נדה 37b — התלמוד בעברית

דאי כתב רחמנא

בזב

בלבד, לא היינו למדים במה מצינו לזבה.

כי הוה אמינא שהכתוב הקל עליו לספור שבעה נקיים אפילו כשטמא מחמת נגעו,

משום

שמצינו שהקל עליו הכתוב גם בכך

דלא מטמא

הזב

באונס

.

אבל זבה

, שהחמיר עליה הכתוב,

דמטמיא

אפילו

באונס, אימא לא

הקל עליה למנות ז' נקיים בעת טומאת נגעה, לפיכך

צריכא

לכתוב בזבה 'מזובה ולא מנגעה'.

ואי כתב רחמנא בזבה

בלבד, הוה אמינא שזבה יותר קלה מזב,

משום ד

אשה זבה

לא מטמיא בראיות כבימים

. שאם תראה ג' פעמים באותו יום אינה נעשית זבה.

אבל זב

, שטומאתו חמורה,

דמטמא בראיות כבימים,

שאפילו ראה את שלשת ראיות הזוב ביום אחד בלבד הרי הוא טמא,

אימא לא

הקל עליו הכתוב למנות ז' נקיים בזמן טומאת נגעו, לפיכך

צריכא

לכתוב בו 'מזובו - ולא מנגעו'.

אמר אביי: מנא אמינא לה

שימי הלידה לא עולים לה לספירת שבעה נקיים?

דתניא: 'דותה תטמא

' -

לרבות את בועלה.

שהיולדת מטמאה את בועלה כנדה.

'דותה תטמא'

-

לרבות את הלילות,

שהיא טמאה גם בהם, ולא רק ב"ימי נדתה".

'דותה תטמא'

-

לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים!

מאי לאו,

צריכה שתשב שבעה

נקיים מלידה,

שלא תספור את שבעת הנקיים בימי הלידה הטמאים, כי אף שלא ראתה בהם דם הם טמאים?!

דוחה הגמרא ,

לא!

אין זו כונת הברייתא, אלא כוונתה לומר ששבעת הימים צריכים להיות נקיים

מדם,

וגם דם לידה מונע את ספירתם. כי אף שדם לידה אינו "דם זיבה", הוא סתירה ל'נקיות הימים', שצריכים להיות נקיים מדם! ואמנם אם לא ראתה בהם דם הם יכולים לעלות למנין ז' נקיים!

ואמר אביי: מנא אמינא לה

שבימי הלידה הטמאים אינם עולים לה לספירת שבעה נקיים?

דתניא: כימי נדתה

-

כך ימי לידתה!

מה ימי נדתה

-

אין ראויין לזיבה,

כי ימי

הנדה מתחילים תמיד רק ככלות ימי הזיבה, ואין ספירת שבעה עולה מהן,

שלא תיתכן לעולם ספירת שבעה נקיים בימי נדות, שהרי כל זמן שלא ספרה שבעה ימים נקיים דינה הוא כזבה .

אף ימי לידתה

כיון

שאין ראויין לזיבה

170 ,

כי התורה טיהרה דם לידה מלטמא בזיבה , הרי הם דומים בכך לימי נדה שאין בהם זיבה, ואם ילדה בתוך ספירתה,

אין ספירת שבעה עולה מהן!

כשם שלא תתכן ספירת שבעה בימי נדה.

ורבא,

כיצד ידחה את ההוכחה מברייתא מפורשת שימי לידה אינם עולים לז' נקיים?

מבארת הגמרא: רבא סבר כי

הא

ברייתא זו

מני

-

רבי אליעזר היא! דאמר מסתר נמי סתרה

טומאת הלידה לשבעת הנקיים שהתחילה לספור לפני הלידה, ומכל שכן שלא יעלו הימים הטמאים שלאחר הלידה למנין ז' נקיים! אך אני סובר כרבנן שאין דם קושי וימי לידה סותרים, ולכן הם גם עולים לספירה.

ותמהה הגמרא כיצד מדמים את ימי הלידה לימי הנדה ולמדים מימי הנדה לימי הלידה שאין ספירת שבעה עולה מהן?

וכי דנין

לידה ש

אפשר

שתהיה באמצע המנין של ז' נקיים,

מ

נדה

ש

לעולם

אי אפשר

שתהיה נדה בימי ספירה?!

אמר רב אחדבוי בר אמי

-

רבי אליעזר היא דאמר

במנחות [יט ב] שאכן

דנין אפשר מאי אפשר!

ורב ששת אמר: על כרחן הקישן הכתוב

את ימי לידה - לנדה. ובהיקש דנין אפילו דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, כי אין משיבין על ההיקש!

איכא דאמרי, אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב ששת

-

רבי אליעזר היא, דאמר דנין אפשר מאי אפשר. ורב פפא אמר על כרחך הקישן הכתוב.

שנינו במשנה:

קשתה שלשה ימים ושפתה מן הצער ולא מן הדם!

איבעיא להו: שפתה מזה ומזה

גם מן הצער וגם מן הדם -

מהו?

רב חסדא אמר: טמאה!

כי כיון ששפתה בין הראייה ללידה, מוכח שהדם שראתה בקושי, לא היה מחמת הלידה.

רבי חנינא אמר: טהורה!

כי כיון שפסק הדם באותו זמן שפסק הצער מוכח שראיית הדם קודם לכן היתה קשורה בקושי הלידה, ולולי צער הלידה לא היה הדם נראה. ורק כששפתה מהצער ולא מהדם, טמאה, משום שהתברר כי גם הדם שראתה קודם אינו מחמת הצער, והרי היא זבה .

אמר רבי חנינא: משל למלך שיצא, וחיילותיו

יוצאים

לפניו

יום או יומיים לפני בוא המלך.

בידוע שחיילותיו של מלך הם,

אף על פי שאינם באים עם המלך עצמו. וכן הוא ביולדת, שאף אם שפתה מהצער ומראיית הדם לפני הלידה , תולים שדמי הלידה הקדימו לבוא לפני הלידה עצמה, ומה שראתה הוא דם קושי שטיהרתו תורה.

ורב חסדא אמר: כל שכן דבעי נפיש חיילות טפי,

שהרי אם כבר יום או יומיים לפני בוא המלך נשלחו חיילות, ודאי שסמוך לביאת המלך ממש צריכים להופיע חיילים רבים עוד יותר, ולכן סבר רב חסדא שאם שפתה מהצער ומהדם לפני הלידה, מוכח שהדם שראתה קודם לכן, אינו דם השייך ללידה, אלא הוא דם זיבה גרידא, שהיה מגיע גם בלי הצער.

מקשה הגמרא לרב חסדא ממשנתנו:

תנן: רבי יהושע אומר

-

לילה ויום, כלילי שבת ויומו! ששפתה

-

מן הצער, ולא מן הדם!

ומדייקת הגמרא,

הא

שפתה

מזה ומזה

-

טהורה! תיובתא דרב חסדא!

אמר לך רב חסדא

-

לא מבעיא

קאמר!

לא מבעיא שפתה

מזה ומזה דטמאה, דפסקו להו חיילות

המלך

לגמרי,

בעוד שהיו צריכות להתרבות לקראת בוא המלך.

אבל

שפתה

מן הצער ולא מן הדם, אימר כי היכי דמדם לא פסקה מקושי נמי לא פסקה

.

והא

שאינה חשה בצער הלידה, הוא משום

תונבא בעלמא הוא דנקט לה,

חוליה גורם שלא תחוש בצער.

קא משמע לן

שהשפייה ששפתה מהצער מוכיחה שאין קשר בין הדם שראתה ללידה, ולכן הדם שראתה מקודם מטמא אותה כדין זבה רגילה .

מקשה הגמרא לרב חנינא ממשנתנו.

תנן: קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום, ושפתה מעת לעת, וילדה, הרי זו יולדת בזוב.

ודנה הגמרא:

היכי דמי

'שפתה'?

אילימא כדקתני

ששפתה רק מן הצער אך המשיכה לראות דם עד ללידה -

למה לי שלשה

ימים שראתה בהם דם בצער כדי שתהא זבה? והרי

בתרי

יומי

בקושי וחד

יום

בשופי סגי!

כי גם ביום ששפתה מן הצער המשיכה לראות דם, והרי שלשה ימי זיבה לפנינו?

אלא, לאו, הכי קאמר: קשתה שלשה

ימים

ושפתה מזה ומזה, או שקשתה שנים ושפתה

מהצער בלבד

מעת לעת

אך המשיכה לראות דם גם ביום השלישי הסמוך ללידה,

הרי זו יולדת בזוב!

ותיובתא דרבי חנינא

שאמר "שפתה מזה ומזה טהורה!"

אמר לך רבי חנינא

-

לא! לעולם כדקתני,

שראתה דם במשך שלשה ימים בצער, וביום הרביעי לא שפתה מזה ומזה, אלא המשיכה לראות בו דם שלא בצער.

והא קא משמע לן

-

דאף על גב דמתחיל קישוי בשלישי

שקשתה בתחילתו של היום השלישי, אך בהמשכו ובמקצת היום הרביעי שפתה מזה ומזה,

ו

נמצא ש

שפתה

על ידי צירוף רוב היום השלישי ומעוט הרביעי

מעת לעת

הרי היא

טמאה!

ו

לאפוקי מ

דברי

רב חנינא

בן אחי רבי יהושע שאמר לעיל [לו ב] שכל שחל קישויה בשלישי שלה, אפילו כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב .

שנינו במשנה:

כמה הוא קשויה

-

רבי מאיר אומר

אפילו ארבעים וחמשים יום.

מקשה הגמרא:

השתא

אפילו

חמשים

יום לפני הלידה

מקשיא, ארבעים יום מיבעיא?

אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן לחולה,

שקישויה הוא חמשים יום לפני הלידה,

כאן לבריאה,

שקישויה הוא ארבעים יום בלבד .

אמר רבי לוי: אין הולד מטהר

את דמה של אמו המקשה ללדת,

אלא

אם ראתה באותן י"א

ימים הראויין להיות בהן זבה,

ולא בימי הנדה שלפניהן ולאחריהן.

ורב אמר

: הולד מטהר את דמי קושי הלידה

אפילו בימים הראויין לספירת זבה,

שהם שבעת הימים שלאחר י"א ימי זיבה. כי אם תראה ראיית זוב בשלשת הימים האחרונים של י"א יום, הרי היא מונה את שבעת הנקיים לאחר סיום י"א הימים, ונמצא שגם שבעת ימים אלו שייכים לזיבה, ולפיכך דמי הקושי שרואה בהן טהורים, אף על פי שאילו לא ראתה בסוף ימי זיבתה ימים אלו הם ימי נידה!

אמר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה דרב,

שמטהר דם קושי בכל זמן ששייך לימי זיבה,