Text version of this daf: original and translation
Kiddushin 63b (סג:) — the Talmud in English
Kiddushin 63b (קידושין סג:): "על מנת שירצה אבא", שאמר הבן, משמע: " על מנת שישתוק אבא ", כשישמע, ולא ימחה ויתנגד לקידושיי. וכך תתפרש משנתינו: אם רצה האב, כלומר, שתק בשעת שמיעתו ולא מחה, הרי זו מקודשת…
Original text — Kiddushin 63b (סג:)
"על מנת שירצה אבא", שאמר הבן, משמע: "
על מנת שישתוק אבא
", כשישמע, ולא ימחה ויתנגד לקידושיי.
וכך תתפרש משנתינו: אם רצה האב, כלומר, שתק בשעת שמיעתו ולא מחה, הרי זו מקודשת, ואם לא רצה האב, כלומר שמחה ואמר: "איני רוצה בקידושי בני" אינה מקודשת.
ואם מת האב קודם ששמע על קידושי בנו, הרי זו מקודשת, שהרי לא התנגד לקידושי בנו.
גם כך, אי אפשר לומר, כי
אימא סיפא
דמתניתין:
מת הבן, מלמדין את האב לומר שאינו רוצה
, משמע, שהאב שמע, ושתק, ואנו מלמדין אותו שיאמר "איני רוצה" ו
אמאי
מהניא מחאתו,
והא שתיק
בשעת שמיעה, ושוב אין מחאתו יכולה להועיל!?
אלא
על כרחך את הסיפא צריך לפרש כגון
דאמר לה
: "
על מנת שלא ימחה אבא
" ויאמר: "איני רוצה בקידושין", לפיכך, אם מת הבן יכול האב למחות ולבטל את הקידושין.
וגם את המציעתא, אפשר לפרש כשאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", לפיכך, אם מת האב, והרי לא מחה, הרי היא מקודשת.
אבל את הרישא, הרי אי אפשר לפרש כך, כי, אם אמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", הרי יש לאביו אפשרות למחות כל זמן שירצה. אם כן, איך אמר התנא רצה האב, כלומר אם לא מחה האב, מקודשת היא, משמע, ודאי מקודשת, ואמאי, הרי אינה אלא ספק מקודשת, שמא ימחה האב לאחר זמן!?
בעל כרחך, את הרישא יש לפרש: "על מנת שישתוק אבא" ולפיכך, שתק הרי זו מקודשת, לא שתק, אלא מוחה לאלתר, אינה מקודשת.
ואת המציעתא והסיפא יש לפרש: "על מנת שלא ימחה אבא" לפיכך, מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת, אבל כל ימי חייו אינם קידושין, שמא ימחה האב, מת הבן, מלמדין את האב למחות, כדי שלא תזקק ליבם.
והשתא תיקשי: וכי אטו
רישא בחד טעמא
[באוקימתא אחת]
ומציעתא וסיפא בחד טעמא!?
אמר רבי ינאי: אין
. כלומר: אכן, כך צריך לפרש את המשנה.
אמר ריש לקיש: שמעת מינה: ל
דעת
רבי ינאי
:
דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי
[בשתי אוקימתות]
ואליבא דחד תנא, ולא מוקמינן
מתניתין
ב
מחלוקת
תרי תנאי ובחד טעמא
.
כלומר: עדיף להדחק, ולהעמיד רישא וסיפא, בשתי אוקימתות, מאשר לומר שבמשנה אחת מופיעות שתי דיעות של תנאים החולקים זה על זה, בלא שהמשנה רומזת על כך.
לפיכך, מעמידים אנו את הרישא כשהתנה: "על מנת שישתוק", ואת הסיפא כשאמר: "על מנת שלא ימחה".
ואיננו אומרים: כל המשנה מדברת כשאמר: "על מנת שירצה אבא" ומחלוקת תנאים היא איך לפרש את דבריו: תנא דרישא סבר שכוונתו היתה: על מנת שישתוק אבא. ותנא דסיפא סבר שכוונת המקדש היתה: על מנת שלא ימחה אבא.
נמצא, כדי להעמיד את המשנה כחד תנא, על כרחינו להעמידה בתרי טעמי.
רב יוסף בר אמי אמר
: אין צורך לדחוק את משנתינו בתרי טעמי, כי
לעולם, חד טעמא הוא, ומאי
"
על מנת שירצה אבא
" דקאמר: "
על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלושים יום
" [תוך שלשים יום].
וכך תתפרש המשנה: רצה האב, כלומר, לא מיחה כל אותם שלשים יום, הרי זו מקודשת, לא רצה האב, שמיחה באותו זמן, אינה מקודשת.
מת האב, והרי לא מיחה, הרי זו מקודשת, מת הבן, ועדיין לא מיחה האב, מלמדים אותו שימחה, אם עדיין תוך שלשים הוא, כדי לפוטרה מן היבם.
מתניתין:
א. האב רשאי לקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה, וכן כאשר היא "נערה", כלומר, ששה חדשים אחרי שנעשית "גדולה".
לאחר מכאן, "בוגרת" היא, והרי היא ברשות עצמה.
ב. נאמן האב לומר קידשתי את בתי שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה"
האב שאמר "
קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה
" נאמן, והרי היא אסורה לכל העולם מספק, כי כלפי כל אחד ואחד יש לומר: שמא לאחר היא מקודשת.
ו
אם
בא אחד ואמר
: "
אני קידשתי
אות
ה
", ואין האב מכחישו,
נאמן
.
ואם באו שנים לפנינו,
זה אמר
: "
אני קידשתי
אות
ה
",
וזה אמר
: "
אני קידשתי
א ות
ה
".
אם
שניהם נותנים
לה
גט
, הרי היא מותרת לכל אדם.
ואם רצו, אחד נותן גט, ואחד
[השני]
כונס
אותה, ממה נפשך אם הוא המקדש, הרי טוב, ואם חבירו קידש אותה, הרי נתן לה גט, ומותרת היא לו.
גמרא:
שנינו במשנה: בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.
אמר רב: נאמן
הוא
ליתן
לה
גט, ואין נאמן לכנוס
אותה.
נאמן ליתן גט
, ואין לחשוש, שמא אינו בעלה, ושקר הוא דובר, כי, חזקה "
אין אדם חוטא ולא לו
", כי למה לו להתיר אשת איש חינם, בדבר שאין לו הנאה ממנו.
ואין נאמן
לומר "אני קידשתיה" כדי
לכנוס
אותה, כי
אימא
[אומרים אנו]: שמא
יצרו תוקפו
לשאת אשה זו, אף על פי שאסורה היא לו.
רב אסי אמר
: "
אף נאמן לכנוס
, כי אם אינו בעלה, לא היה מעיז את פניו בפני אביה, לומר: "אני קידשתיה", כי ירא הוא שמא יכחישנו האב ויאמר לו: אמנם איני זוכר למי קידשתיה, אבל יודע אני בודאות, שאתה אינך בעלה. לפיכך, אם אמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא לכנסה.
ומודה רב אסי
לרב:
ב
אשה ש
אומרת
: "
נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "
אני
קידשתיה שאין
הוא
נאמן
לכנוס
, כי אינו מפחד שמא תכחישנו, היות ויודע הוא, שהיא תחפה עליו, ותתרצה בו, ותכחיש את כל מי שיבוא אחר כך, ויאמר: "אני הוא המקדש", לפיכך, אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תוקפו.
תנן
: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", זה אמר: "אני קידשתיה", וזה אמר: "אני קידשתיה", שניהם נותנים גט, ואם
רצו אחד נותן גט ואחד כונס
, הרי, נאמן הוא אף לכנוס, ו
תיובתא דרב!?
אמר
[יתרץ]
לך רב: שאני התם, דכיון דאיכא אחר בהדיה
[יחד עמו]
אירתותי מירתת
[מפחד הוא] מעיקרא, שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא, והיות שכן, אומרים אנו: זה שכונס אותה, דובר אמת הוא, והשני שקרן, לכן מפחד הוא לכנוס אותה, ונותן לה גט.
תניא
בברייתא
כוותיה דרב אסי
: האב שאמר: "
קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה
",
ובא אחד ואמר
: אני
קידשתיה, אף נאמן לכנוס
, כדברי רב אסי.
כנסה
, זה שאמר: "אני קידשתיה",
ובא
אחר כך
אחר ואמר: "אני
הוא ש
קדשתיה
",
לא כל הימנו
, של אחרון
לאוסרה עליו
[על הראשון] היות וכבר הוחזקה בהתר.
האשה שאמרה
: "
נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי
"
ובא אחד ואמר
: "
אני קידשתי
אותה"
אין נאמן לכנוס
אותה,
מפני שהיא מחפה עליו
.
נערה המאורסה שזינתה מיתתה בסקילה.
איבעיא להו
[בני הישיבה נסתפקו]:
מהו לסקול על ידו
של האב. כלומר, האם נאמנותו של האב לומר: "קידשתי את בתי" מועילה כמו שני עדים, ואם זינתה יש לסקול אותה כדין נערה המאורסת לאיש שזינתה.
או: שאין נאמנותו של האב מועילה, אלא לענין שתהיה אסורה לאחרים, אבל אינו נאמן לגמרי כמו שני עדים.
רב אמר: אין סוקלין
.
ורב אסי אמר: סוקלין
אותה ככל נערה המאורסה שזינתה.
ומפרשינן טעמא:
רב אמר: אין סוקלין
משום ד
כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא
[לאסור אותה האמינה התורה את האב], אבל
לקטלא לא הימניה
רחמנא.
רב אסי אמר: סוקלין
אותה, כי
לכולה מילתיה
[לכל דבר]
הימניה רחמנא לאב
.
אמר רב אסי: ומודינא
[מודה אני] לרב
באומרת "נתקדשתי",
וזינתה עם אחרים,
שאין
ממיתים ו
סוקלים
אותה.
ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי
[משברות גגין], כלומר, דברי סותרים זה את זה, ואין מי שמבין את טעמם! כי
השתא, ומה במקום
שאמר האב: "קידשתי את בתי"
ש
אם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא, ו
אם בא לכנוס כונס
, משמע, שאינה מוחזקת כל כך לאיסור, על פי דברי האב.
אף על פי כן,
אמרת
[אומר אני]:
סוקלים
על ידו!
מקום ש
אמרה האשה עצמה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה"
אם בא לכנוס, אין כונס
, כי הרי היא בחזקת מקודשת, ומחמירים אנו עליה שלא יכנסנה מספק.
אינו דין ש
אם זינתה,
סוקלין
אותה!?
ומפרש רב אסי:
ולא היא
, כלומר, אין זו קושיא, למי שמבין את טעם הדבר.
כי
לאב הימניה רחמנא
שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה", לפיכך, סוקלים על ידו.
אבל
לדידה, לא הימנה
רחמנא, ואמנם יכולה היא לאסור את עצמה, על ידי שאומרת אשת איש אני, אבל אינה נאמנת לענין מיתה.
ורב חסדא אמר
: בין באב האומר: '"קידשתי את בתי", בין באשה האומרת: "נתקדשתי", והלכה וזינתה,
אחד זה ואחד זה, אין סוקלין
אותן
.
ואזדא
[הולך]
רב חסדא
שאמר: אף האב אין נאמן לסקול על ידו
לטעמיה
[כשיטתו] במקום אחר:
א. הבא על אחת מן העריות, אם היו שוגגים חייבים הוא והיא קרבן חטאת, ואם היו מזידים, יש מן העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ויש מן העריות שחייבים עליהן מלקות.
ב. אין חיוב קרבן ולא חיוב מלקות אלא בגדולים, אבל קטן וקטנה פטורים.
ג. גדול הבא על הקטנה, וכן גדולה שנבעלה לקטן, הרי גדולים חייבין והקטנים פטורים, והוא שתהיה הקטנה בת שלש שנים ויום אחד והקטן בן תשע שנים ויום אחד, כי בפחות מזה, אין הביאה ביאה, ואף הגדול והגדולה פטורים.
דאמר רב חסדא
: האב שאמר: "
בני זה בן תשע שנים ויום אחד
" או שאמר: "
בתי זו בת שלש שנים ויום אחד
" וראויים הם לביאה,
נאמן
הוא
ל
חייב
קרבן
חטאת אם בא הבן על אחת מכל העריות, או שאחד מכל העריות בא על הבת והיתה הביאה בשוגג.
אבל
אינו נאמן
לא ל
ענין
מכות
,
ולא ל
עניין
עונשין
של מיתה, אם התרו באשה שבא עליה הבן, והתרו באיש שבא על הבת.
תניא
בברייתא
כוותיה דרב חסדא
האומר: "
בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד
הוא", או: "
בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד
היא".
Translation
and say, "I do not approve of the betrothal." Therefore, if the son dies, the father can object and annul the betrothal.
"on condition that my father approves"
he is not trusted to take her as his wife.
He is also trusted to take her as his wife,
.
to take her as his wife,
to Rav
It was taught
in a beraita:
in accordance with the opinion of Rav Asi:
The father who said: “
I betrothed my daughter, but I do not know to whom I betrothed her,”
and one man came and said:
I
betrothed her, he is also deemed credible to marry her,
in accordance with the words of Rav Asi.
If he married her,
this one who said, “I betrothed her,”
and
afterward
another came and said: “I
am the one who
betrothed her,”
he has no power
the latter
to prohibit her to him [the first],
since she had already been established as permitted.
The woman who said: “
I was betrothed, but I do not know to whom I was betrothed,”
and one man came and said: “
I betrothed
her,”
he is not deemed credible to marry
her,
because she is covering for him.
A betrothed maiden who committed adultery is put to death by stoning.
They raised a dilemma
[the members of the academy were uncertain]:
What is the law concerning stoning on the basis of
the father’s testimony? That is to say: Does the father’s credibility in saying, “I betrothed my daughter,” have the force of the testimony of two witnesses, so that if she committed adultery she is stoned, as is the law concerning a betrothed maiden who committed adultery with a man?
Or perhaps the father’s credibility is effective only with regard to making her forbidden to others, but he is not fully deemed credible, as are two witnesses.
Rav said: She is not stoned.
And Rav Asi said: She is stoned
by stoning her as any betrothed maiden who committed adultery.
And we explain the reason:
Rav said: She is not stoned,
because
when the Merciful One granted the father credibility, it was for the purpose of prohibition
[the Torah granted the father credibility to prohibit her], but
it did not grant him credibility for execution,
the Merciful One.
Rav Asi said: She is stoned,
because
with regard to the entire matter
[every matter]
the Merciful One granted the father credibility.
Rav Asi said: And I concede
[I concede] to Rav
in the case of a woman who says, “I was betrothed,”
and committed adultery with other men,
that they do not put her to death and
execute her and
stone
her.
And Rav Asi said: These teachings of mine are smashing roofs
[breaking roofs]; that is, my statements contradict one another, and no one understands their rationale! For
now, if so, how much more so
when the father said, “I betrothed my daughter,”
that
if one man came and said, “I betrothed her,” he is deemed credible, and
if he comes to marry her, he may marry her,
which indicates that, on the basis of the father’s words, she is not so firmly established as forbidden.
Nevertheless,
you say
[I say]:
she is stoned
on the basis of his testimony!
In a case where
the woman herself said, “I was betrothed, but I do not know to whom I was betrothed,” and one man came and said, “I betrothed her,”
if he comes to marry her, he may not marry her,
because she is presumed to be betrothed, and we impose stringency upon her and do not allow him to marry her because of the doubt.
Is it not then the law that
if she committed adultery,
she is stoned
her!?
And Rav Asi explains:
That is not so,
that is, this is not a difficulty for one who understands the reason for the matter.
For
the Merciful One granted credibility to the father,
as it is stated [Deuteronomy 22:16]: “I gave my daughter to this man.” Therefore, she is stoned on the basis of his testimony.
But
He did not grant her credibility,
the Merciful One. Indeed, she can make herself forbidden by saying, “I am the wife of a married man,” but she is not deemed credible with regard to execution.
And Rav Ḥisda said:
Whether it is the father who says, “I betrothed my daughter,” or the woman who says, “I was betrothed,” and she then went and committed adultery,
in both this case and that case, neither is stoned
them.
And Rav Ḥisda followed
[followed]
his own reasoning
that he said: Even the father is not deemed credible to cause stoning on the basis of his testimony,
according to his view
[according to his method] elsewhere:
a. One who has relations with one of the forbidden relations: if they were unwitting, both he and she are liable to a sin-offering; and if they were intentional, for some of the forbidden relations they are liable to a court-imposed death penalty, while for others they are liable to lashes.
b. There is no liability for a sacrifice or for lashes except in the case of adults; a minor boy and a minor girl are exempt.
c. If an adult man has relations with a minor girl, and likewise if an adult woman has relations with a minor boy, the adults are liable and the minors are exempt. This applies when the minor girl is three years and one day old and the minor boy is nine years and one day old, because below these ages the act of intercourse is not legally considered intercourse, and even the adult man and woman are exempt.
For Rav Ḥisda said:
The father who said: “
This son of mine is nine years and one day old,”
or who said: “
This daughter of mine is three years and one day old,”
and they are therefore fit for intercourse,
is deemed credible
he
to
make him
liable for a sin-offering
if the son had relations with one of all the forbidden relations, or if one of all the forbidden relations had relations with the daughter and the act was unwitting.
But
he is not deemed credible
not with regard to
the matter of
lashes ,
and not with regard to
the matter of
death penalties, if the woman with whom the son had relations was duly forewarned, or the man who had relations with the daughter was duly forewarned.
if the woman with whom the son had intercourse was warned, or if the man who had intercourse with the daughter was warned.
It was taught
in a beraita
in accordance with the opinion of Rav Ḥisda:
One who says: “
This son of mine is thirteen years and one day old
he is,” or: “
This daughter of mine is twelve years and one day old
she is.”