו
, יותר משני אנשים שהתפיסו בראשון
לא
הזכיר התנא -
והניחא לריש לקיש הסובר: כל תוך כדי דיבור יכול הוא להתפיס ולא יותר, הרי ניחא שהזכיר התנא שני אנשים שהתפיסו ולא יותר, כי בשני יש חידוש שמועילה התפסתו אף שהראשון הפסיקו בדיבורו, ובשלישי אין חידוש, שהרי תוך כדי דיבור הוא, ולכן לא הזכירו התנא כי מה בינו לבין שני.
אבל לרבי יהודה הסובר שאפילו אחר כדי דיבור יכולים להתפיס, אם כן ישנה התנא ארבעה אנשים שהתפיסו בראשון, וכדי להשמיענו שאף הרביעי שהיה אחר כדי דיבור אף הוא נתפס בנזירות!?
ומשנינן: וכי אטו ה
תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל
[וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו בפני הקונים], כלומר: אין הכי נמי שהיה יכול התנא לשנות ארבע פעמים "ואני", ולא חש למנות כל מה שהיה יכול.
ומקשינן:
וליתני חד, ולישמעינן הכי
[ישנה התנא רק פעם אחת "ואני" להשמיענו את הדין]; כלומר: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני!? ומשנינן:
הכי נמי
, אכן מן הדין היה שלא ישנה התנא אף את השלישי -
ו
רק
משום דקתני סיפא
: "
הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין
"
מכלל דאיכא אמצעי
-
ומשום הכי קתני
"
ואני ואני
", כלומר: היות ועל ידי שהזכיר התנא בסיפא שלשה אנשים יכולים אנו ללמוד לפשוט את הספק שהסתפקה הגמרא בהמשך הסוגיא, וכמבואר לקמן, הרי נמצא שהיה צריך התנא להזכיר במשנתנו שלשה אנשים, וזה הוא שכתוב "ואני ואני".
איבעיא להו
, נסתפקו בני הישיבה:
האם כשאמרו שנים או יותר בזה אחר זה "ואני" - כל
חד בחבריה מיתפיס
[האחד מתפיס בחבירו], היינו ששני מתפיס את נזירותו בראשון, והשלישי מתפיס את נזירותו בשני?
או דילמא
: כולם
בקמא מיתפסי
[שניהם מתפיסים את נזירותם בראשון]?
למאי נפקא מינה: לאתפוסי ומיזל
[להוסיף ולהתפיס], דהיינו: אם אפשר להמשיך ולהתפיס אף כשעבר "כדי דיבור" מנזירותו של הראשון, וכדמפרש ואזיל.
אי אמרת חד בחבריה מיתפיס
[אם כל אחד מתפיס בקודם לו], אם כן
מתפסין ואזלין לעולם
[יכולים אנשים להמשיך ולהתפיס בלי הגבלה], ובלבד שיהא כל אחד "תוך כדי דיבור" לאמירתו של הקודם לו.
ואי אמרת בקמא מתפסי
[ואם תאמר שכולם מתפיסים בראשון],
טפי
[יותר]
מכדי דבור
מנזירותו של הראשון
לא מתפסין
, אי אפשר להתפיס.
ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה:
מאי
, האם כצד זה או כצד שני?
תא שמע
לפשוט מהרישא דרישא במשנתנו, שכולם מתפיסים בראשון:
אמר
"
הריני נזיר
"
ושמע חבירו ואמר
"
ואני
" "
ואני
",
ותו לא מידי
כלומר: ולא הזכיר התנא אנשים נוספים - הרי
שמע מינה
ד
בקמא הוא דמיתפסי
[כולם מתפיסים בראשון] -
דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס
[כל אחד מתפיס בחבירו], אם כן
ליתני טובא
"
ואני
" [יזכיר התנא אנשים הרבה שאמרו "ואני"], וכדי להשמיענו שאף על פי שמן הרביעי והלאה אי אפשר שיתפיסו בתוך כדי דיבור לראשון, מכל מקום הם נזירים משום שכל אחד בחבירו הוא מתפיס.
ודחינן: וכי אטו ה
תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל
[וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו]!? כלומר: אף על פי שאכן יש חידוש בכך שהרביעי אף הוא יכול להתפיס, כי במי שקדם לו הוא מתפיס, מכל מקום יש לומר שלא חש התנא למנות ככל אשר יוכל.
ומקשינן: אם כן
ליתני חד ולישמעינן כולהון
[ישנה התנא רק שאחד אמר "ואני" ואנו נדע את דין האחרים]!?
ומשנינן:
איידי דקתני
"
הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין
",
מכלל דאיכא אמצעי, משום הכי קתני "ואני ואני
".
כלומר: היות ועל ידי שנזכרו שלשה אנשים בדין של הסיפא, יכולים אנו לדקדק שכל אחד מתפיס בחבירו, וכפי שהגמרא מדקדקת בהמשך הסוגיא, אם כן בהכרח צריך היה התנא לדבר באופן שהיו כאן שלשה אנשים.
תא שמע
לפשוט שכולם מתפיסים בראשון, מלשון המציעתא דרישא במשנתנו:
ששנינו: "
הותר הראשון, הותרו כולן
", הרי משמע: רק אם הותר ה
ראשון הוא דשרו
[אז בלבד הותרו כולם ואף השלישי],
הא
אם הותר ה
אמצעי
לבדו - הרי שכולם
לא
הותרו והשלישי ביניהם, שהרי לא הזכיר התנא שאם הותר האמצעי הותר השלישי -
ואם כן
שמע מינה בקמא מיתפסין
, בראשון הם מתפיסים כולם ואף השלישי בו הוא מתפיס ולא באמצעי, ולכך אין נזירותו של השלישי תלויה בנזירותו של האמצעי.
ודחינן:
אימא לך: לעולם חד בחבריה מתפיס
, ואף אם הותר האמצעי הותר האחרון,
ו
מה שלא הזכיר זאת התנא, כי
איידי דבעי מיתנא "הותרו כולן
" [היות והתנא רצה להשמיענו שכולן הותרו, ולא רק האחרון],
דאי
הוה
תנא
"הותר ה
אמצעי
", הרי
איכא ראשון דלא משתרי
[הראשון הרי אינו ניתר בהתרתו של האמצעי, אלא זה שאחריו בלבד]
משום הכי קתני
"הותר ה
ראשון
" ולא "הותר האמצעי".
תא שמע
לפשוט מלשון הסיפא דרישא במשנתנו, שכל אחד מתפיס בחבירו:
הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין
שהרי לא תלו בו את נזירותם.
ומשמע: דוקא אם הותר
אחרון
אז כולם אסורים כיון
דלא איכא אחריני בתריה
[אין אחריו עוד אחרים שהתפיסו בו] -
אבל אם הותר ה
אמצעי דאיכא אחרינא בתריה
[יש אחריו מי שהתפיס בו], אז אין כולן אסורין אלא
משתרי
השלישי, שאם לא כן היה לו לתנא להשמיענו אופן זה וכל שכן האופן שנזכר במשנה.
ואם כן
שמע מינה
ד
חד בחבריה מיתפיס
.
ודחינן:
לעולם אימא לך בקמא מיתפסין
כולם, ואף כשהותר האמצעי, הוא לבדו מותר וכל האחרים אסורים, ו
מאי
"
אחרון
"
דקתני
במשנתנו שאם הותר הוא כולן אסורין: "
אמצעי
" -
ו
רק
איידי דתנא ברישא
: "
ראשון
" לכך
תנא בסיפא
"
אחרון
" שהאמצעי ביחס לקודם לו הוא אחרון, ולעולם הכוונה אף לאמצעי ולא רק לאחרון ממש.
תא שמע
לפשוט שהאחד מתפיס בחבירו מהא
דתניא בהדיא
[למדנו ברייתא מפורשת]:
הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי, הימנו ולמטה
[מן האמצעי ולאחריו]
מותר
שהרי התפיס את נזירותו בשני, ואילו
הימנו ולמעלה
[מן האמצעי ולפניו] הרי הוא
אסור
, שהרי לא התפיס בו.
הרי
שמע מינה
"
חד בחבריה מיתפיס
".
ומסקינן: אכן
שמע מינה
שכל אחד מתפיס בחבירו ולא בראשון.
שנינו במשנה:
הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו
, הרי זה נזיר:
תמהה הגמרא על כך: וכי
משום דאמר
"
פי כפיו ושערי כשערו
"
הרי זה נזיר!?
Translation
«
Come and hear:
to resolve that all of them associate themselves with the first, based on the wording of the middle clause of the first part of our Mishna:
as we learned: “
Once the first was permitted, they were all permitted,”
this implies: only if the
first was permitted are they permitted
[then alone are they all permitted, including the third].
But
if the
middle
alone was permitted, then they were all
not
permitted, including the third among them, for the tanna did not state that if the middle one was permitted, the third one was permitted.
And if so,
conclude from it that they associate themselves with the first:
they all associate themselves with the first, and the third also associates itself with him, and not with the middle one. Therefore, the nezirut of the third is not dependent on the nezirut of the middle one.
And we reject this:
I can say to you: actually, each one associates himself with the other;
even if the middle one was permitted, the last one was permitted.
And
the reason the tanna did not mention this is that
since he needed to state, “they were all permitted”
[because the tanna wished to teach us that they were all permitted, and not only the last one],
if
he had
stated
“the
middle,”
there would be
a first one that was not permitted
[for the first one is not rendered permitted by the permission of the middle one; only the one after it is permitted].
For that reason he stated “the
first”
and not “the middle one.”
Come and hear
to resolve from the wording of the final clause of the first part of our Mishna that each one associates himself with the other:
Once the last one was permitted, the last one is permitted and all of them are forbidden,
for they did not make their nezirut dependent on him.
And this implies: only if the
last
one was permitted are they all forbidden, since
there are no others after him
[there are no further ones after him who associated themselves with him].
But if the
middle one, who has another after him, was permitted
[there is one after him who associated himself with him], then they are not all forbidden; rather,
the third is permitted,
for otherwise the tanna should have taught us this case, and all the more so the case mentioned in the Mishna.
And if so,
conclude from it
that
each one associates himself with the other.
And we reject this:
actually, I can say to you that they all associate themselves with the first.
Even when the middle one was permitted, only he is permitted and all the others are forbidden. And
what
“
last”
did the tanna state in our Mishna, that if he was permitted they were all forbidden? “
Middle.”
And
only
since he stated in the first clause: “
first,”
therefore
he stated in the final clause “
last,”
for the middle one, relative to the one preceding it, is last. But in fact, the intention includes the middle one as well, and not only the actual last one.
Come and hear
to resolve that one associates himself with the other, from that
which was explicitly taught
[we learned an explicit baraita]:
Once the first was permitted, they were all permitted; once the last was permitted, the last one is permitted and they are all forbidden; once the middle one was permitted, from him and below
[from the middle one and those after him]
is permitted,
for he associated his nezirut with the second one, whereas
from him and above
[from the middle one and those before him] he is
forbidden,
for he did not associate himself with him.
Thus,
conclude from it: “
each one associates himself with the other.”
And we conclude: indeed,
conclude from it
that each one associates himself with the other, and not with the first.
We learned in the Mishna:
“I am a nazirite,” and his fellow heard and said, “My mouth is like his mouth, and my hair is like his hair,”
he is a nazirite:
The Gemara raises a difficulty concerning this: Is it merely
because he said “
My mouth is like his mouth, and my hair is like his hair”
that he is a nazirite!?