נדה 36b — התלמוד בעברית

דם של יולדת היוצא בשעת הלידה, או לפניה, בשעה שהיא מקשה לילד וחשה בכאבי הלידה - אינו מטמא מן התורה משום זיבה, שנאמר בזבה [ויקרא טו כה] כי יזוב "זוב דמה" דהיינו מחמת עצמה, ולא דם הבא מחמת ולד.

ולכן, אם אירעה הלידה בימים הראויים לזיבה אין היולדת צריכה לספור שבעה ימים נקיים אחרי ימי טומאתה כיולדת.

אבל אם פסקו כאבי הלידה ולאחר מכן אירעה הלידה הרי היא יולדת בזוב, וצריכה לספור שבעה נקיים אחרי שיעברו ימי טומאת הלידה לזכר או לנקיבה.

[האמוראים נחלקו בביאור המשנה, והביאור שלפנינו הוא לפי דברי רבא בגמרא]:

מתניתין:

המקשה

לילד, וראתה דם בעת הקשותה לילד, אם היתה היתה אותה הראיה בימים הראויים לנדה , הרי היא טמאה מדאורייתא בטומאת

נדה

. כי לא טיהרה תורה דם קישוי של נדה אלא של זבה, בימי זיבתה, בלבד.

קשתה

לילד, וראתה דם במשך

שלשה ימים

רצופים,

בתוך י"א יום

הראויים לזיבה,

ושפתה

ושקטה מכאבי הלידה

מעת לעת

לאחר ראיית הדם,

וילדה

אחרי ששפתה מעת לעת -

הרי זו יולדת בזוב, דברי רבי אליעזר.

כי השפייה מעת לעת, בין ראיית הדם ללידה, הוכיחה שלא היה הדם הזה דם קושי של לידה, שטיהרה אותו תורה מטומאת זיבה, אלא הוא דם זיבה גרידא.

רבי יהושע אומר

: אין די בשפייה מעת לעת בכל ענין. אלא רק כשהשפייה מעת לעת היא

לילה ויום,

מתחלת הלילה עד סוף היום שלאחריו [ולא מאמצע היום עד אמצע היום שלאחריו]. שהיא

כ

מו מעת לעת של

לילי שבת ויומו!

[שהשבת מתחילה בליל שבת ומסתיימת למחרת בערב] .

והשפייה נחשבת כהפסקה בין ראיית הדם ללידה

כששפתה מן הצער,

במשך מעת לעת לפני הלידה. ודיה בשפייה מהצער בלבד, כדי לעשותה זבה,

ולא

צריך שתשפות גם

מן הדם,

אלא אפילו אם ממשיכה לראות דם עד הלידה, נחשבת השפייה מן הצער כהוכחה שאין קשר בין ראיית הדם ללידה, והדם הזה הוא דם זבה!

כמה הוא קישויה,

במשך כמה זמן לפני הלידה נחשב דמה לדם קושי של לידה, שהתורה טיהרתו מזיבה?

רבי מאיר אומר: אפילו

אם התחיל צערה

ארבעים וחמישים יום

לפני הלידה, והמשיך בלא הפסק עד הלידה, טהורים כל הדמים שראתה בארבעים או חמשים היום האלו!

רבי יהודה אומר: דיה חדשה!

די לה אם נטהר את דמי הקושי בחודש האחרון להריונה בלבד! אך אילו קשתה שלשה ימים בחדש השמיני להריונה, אף על פי שנמשך הקישוי עד הליה נחשבת יולדת בזוב מפני שתחילת הראיה לא היתה בחדש התשיעי.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי

של לידה

יותר משתי שבתות

שלפני הלידה! ולפיכך אם ראתה שלשה ימים קודם להם, נחשבת יולדת בזוב.

גמרא:

שנינו במשנה: "המקשה - נדה".

תמהה הגמרא:

אטו כל המקשה

לילד וראתה דם, ואפילו בימים הראויים לזיבה -

נדה היא?

והרי אין נדות בימי זוב!?

אמר רב

: אכן, אם ראתה בימי זיבה אין היא נדה דאורייתא, אלא שתקנו חכמים שתהיה

נדה ליומא,

שבאותו יום בלבד היא טמאה ואסורה לבעלה מדרבנן ,

וטובלת לערב!

ואין היא חייבת לשמור מדרבנן יום כנגד יום כדין זבה קטנה, [כי כיון שהדם הוא דם קושי, שטיהרתו תורה מזיבה, לא החמירו בו חכמים לחשוש שמא תשפה מן הצער ויתברר שהדם טמא, אלא אסרוה מדרבנן רק באותו היום שראתה בו].

ושמואל אמר

: חכמים גזרו שצריכה גם לשמור יום כנגד יום כדין זבה קטנה. כי

חיישינן שמא תשפה,

אחר ראיית הדם, ותלד רק לאחר מעת לעת, ויתברר שהיתה זבה קטנה בעת ראייתה, וזבה קטנה אסורה לשמש מדאורייתא גם בשעה שהיא שומרת כנגד יום!

ורבי יצחק אמר: המקשה

-

אינה כלום!

שלא גזרו עליה חכמים כלל. וכיון שמדאורייתא דם קושי טהור מזיבה, מותר לה לשמש אפילו באותו יום שראתה את דם הקושי .

ומקשה הגמרא:

והקתני "המקשה

-

נדה"?

אמר רבא

: כוונת המשנה: שאם ראתה דם קושי

בימי נדה,

הרי היא

נדה

. כי התורה טיהרה רק דם זיבה כשבא בקושי ולא את דם נידה.

אבל אם ראתה דם קושי

בימי זיבה,

והיינו באחד עשר יום שבין נדה לנדה, הרי היא

טהורה!

והתניא

: שכך שנינו בברייתא:

המקשה

לילד וראתה דם,

בימי נדה

הרי היא

נדה! בימי זיבה

הרי היא

טהורה!

כיצד

הוא קשויה בימי זיבתה?

אם

קשתה יום אחד, ושפתה שנים

ימים [מן הצער, אבל המשיכה לראות דם, ונמצא שראתה דם במשך ג' ימים].

או

-

שקשתה שנים

ימים,

ושפתה

מהצער

יום אחד

[אך המשיכה לראות בו דם].

או

-

ששפתה

מכאביה יום אחד,

וקשתה

ביום השני,

וחזרה ושפתה

ביום השלישי, [ובמשך כל שלשת הימים ראתה דם] -

הרי זו יולדת בזוב!

כיון ששפתה במשך יום לפני הלידה, וראתה בו דם, ונמצא שאין זה דם הקושי, כי התברר שאינו דם מחמת הולד, אלא הרי הוא דם מחמת עצמה.

אבל

-

שפתה יום אחד, וקשתה שנים

.

או

-

ששפתה שנים, וקשתה יום אחד

142 .

או

-

שקשתה, ושפתה, וחזרה וקשתה אין זו יולדת בזוב!

כללו של דבר

: אם היה

קושי סמוך ללידה

-

אין זו יולדת בזוב!

ואם ראתה שלשה ימים ולאחר מכן היה

שופי

מעת לעת

סמוך ללידה

-

הרי זו יולדת בזוב!

חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: כל שחל קישויה בשלישי שלה

, אם ראתה דם בימי זיבתה במשך שלשה ימים, אך במשך שעה אחת בלבד, בכניסת היום השלישי, הרגישה צער של קושי לידה, הרי

אפילו

אם

כל

יתר שעות

היום

השלישי

כולו

היו

בשופי

, ואף המשיך השופי בחלק מהיום הרביעי, ונמצא שהיתה שפייה מצער הלידה מעת לעת לפני הלידה -

אין זו יולדת בזוב!

כי רק אם שפתה במשך יממה תמימה, שמתחילה בערב זה ומסתימת בערב שלאחריו, נחשבת השפייה כהפסקה בין ראיית הדם ללידה [עד כאן הברייתא], דנה הגמרא בדברי התנא קמא בברייתא

"כללו של דבר

, אם היה קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב" -

לאתויי מאי

, מה הכלל הזה בא לרבות?

ומבארת הגמרא:

לאתויי דחנניא

. שאפילו קושי של שעה אחת מבטל את השפייה של יום שלם.

ומבררת הגמרא:

מנא הני מילי

שטיהרה התורה דם קושי של לידה?

דתנו רבנן

: על הפסוק [ויקרא טו כה] "ואשה כי יזוב זוב

דמה"

. דרשינן בברייתא: אימתי היא טמאה, כאשר זב

"דמה"

-

מחמת עצמה, ולא

כשזב הדם

מחמת ולד!

[כי "דמה" מודגש במפיק ה', ומשמעותו דם שלה דוקא].

אתה אומר

שבא הכתוב למעט דם שבא

מחמת ולד, או אינו

בא למעט אלא דם שבא

מחמת אונס

[דומיא דזב, שאינו מטמא באונס]?

כשהוא

[הכתוב]

אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה"

-

הרי

דם הבא מחמת

אונס

כבר

אמור

שהוא טמא [כי משמעות "זוב" היא כל זוב שהוא. ואפילו זוב הבא באונס, משמע].

הא מה אני מקיים

את הכתוב

"דמה"

ללמדך כי רק

דמה

הבא

מחמת עצמה

טמא,

ולא

הדם הבא

מחמת ולד!

ואם תשאל:

ומה ראית

לדרוש מ"דמה"

לטהר את

דם הקישוי הבא מחמת

הולד, ולטמא

את הדם הנראה אפילו

באונס

[מהדרשה "זוב" - כל שהוא משמע], ולמה לא נדרוש להיפך, ונטמא רק זוב הבא מחמת הולד?

כי תשובתך:

מטהר אני

את הדם הבא בקושי

בולד,

משום שהקלה בו התורה בכך

שיש

ימי

טהרה אחריו

, שאם תראה האשה דם בימי הטוהר לזכר או לנקיבה אין היא נטמאת.

ומטמא אני

את הדם הבא

באונס,

משום שהחמירה בו תורה, בכך

שאין

ימי

טהרה אחריו!

[עד כאן לשון הברייתא].

מקשה הגמרא:

אדרבה

: מסברא ראוי לדרוש להיפך:

מטהר אני

דם אשה הנראה

באונס

לפי שמצינו שהקלה התורה בהלכות זיבה.

שכן

זוב היוצא מחמת

אונס בזב

[זכר] -

טהור!?

ומתרצת הגמרא בשני אופנים:

א.

השתא, מיהא, באשה קיימינן, ואונס באשה לא אשכחן

. שלא מצינו בשום מקום שדם שראתה אשה מחמת אונס שיהיה טהור!

ב.

ואיבעית אימא: מאי דעתיך? לטהורי

דם אשה

באונס, ולטמויי

דם קישוי

בולד

.

אי אפשר לומר כן! כי הרי ראיית דם כתוצאה מקושי הלידה -

אין לך אונס גדול מזה!

ואילו דם אונס טהור, ודאי דם קישוי יש לטהרו מדין ראיית אונס!

ועתה מבארת הגמרא את הלימוד של הברייתא לטהר דם קושי:

אי הכי,

דדרשינן "דמה" של זבה לאפוקי דם קושי, כיון שהה' דגושה בה, אם כן בדם

נדה נמי נימא

על האמור בנדה: "דם יהיה

זובה"

[במפיק ה"א] - ונדרוש

"זובה"

, זיבת דם נידה

מחמת עצמה

מטמאת,

ולא

דם נידה הבא

מחמת ולד!?

ואל תתמה, איך

אתה אומר

שהכתוב בא למעט דם קושי של

ולד, או אינו

ממעט

אלא

ראיית

אונס?

תשובתך:

כשהוא אומר "ואשה כי תהיה זבה", הרי אונס אמור

[כי "זבה" כל שהוא משמע, ואפילו באונס].

הא מה אני מקיים "זובה"

ללמדך כי רק

זובה מחמת עצמה

טמא

ולא

זוב הבא

מחמת ולד!

ולמה אמרו לעיל שדם קושי בימי נדה הוא דם טמא?

אמר ריש לקיש

אין המקור לטהר דם קושי נלמד מ"דמה" האמור בזבה, אלא ממה ש

אמר קרא

: "וששים יום וששה ימים

תשב

בדמי טהרה" [ותיבת "תשב" מיותרת, שיכול הכתוב לומר "וששים יום וששה ימים - דמי טהרה"]. אלא ללמדך:

יש לך ישיבה אחרת

[נוספת]

שהיא כזו

שדמיה טהורים. ומשמע שיש שרק ישיבה אחת נוספת

ואיזו זו

-

זו

דם

קושי בימי זיבה

.

וסבר ריש לקיש שלומדים מפסוק זה לגבי דם זיבה, משום שמשמעות הכתוב "דמה" הוא - מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולא לומדים לטהר דם נדה כי אין משמעות הכתוב "זובה" ממעט דם שמחמת ולד .

אך הגמרא לא ראתה חילוק בין "זובה" האמור בנדה, ל"דמה" האמור בזבה. ולכן הקשתה:

ואימא

-

זו

דם

קושי בימי נדה?

אלא, אמר אבוה דשמואל

: נאמר ביולדת נקבה [ויקרא יב ה]:

"וטמאה שבועיים כנדתה",

ודרשינן שהיולדת טמאה כ"נדתה", והיינו שבכל ענין היא טמאה, כשם שדם הנדה טמא תמיד בכל ענין.

ולא כ"זיבתה",

שיש אופנים שבהם הזיבה טהורה, מה שאין כן בנדה.

ומדייק אבוה דשמואל:

מכלל,

שיש אופן

דזיבתה טהור!

ואיזו זו?

-

זו קושי בימי זיבה!

מקשה הגמרא על הברייתא לעיל,

והשתא דכתיב

"

וטמאה שבועיים כנדתה

", ולמדו מכך שדם קושי אינו מטמא בזיבה, אם כן הדרשא שדרשו בברייתא מ

"דמה" למה לי?

מתרצת הגמרא:

אי לאו "דמה" הוה אמינא "כנדתה ולא כזיבתה", ואפילו בשופי!

כי כיון שביומיים הראשונים לראייתה ראתה מתוך קושי, אינם מצטרפים לטמאה אפילו אם שפתה ביום השלישי, כיון שדרשו "ולא כזיבתה" ומשמעותו שדם קושי של זבה טהור בכל ענין.

קא משמע לן

הלימוד מ"דמה" שרק אם לא שפתה לפני הלידה, מתמעטת "מחמת עצמה ולא מחמת ולד" אך כששפתה, אין ראייתה נחשבת "מחמת ולד" אלא "מחמת עצמה".

שילא בר אבינא,

תלמידו של רב,

עבד עובדא כוותיה דרב

באשה שראתה דם קושי בימי זיבתה, וטמאה יום אחד.

כי קא נח נפשיה דרב

[לפני פטירתו],

אמר ליה

רב

לרב אסי -

זיל

לגבי שילא בר אבינא,

צנעיה

[דאג להסתיר את אותה ההלכה], ואמור לו לשילא בר אבינא שיחזור בו מהוראתו לטמא ליומא, כי ההלכה היא שדם הקושי טהור לגמרי!

ואי לא ציית

לך -

גרייה!

[גרור ומשוך אותו לחזור בו בדברי טעם וראיות].

הוא

[רב אסי, לא שמע היטיב את דברי רב שאמר לו "גרייה", ולכן]

סבר

רב אסי כי רב

"גדייה"

[להכריתו בנידוי, מלשון "גודו אילנא"]

אמר ליה!

בתר דנח נפשיה דרב, אמר ליה

רב אסי לשילא בר אבינא -

הדר בך

מהוראתך לטמא דם קושי יום אחד וטהרנו לגמרי, כיון

דהדר ביה רב

לפני מותו מהוראתו לטמא!

אמר ליה

שילא בר אבינא, שהיה תלמידו של רב -

אם איתא דהדר ביה

רב,

לדידי הוה אמר לי!

לא ציית

שילא בר אבינא לדברי רב אסי ולא חזר בו מהוראתו.

גדייה

[נידהו] רב אסי לשילא בר אבינא!

אמר ליה

שילא בר אבינא לרב אסי -

ולא מסתפי מר מדליקתא

[וכי אינך חושש להכוות בגחלתי]?

אמר ליה

רב אסי -

אנא איסי בן יהודה, דהוא איסי בן גור אריה, דהוא איסי בן גמליאל, דהוא איסי בן מהללאל,

ומשמעות השם "איסי" הוא

אסיתא דנחשא

[מדוכה של נחושת]

דלא שליט ביה רקבא!

אמר ליה

שילא בר אבינא -

ואנא שילא בר אבינא, בוכנא

[מדוך של ברזל]

דפרזלא דמתבר אסיתא דנחשא!

חלש רב אסי!

עיילוה בחמימי, אפקוה מקרירי

.

עיילוה בקרירי, אפקוה מחמימי.

נח נפשיה דרב אסי!