Text version of this daf: original and translation
Ketubot 97a (צז.) — the Talmud in English
Ketubot 97a (כתובות צז.): והרי אם במתנה נוטלן לבני החורין, וכי לא כך יפה כחו , שעדיין נשארת לו הזכות לגבות את חובו מן המשועבדים!? כך זו שאינה מפרטת את מטרת מכירתה - מייפה היא בזאת את כחה, שתוכל לומר…
Original text — Ketubot 97a (צז.)
והרי
אם במתנה נוטלן
לבני החורין, וכי
לא כך יפה כחו
, שעדיין נשארת לו הזכות לגבות את חובו מן המשועבדים!?
כך זו שאינה מפרטת את מטרת מכירתה - מייפה היא בזאת את כחה, שתוכל לומר על הקרקעות שנמכרו לכתובה, שאלו למזונות מכרתי ואילו הכתובה עדיין חוב הוא על היתומים ואגבם מקרקעות הלקוחות.
ועתה ממשיכה הגמרא לדון בדיני גביית מזונות של אלמנה:
כיצד מוכרת
האלמנה נכסים בשביל מזונותיה? כלומר: כדי מזונות לאיזה פרק זמן יכולה האלמנה למכור בבת אחת?
אמר רבי דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא
:
מוכרת אחת לשנים עשר חדש
, כדי מזונות לשנה הבאה.
ו
ה
לוקח
, אינו משלם לה את כל המעות כאחד, כדי שאם תמות יחזיר את שאר מעות המקח ליורשים.
אלא,
מפרנס
הלוקח את האלמנה מן המעות
אחת לשלשים יום
.
ורב יהודה אמר
:
מוכרת
אחת
לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
.
תניא כוותיה דרב הונא: מוכרת
אחת
לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
.
תניא
נמי
כוותיה דרב יהודה: מוכרת
אחת
לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
.
אמר אמימר: הלכתא! מוכרת
אחת
לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
אמר ליה רב אשי לאמימר: דרב הונא מאי
, כלומר: הרי רב הונא אמר שהיא מוכרת אחת לשנים עשר חודש!?
אמר ליה
אמימר לרב אשי:
לא שמיע לי
דברי רב הונא,
כלומר: לא סבירא לי
כמותו!
בעו מיניה
בני הישיבה
מרב ששת
:
מוכרת למזונות
אלמנה שמכרה קרקעות של יתומים עבור מזונות,
מהו שתחזור ותטרוף
את אותן הקרקעות עצמן
לכתובה
, שהרי לא יהיו קרקעות אלו שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו ללקוחות, שונות משאר קרקעות שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו?
מבארת הגמרא את צדדי הספק:
קמיבעיא להו
לבני הישיבה
בדרב יוסף!
דאמר רב יוסף
:
ארמלתא דזבין
[אלמנה שמכרה] קרקע של היתומים לכתובה או למזונות, ובא בעל חוב של הבעל וטרף את הקרקע מהלוקח -
אחריות
המכירה היא
א
נכסי ד
יתמי
שירשו מאביהם, והם יפצו את הלוקח, אבל היא אינה חייבת באחריות.
ו
כן
בי דינא דזבין
בית הדין שמכר קרקע של יתומים לפרעון -
אחריות איתמי
.
ולכן יש להסתפק
מאי
יהיה הדין אם היא עצמה יכולה לטרוף מן הלקוחות שמכרה להם, והלקוחות יחזרו אל היתומים?
האם נאמר:
כיון דאחריות איתמי, טרפא
[יכולה היא לטרוף].
או דלמא, מצי אמרי לה
הלקוחות לאלמנה:
נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך
[אכן לא קיבלת עליך אחריות מטריפת בעלי חובות אחרים], אבל
אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת
[וכי לא קיבלת על עצמך אחריות מטריפה שלך]!?
אמר להו
רב ששת:
תניתוה
לשאלה זו בברייתא:
דתניא:
מוכרת
אלמנה
והולכת
למזונות
עד
שיישארו קרקעות בידי היתומים
כדי כתובתה, ו
יהיו קרקעות אלו שנשארו בידי היתומים
סמך
[בסגול]
לה
לאלמנה,
שתגבה כתובתה מן השאר
. הרי
שמע מינה
: אם
שיירא
[הותירה] האלמנה בידי היתומים קרקעות,
אין
אכן תוכל לגבות מהן כתובתה.
אבל
לא שיירא
קרקעות בידי היתומים
לא
תוכל שוב לגבות כתובתה, כי אינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו את הקרקעות שמכרה למזונות, כיון שעל זה קיבלה היא את האחריות.
מקשה הגמרא על הראיה:
ודלמא
לעולם אימא לך שאף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים בשביל גביית כתובתה, תוכל לגבות את כתובתה מאותן קרקעות שמכרה למזונות, אלא שהברייתא
עצה טובה קא משמע לן
לאשה שלא תעשה כן, כדי
דלא ליקרו לה "הדרינתא
" [שלא תיקרא בפי כל "חזרנית"] שמוכרת וחוזרת וטורפת!?
ומיישבת הגמרא את הראיה:
אם כן
שיכולה היא לגבות את כתובתה אף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים -
ליתני: "גובה כתובתה מן השאר", מאי
"סמך לה
" -
שמע מינה: שיירא אין
, אכן יש לה סמך לגבות כתובתה, אבל
לא שיירא, לא
, אין לה סמך כלל לגביית כתובתה.
איבעיא להו
, בני הישיבה נסתפקו:
אם
זבין
[מכר] אדם את קרקעותיו, וידוע לנו שעשה כן מפני שהיה זקוק למעות לקניית דבר מסוים,
ו
לבסוף
לא איצטריכו ליה זוזי
[לא היה צריך את המעות] כי חזרו בהם המוכרים -
האם
הדרי זביני
[חוזר המקח ומתבטל],
או לא הדרי זביני?
תא שמע
ראיה דהדרי זביני:
דההוא גברא דזבין ארעא
[מכר קרקע]
לרב פפא
משום
דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי
[שהיה זקוק למעות כדי לקנות שוורים] -
לסוף לא איצטריכו ליה
למוכר את המעות,
ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה
[החזיר רב פפא את הקרקע לבעליה].
הרי דהדרא זביני!
דוחה הגמרא:
רב פפא, לפנים משורת הדין הוא דעבד!
תא שמע
ראיה דהדרי זביני:
דההוא בצורתא
[מחסור פתאומי בחיטים שגרם ליוקר שערים]
דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו
[מכרו כל בני העיר את בתיהם] כדי לקנות חיטים.
לסוף אתו חיטי
הגיע שפע של חיטים לנהרדעא.
אמר להו רב נחמן
לבני נהרדעא [עירו של רב נחמן]:
דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו
, כך הוא הדין שחוזרים הבתים למוכריהם, הרי ש"הדרי זביני".
דוחה הגמרא:
התם נמי
כלומר: אף משם אין ראיה, כי
זביני בטעות הוו
[מקח טעות היה],
דאיגלאי מילתא דארבי בעקולי הוה קיימא
, נתברר שהאניות המביאות את החיטים כבר היו בדרכה לנהרדעא, אלא שהנהר עלה על גדותיו, והוצרכו בעלי הספינה להוליכה עקלקלות ולכן התמהמהה הספינה בדרכה.
והיות שאילו ידעו המוכרים את העובדות כמות שהן, הם לא היו מוכרים, אם כן מקח טעות הוא; אבל אין להוכיח מכאן למקרה שחזרו בהם המוכרים לאחר שאלו מכרו את בתיהם, או שבאו חיטים ממקום אחר שעדיין לא נעקרו ממקומם לבוא בשעת המכירה.
אי הכי
כאשר פירשנו -
היינו
, מובן המשא ומתן שהיה בין רמי בר שמואל לרב נחמן בעקבות הוראתו של רב נחמן,
דאמר ליה רמי בר רבא לרב נחמן
:
אם כן
כפי שהורית על ביטול מכירת הקרקעות -
נמצאת מכשילן
לבני נהרדעא
לעתיד לבא!
שאם יתבטלו המכירות, שוב לא ימצאו בני נהרדעא קונים לקרקעותיהם, כי יחששו הקונים שמא יחזור אותו סיפור על עצמו, ויבטלו המוכרים את המקח.
ו
אמר ליה
רב נחמן לרמי בר שמואל:
אטו כל יומא בצורתא שכיחא
[וכי בכל יום יש בצורת בנהרדעא], עד שאתה חושש למקרים דומים בעתיד.
ו
אמר ליה
רמי בר שמואל לרב נחמן:
אין
, אכן
בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא
[בצורת בנהרדעא דבר שכיח הוא]!
והניחא, אם ביטול המקח היה על ידי ארבא בעיקולי, אכן יש לחשוש לסיפור דומה בעתיד שיבטלו את המקח, אבל אם ביטול המקח היה על ידי שנשתנה השער מחמת שבאו חיטים ממקום קרוב שלא נעקרו ממקומם בשעת המכירה, הרי אין זה דבר שכיח, ולמה חשש רמי בר שמואל!?
והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי
ואם כן אף במשנתנו תאמר כן, ואף שעשתה קנין לא יחולו דבריה, ותגבה מן הלוקח!?
אמר רב זירא אמר רב חסדא
:
לא קשיא
, כי:
הא
משנתנו
רבי מאיר
היא, הסובר, אין האשה יכולה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
הא
המשנה בגיטין -
רבי יהודה
היא, הסובר יכולה האשה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
דתניא
בברייתא שנחלקו בדבר רבי מאיר ורבי יהודה:
כתב
הבעל
לראשון
שטר מכר על שדה אחת,
ולא חתמה לו
האשה ללוקח על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה, ולא הסתלקה מלגבות את אותה קרקע לכתובתה.
ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת
לשני, וחתמה לו
האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין -
הרי זו
איבדה כתובתה
, שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", דהיינו מן השדה שעדיין ביד הבעל שהיא בני חורין, ושוב אף שחזר הבעל ומכר את הנותרת לאחר שוב לא תגבי ממני, אלא מן השדה השניה - שהיתה בני חורין בשעה שקניתי - בלבד.
ואף מן השניה אינה גובה, שהרי חתמה לו -
דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה אומר
:
אף שמן הראשון לא תגבה כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום יכולה היא לגבות מן השני ואף שחתמה לו, ומשום ש
יכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי
"
הרי שנחלקו בסברא זו רב מאיר ורבי יהודה; ואם כן משנתנו רבי מאיר היא שאינה יכולה לומר, ואילו המשנה בגיטין רבי יהודה היא שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי".
תמהה הגמרא:
ורבי
שסידר את המשניות - איך אפשר ש:
סתם לה הכא
במשנתנו
כרבי מאיר
שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי.
וסתם לן התם
בגיטין
כרבי יהודה
, שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"!?
אלא
אמר רב פפא
לפרש את סתם משנתנו שאם אמרה "דין ודברים אין לי עמך" הרי היא מסולקת מן הקרקע, ואף שרבי עצמו סתם בגיטין כרבי יהודה שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי":
הכא במאי עסקינן במשנתנו:
בגרושה
שכתבה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך",
ו
משנתנו
דברי הכל
[רבי מאיר ורבי יהודה] היא, שהרי כיון שגרושה היא אין שייך לומר שנתכונה לעשות נחת רוח לבעלה.
רב אשי אמר
ליישב את סתם משנתנו עם סתם המשנה בגיטין:
כולה
כלומר: שתי המשניות -
רבי מאיר היא
, שאף רבי מאיר מודה שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ולכן סתם רבי בגיטין שמקחו בטל אף שלקח גם מן האשה.
ואם תאמר: הרי אמר רבי מאיר בברייתא: "כתב לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה לו איבדה כתובתה", ולדבריך, הרי רבי מאיר אף הוא סובר שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", לא תיקשי, כי:
ועד כאן לא קאמר רבי מאיר התם
בברייתא שסילוקה קיים ואינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי",
אלא בשני לקוחות
שקנו מן הבעל, ולראשון לא חתמה אלא לשני, ומשום
דאמרי לה
בית הדין:
אי איתא דנחת רוח עבדת, לקמא איבעי לך למיעבד
[אם אכן נחת רוח את עושה לבעלך, למה לא חתמת גם ללוקח הראשון].
אבל בלוקח אחד
שחתמה לו
אפילו רבי מאיר מודה
שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", וזו היא ששנינו בגיטין: "לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל".
ומתניתין
, ומשנתנו שאם כתבה "דין ודברים אין לי עמך" הרי סילוקה קיים, אף היא עוסקת - כמו הברייתא - כגון
דכתב ליה
הבעל קרקע נוספת
לאחר
ולא חתמה לו ואילו לזה היא חתמה, שבאופן זה הרי סובר רבי מאיר שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", שאם כן היתה חותמת אף לראשון, וכמבוארת שיטתו של רבי מאיר בברייתא.
תנן התם
:
אין נפרעין מנכסים משועבדים
[קרקעות שהיו ביד הלוה ונשתעבדו למלוה, ונמכרו ללקוחות]
במקום שיש נכסים בני חורין
ביד הלוה, אלא נפרעין מאלו שביד הלווה -
ואפילו
אם הקרקעות שביד הלוה הן
זיבורית
, והלוקח קנה את הקרקע הבינונית שעיקר שעבודו של המלוה הוא עליה, בכל זאת לא יגבה המלוה אלא מן הקרקעות בני החורין שביד הלוה.
ו
איבעיא להו
בני הישיבה בדין זה:
קנה אדם קרקעות מן הלוה והניח קרקעות בני חורין ביד הלוה, ו
אישתדוף בני חרי
[התקלקלו אותן קרקעות בני חורין], ושוב אין למלוה ממה לגבות אלא מהקרקעות המשועבדים שביד הלקוחות, והוא הדין אם מסיבה אחרת כל שהיא, אין יכול המלוה לגבות מן בני החורין.
מהו דליטרוף
המלוה
ממשעבדי
שביד הלוקח, כיון שאין בני חורין ליפרע מהם, או שמא כבר נסתלק שעבודו של המלוה מן המשועבדים, ושוב לא יגבה מהם ואף שאינו יכול לגבות מן בני החורין.
תא שמע
מהברייתא שנזכרה לעיל:
כתב
הבעל
לראשון
שטר מכר על שדה אחת,
ולא חתמה לו
האשה שהיתה אותה שדה משועבדת לכתובתה.
ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת
לשני, וחתמה לו
האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין -
הרי זו
איבדה כתובתה
, שאינה יכולה לגבות לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", כלומר: היות ובשעה שלקחתי את הקרקע הרי היו נכסים בני חורין ביד הלווה, ולא היית יכולה לגבות ממני, שהרי "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", הרי אף שמכר הבעל את השדה לאחר ושתי השדות משועבדים הם, שוב לא תגבי ממני אלא מן הלוקח השני.
ואף מן השניה אינה גובה שהרי חתמה לו -
דברי רבי מאיר
.
ואי סלקא דעתך
שאם
אישתדוף בני חרי
ביד הלווה
טריף
המלוה
ממשעבדי
שביד הלוקח, אם כן כשאשתדוף בני החורין ביד הלוקח השני, לא יהא כחו של הלוקח הראשון כשהקרקע ביד הלוקח השני, גדול מכחו שלו כשהקרקע היא עדיין בני חורין, וכשם שאם אינו יכול לגבות מן בני החורין הרי הוא חוזר על המשועבדים, הוא הדין שחוזר הוא על הלוקח הראשון -
ואם כן תיקשי:
נהי דאיבדה כתובתה משני
משום שחתמה לו,
מראשון
שיש בידו קרעות משועבדים אלא שהניח מקום לגבות הימנו -
מיהא תיגבי
את כתובתה, שהרי אינה יכולה לגבות את חובה מן הקרקע שהיתה בני חורין, כיון שחתמה ללוקח שלא תגבה ממנו, ושוב צריכה היא לחזור על הקרקע המשועבדת שביד הלוקח הראשון, ולמה איבדה כתובתה לגמרי!?
אמר
תירץ
רב נחמן בר יצחק
:
מאי "איבדה
כתובתה" שלמדנו, אין הכוונה כפשוטו שאיבדה כתובתה לגמרי -
אלא
איבדה
כתובתה מלגבותה
מ
ן ה
שני
שהרי חתמה לו, אבל מן הראשון תגבה, שאינו יכול לומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", כיון שאין היא יכולה עכשיו לגבות מן הקרקע שהיתה בני חורין.
אמר
דחה
רבא: שתי תשובות
[קושיות וסתירות]
בדבר
:
חדא: ד"איבדה" לגמרי משמע
, שאינה גובה לא מן הראשון ולא מן השני; ואם כן יש לנו ללמוד "אישתדוף בני חרי טרפא ממ שעבדי".
ועוד תניא
בברייתא בהדיא שאינה גובה אף מן הראשון:
דתניא:
לוה מן האחד, ומכר נכסיו לשנים
בזה אחר זה,
וכתב בעל חוב ללוקח שני: "דין ודברים אין לי עמך", אין לו
אף
על לוקח ראשון כלום
.
מפני שיכול לומר: "הנחתי לך מקום לגבות
הימנו
".
אלא דוחה רבא את הראיה משתי הברייתות משתי הברייתות לדין "אשתדוף בני חרי" שהיא טרפא ממשעבדי:
התם
בשתי הברייתות האלו, שאין בעלי החובות גובים מן השני משום שסילקו עצמם מלגבות מן הקרקעות שבידיו,
איהו
בעל החוב או האשה -
דאפסיד נפשיה בידים
, שסילקו עצמם מן הלוקח השני, ולכן לא יחזרו על הלוקח הראשון.
אמר ליה רב יימר לרב אשי
: וכי מה יש להסתפק אם נשתדפו בני חורין חוזר המלוה על הקרקעות המשועבדים:
Translation
the
the property of
?
:
But in the case of a single purchaser,
who received her signature,
even Rabbi Meir concedes
that she may say, “I was merely seeking to please my husband.” And this is what we learned in tractate Gittin: “If one purchased from the husband and then returned and purchased from the wife, his purchase is void.”
And our Mishna,
and our Mishna, which states that if she wrote, “I have no claim or dealings with you,” her relinquishment is effective, is also dealing—as is the beraita—with a case such as
where he wrote
the husband an additional parcel of land
afterward,
but she did not sign for him, whereas she did sign for this one. In such a case, Rabbi Meir holds that she cannot say, “I was merely seeking to please my husband,” since, if that were so, she would also have signed for the first purchaser, as Rabbi Meir’s position is explained in the beraita.
We learned there:
One does not collect from liened property [
land that had been in the borrower’s possession, was encumbered to the creditor, and was sold to purchasers]
where there is unencumbered property
in the borrower’s possession. Rather, one collects from those properties in the borrower’s possession—
And even
if the properties in the borrower’s possession are
inferior-quality land,
while the purchaser bought the intermediate-quality land, upon which the creditor’s principal lien rests, nevertheless the creditor collects only from the unencumbered properties in the borrower’s possession.
And
the members of the academy raised a question
concerning this law:
A person purchased properties from the borrower and left unencumbered properties in the borrower’s possession, and
the unencumbered properties were ruined [
those unencumbered properties deteriorated], so that the creditor no longer has anything from which to collect other than the liened properties in the purchasers’ possession. The same applies if, for any other reason, the creditor is unable to collect from the unencumbered properties.
What is the law? May
the creditor
collect from liened property
in the purchaser’s possession, since there is no unencumbered property from which to collect? Or perhaps the creditor’s lien on the encumbered properties has already been removed, and he may no longer collect from them, even though he is unable to collect from the unencumbered properties?
Come and hear
from the beraita mentioned above:
If
the husband
wrote to the first purchaser
a deed of sale for one field,
and she did not sign for him,
the woman, whose marriage contract was secured by a lien on that field.
The husband then wrote a deed for a different field
to the second purchaser, and she signed for him,
and the woman’s husband died without leaving any unencumbered property—
This woman
has forfeited her marriage contract,
for she cannot collect from either the first or the second purchaser. She cannot collect from the first purchaser, even though she did not sign for him, because he was the first to purchase, and at the time he purchased there was still unencumbered property in the husband’s possession. He can say to the woman: “I left you a place—from the time I purchased—from which to collect.” That is, since at the time I purchased the land there was unencumbered property in the borrower’s possession, you could not have collected from me, since “one does not collect from liened property where there are unencumbered properties.” Therefore, even though the husband subsequently sold the field to another purchaser, and both fields are encumbered, you may no longer collect from me, but only from the second purchaser.
And she does not collect even from the second purchaser, since she signed for him—
these are the words of Rabbi Meir.
And if it enters your mind
that if
the unencumbered properties were ruined
in the borrower’s possession,
the creditor collects
the creditor
from liened property
in the purchaser’s possession, then, when the unencumbered properties in the second purchaser’s possession were ruined, the first purchaser’s power while the land is in the second purchaser’s possession should not be greater than his own power when the land was still unencumbered. Just as, when the creditor cannot collect from the unencumbered properties, he turns to the encumbered properties, so too he should turn to the first purchaser—
And if so, this is difficult:
Granted, she forfeited her marriage contract with regard to the second purchaser
because she signed for him,
but from the first purchaser—
who has encumbered properties in his possession, but left a place from which to collect from him—
she should nevertheless collect
her marriage contract. For she cannot collect her debt from the land that was unencumbered, since she signed for the purchaser that she would not collect from him; she must therefore turn to the encumbered land in the first purchaser’s possession. Why, then, has she forfeited her marriage contract entirely!?
Rabbi Nahman bar Yitzḥak
replied:
said:
What is the meaning of “she forfeited
her marriage contract,” which we learned? It does not mean, according to its plain sense, that she forfeited her marriage contract entirely—
Rather,
she forfeited
her marriage contract insofar as collecting it
from
the second purchaser,
since she signed for him. But she collects from the first purchaser, who cannot say, “I left you a place from which to collect,” since she is now unable to collect from the land that had been unencumbered.
Rava
rejected this,
saying: There are two answers [
objections and contradictions]
to this:
First: “She forfeited” implies entirely,
that she collects neither from the first nor from the second purchaser. If so, we can derive that when the unencumbered properties were ruined, one collects from liened property.
And furthermore, it is explicitly taught
in a beraita that she does not collect even from the first purchaser:
For it is taught:
If one borrowed from one person and sold his properties to two people
one after the other,
and the creditor wrote to the second purchaser, “I have no claim or dealings with you,” he has nothing
even
against the first purchaser.
Because he can say: “I left you a place from which to collect
from him.”
Rather,
Rava rejects the proof from the two beraitot—from the two beraitot—for the law that when the unencumbered properties were ruined, one collects from liened property:
There,
in these two beraitot, where the creditors do not collect from the second purchaser because they removed themselves from collecting from the properties in his possession,
he—
the creditor or the woman—
caused his own loss directly,
by removing themselves from the second purchaser. Therefore, they do not turn to the first purchaser.
Rav Yemar said to Rav Ashi:
Why is there any uncertainty? If the unencumbered properties were ruined, the creditor returns to the liened properties.