נדה 37a — התלמוד בעברית

אזיל שילא

בר אבינא,

אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא

[בקש מאשתו שתכין לו תכריכים],

דלא ליזיל

רב אסי בעולם האמת

ולימא ליה לרב מילי עילואי,

כשאני אינני שם!

עשתה אשתו כרצונו, ו

צביתה ליה זוודתא. נח נפשיה דשילא!

חזו

המשתתפים בלווייתם של רב אסי ושילא בר אבינא, שהתקיימה בעת ובעונה אחת,

דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא

[שהיו נוהגים להניח הדס על מטת המת, ובשעת לווייתם של רב אסי ושילא פרחו ההדסים ממטה של האחד למטתו של השני].

אמרי

\-

שמע מינה עבדו רבנן פייסא

[שלום ביניהם]!

בעי רבא

: אשה מעוברת שהיתה זבה, והחלה לספור שבעה ימים נקיים לטהרתה, ובאמצע ספירתה קשתה לילד וראתה דם

קושי

-

מהו שתסתור

ראיית דם הקושי

בזיבה

את ספירת הימים הנקיים שכר ספרה .

וצדדי הספק הם:

האם כל

דבר המטמא סותר

ספירת שבעה נקיים, ואפילו דם שאינו מטמא בזיבה, כי די בכך שהוא מטמא במקומות אחרים, כדי שתהא ראייתו סותרת את מנין הנקיים.

והאי

דם קושי

נמי מטמא כימי נדה הוא

[שהרי רק בימי זיבה טיהרתו תורה], ויסתור ספירת זבה .

או דילמא

רק

דבר הגורם

לטומאת זיבה

סותר

את מנין ז' הימים הנקיים,

והאי

דם קושי

לאו גורם הוא,

שהרי אינו מטמא בזיבה. כי הרואה דם קושי בימי זיבה טהור הוא, ולפיכך אינו יכול לסתור את מנין הימים הנקיים .

אמר ליה אביי

לרבא:

אונס בזיבה יוכיח

-

שאינו גורם לזב

להטמא,

ו

בכל זאת הוא

סותר,

את מנין הימים הנקיים. שהרי שנינו בזבים [ב ב] שאם ראה הזב בתוך ז' נקיים ראייה של זוב אפילו באונס, הרי הוא סותר מנינו וחייב להתחיל בספירת שבעה ימים נקיים נוספים!

אמר ליה

רבא לאביי:

לאיי!

[אין דבריך נכונים], כי באמת

האי,

זוב באונס,

נמי

נחשב כ

'גורם'

לזיבה

הוא! דתנן

[זבים שם]:

ראיה ראשונה

-

בודקין אותו

אם היא באונס או שלא באונס.

שניה

-

בודקין אותו,

כדי לעשותו זב גמור שטעון ספירת שבעה נקיים לטהרתו, אך בראיה

שלישית

שמחייבת אותו קרבן -

אין בודקין אותו,

כי גם אם ראה באונס, מצטרפת לחייבו קרבן.

ושמע מינה שגם ראיית אונס "גורמת לזיבה" שהרי זיבתו מצטרפת לחיוב קרבן של זב!

וחזר אביי ושאל:

ולרבי אליעזר, דאמר אף בשלישית בודקין אותו,

כדי לחייבו בקרבן, שאם היתה ראייה באונס הרי הוא פטור מהקרבן, האם

הכי נמי כיון דלא גרים

דם שראה באונס לקרבן זיבה, גם

לא סתר

בספירת הנקיים, כי כל שאינו גורם אינו סותר?!

אמר ליה

רבא לאביי:

לרבי אליעזר הכי נמי,

שדם שראה אונס, כיון שאינו גורם לקרבן זיבה, גם אינו סותר את מנין הנקיים לטהרת הזיבה.

תא שמע

שלא כרבא, שהרי אמרו בברייתא:

רבי אליעזר אומר

-

אף בשלישית בודקין אותו,

לחייבו בקרבן. אבל,

ברביעית אין בודקין אותו!

מאי לאו

הנידון אם "בודקין אותו ברביעית" היינו

לסתירה

של מנין הנקיים, כי ביחס לעשותו זב גמור ולחייבו בקרבן אין מקום לבדקו, שהרי כבר נטמא והתחייב קרבן בשלש הראיות הראשונות. ושמע מינה שלדעת רבי אליעזר ראיית אונס סותרת את מנין ז' הנקיים, אף על פי שאינה גורמת לזיבה.

דוחה הגמרא,

לא!

אין זו ראיה, כי יש לומר שהנידון אם בודקין אותו ברביעית היינו

לטמויה לההיא טיפה

של זיבה

במשא,

וללמדנו כי גם אם היתה ראייתה באונס היא מטמאה את הנושא אותה.

תא שמע: בשלישית

-

רבי אליעזר אומר בודקין אותו, ברביעית

-

אין בודקין אותו

.

שהיה רבי אליעזר אומר -

לקרבן אמרתי

שבודקין בשלישית,

ולא לסתירה!

ולפיכך אין לבודקו ברביעית, שאינה מועילה אלא לסתור את ספירת הנקיים!

ומוכח שרבי אליעזר סובר שגם ראיית אונס שאינה מחייבת בקרבן סותרת שבעה נקיים! [והאוקימתא לעיל, שכוונת רבי אליעזר על טומאת טיפת הזיבה עצמה, - אינה נכונה!]

אלא,

מסיקה הגמרא

לרבי אליעזר תפשוט דדבר שאינו גורם

-

סותר!

ועדיין דנה הגמרא

ולרבנן מאי

האם דבר שאינו גורם סותר או לא.

תא שמע

שאינו סותר,

דתני אבוה דרבי אבין

[בהסבר החילוק בין ראיית קרי בשבעה נקיים של זב, שסותרת רק את יום הראייה, לבין ראיית זוב, שסותרת את כל מנין הימים]:

מה גרם לו זובו

טומאת

שבעה, לפיכך סותר

הזוב כל מנין

שבעה

נקיים.

מה גרם לו קריו

טומאת

יום אחד, לפיכך סותר

הקרי

יום אחד

בלבד ממנין הימים הנקיים.

מאי

'מה

גרם

לו זובו -

שבעה

'?

אילימא דמטמא שבעה,

למה נקט לשון 'מה

גרם

לו' -

האי 'מה זובו טמא שבעה' מבעי ליה

למימר.

אלא, לאו,

מה שנקט לשון גרמא, כדי להשמיענו כי רק

דבר הגורם

-

סותר, דבר שאינו גורם

-

אינו סותר!

ומסקינן:

שמע מינה

שדם קושי אינו סותר ספירת שבעה נקיים של זיבה.

אמר אביי: נקטינן

להלכה -

אין קושי סותר בזיבה!

ואי משכחת תנא דאמר 'סותר'

-

ההוא רבי אליעזר היא,

שאמר כי אפילו ראית אונס סותרת ספירת ז' נקיים.

תניא: רבי מרינוס אומר

-

אין לידה סותרת בזיבה

זבה הסופרת שבעה נקיים לזיבתה וילדה בתוך הימים האלה, ולא ראתה דם בלידתה אין הלידה סותרת את מנין הימים הנקיים.

איבעיא להו: מהו שתעלה

לידה לזיבה?

והיינו, זבה שילדה, ולא ראתה דם בימי טומאת הלידה - האם אותם ימים, שהיא טמאה בהם טומאת יולדת, אך לא ראתה בהם דם, עולים לה בתור שבעה נקיים?

אביי אמר: אינה סותרת, ואינה עולה!

רבא אמר: אינה סותרת, ועולה!

ומחלוקתם של אביי ורבא היא בזבה שהתחילה לספור ז' נקיים וילדה, ושניהם מודים כי אין טומאת הלידה עצמה סותרת את מנין הנקיים. אלא, שנחלקו - האם גם אפשר למנות את ימי הלידה עצמם בתור ימים נקיים. או שדיינו בכך שלא נסתור את הימים הקודמים עקב טומאת הלידה, אך אין ימי הטומאה של לידה יכולים להצטרף לימי ה'טוהר' הנקיים שלפני הלידה, ולכן אחר שיעברו ימי הלידה תשלים את הימים החסרים לספירתה.

אמר רבא: מנא אמינא לה

שלידה אינה סותרת, ועולה לספירת ז' נקיים -

דתניא

: על הכתוב [ויקרא טו כח] "וספרה לה שבעת ימים,

ואחר תטהר'.

דרשוהו

'אחר'

-

אחר

שתספור

לכולן

לכל ז' נקיים -

כאחת, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם!

אי אמרת בשלמא

לידה

עולה

לה, שסופרת גם את ימי הלידה בתור ימים נקיים,

היינו

הטעם שהלידה אינה סותרת למנין שבעה נקיים, כיון

דלא מפסקת טומאה,

כי ימי הלידה למרות היותם 'ימי טומאה' עצמם מצטרפים לשבעה נקיים.

אלא אי אמרת

לידה

אינה עולה

ימי טומאת הלידה אינם יכולים להצטרף למנין ז' הנקיים - אם כן נמצא ש

אפסיק ליה לידה

למנין ז' נקיים, שאינה יכולה למנות את שבעת הימים כאחת, ואין כאן 'אחר לכולן' ולמה לא תסתור את כל הספירה .

ואביי, אמר לך

הכתוב 'אחר לכולן' אינו ממעט הפסקה גרידא במנין הימים, ובאמת יכולה לצרף את הנקיים שלפני לידתה לנקיים שתספור אחר ימי טומאת לידה, כיון שלא ראתה דם לא בלידתה ולא בימי טומאת הלידה, ואין הפסוק בא ללמד אלא

שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם,

אך הפסקה של ימי טומאת לידה אינה סותרת, כי אינם סותרים ואינם עולים!

לכן

אמר רבא: מנא אמינא לה

שלידה אינה סותרת ועולה -

דתניא

על תחילת הפסוק הנזכר: 'ואם טהרה

מזובה,

וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר' - דרשו

'מזובה'

-

ולא מנגעה!

והיינו שגם זבה שהיא מצורעת יכולה לספור ז' נקיים, ולהביא קרבן זבה ולהטהר מלטמא את בועלה, על אף שהיא עדיין טמאה בטומאת צרעת . ועוד דרשו

'מזובה', ולא מלידתה!

זבה שילדה באמצע ספירת ז' נקיים, יכולה להמשיך במנין הימים הנקיים גם בימי טומאת - הלידה, כי הספירה היא לטהרת זובה ולא לטהרת לידתה!

ומוכח שימי הלידה אינם סותרים, ואף עולים למנין ז' נקיים!

ואביי, אמר לך

: יש לתקן את גירסת הברייתא כך:

תני

דרשא

חדא

בלבד:

"מזובה

-

ולא מנגעה", ולא תתני

-

"ולא מלידתה"!

ואין להוכיח ממנה כרבא .

ורבא

אמר:

האי מאי?

אי אפשר לשנות את גירסת הברייתא כפי גירסת אביי, שהרי

אי אמרת בשלמא

דגרסינן בסיפא דברייתא

'מזובה ולא מלידתה'

מובן למה שנינו ברישא 'מזובה ולא מנגעה'. כי על אף שמצינו [בסמוך] לימוד אחר לכך, בכל זאת שנה לנו התנא 'מזובה - ולא מנגעה'. כי

איידי דאיצטריך ליה

להשמיענו ש

לידה

אינה מפסקת,

תנא

גם

נגעה

[שאין טומאת נגעים סתירה לטהרת זיבה]

אטו לידה.

אלא אי אמרת

כאביי, שגרס בברייתא רק את הרישא

'מזובה ולא מנגעה'

וזהו כל חידושה של הברייתא -

האי

דרשא אינה נצרכת כלל, כי

מ

הכתוב [שם יג]

'וכי יטהר הזב מזובו' נפקא!

דדרשינן

'מזובו

-

ולא מנגעו'

ונלמד לזבה "במה מצינו" מזב.

וכיון שכן, נמצא מפורש בברייתא שימי הלידה עולים לספירת שבעה נקיים.

ואביי

מתרץ דיש חידוש בשני הלימודים:

חד בזב, וחד בזבה

.

וצריכי

לכתוב את המיעוטים בשניהם, משום: