נדה 21b — התלמוד בעברית

וכמו כן היא אינה יודעת אם ביום השלישי כשהפילה יצא ממנה דם או לא -

הרי זו ספק לידה, ספק זיבה

[ויש לפנינו שלשה צדדים: א. יתכן שהפילה נפל והרי היא יולדת ולא זבה. ב. יתכן שהפילה רוח ויצא עמה דם והרי היא זבה ולא יולדת. ג. יתכן שהפילה רוח ולא יצא עמה דם ואין היא לא יולדת ולא זבה המחויבת - קרבן, כי ראתה דם רק במשך יומיים. ולכן, כדי לטהר עצמה מספק]

מביאה קרבן

[שמא היא זבה, או שמא היא יולדת, אך כיון שיש צד שלישי שיתכן שהיא פטורה לגמרי מהקרבן] -

ולא נאכל!

כי קרבנה הוא חטאת העוף הבאה על הספק והרי היא נמלקת, ואם אינה חייבת בו הרי הוא נבילה .

רבי יהושע אומר: מביאה קרבן

מספק שמא היא זבה או שמא היא יולדת,

ונאכל

הקרבן, שודאי היא אחת מהשתים או יולדת או זבה,

משום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא

הוצאת

דם!

ולפיכך אם רוח הפילה הרי היא זבה, שראתה דם גם ביום השלישי. ואם נפל הפילה הרי היא יולדת אך אין היא זבה כי הדם הוא דם לידה .

לישנא אחרינא אמרי לה

: [לשון זה זהה ללשון הראשון, ושונה רק בכך שרבי יוחנן סובר כשיטת רב נחמן בר יצחק, ואינם חולקים כללשון הראשון].

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים אבל של שאר מיני דמים טהורה.

איני, והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה

:

"המפלת חתיכה אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה".

קתני "אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה" ופליג רבי יהודה

ומטמא אפילו ירוקה ולבנה שהן מראות טהורות?!

וכי תימא פליג רבי יהודה אאדומה ושחורה

בלבד, אבל חתיכה

ירוקה ולבנה לא

מטמא,

אלא "ירוקה ולבנה" למאן קתני לה? אילימא לרבנן, השתא

חתיכה

אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה מיבעיא? אלא לאו

מה שנאמר ירוקה ולבנה

לרבי יהודה

הוא שנאמר

ו

מוכח אם כן ש

פליג

רבי יהודה ומטמא אף ירוקה ולבנה?!

אלא אמר

[רב יהודה] [

רבי יוחנן

רש"ל] -

באפשר לפתיחת הקבר בלא דם

נחלקו,

ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא

-

קשתה שנים

ימים,

ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה

נפל או רוח בעלמא,

הרי זו ספק לידה ספק זיבה,

ולכן -

מביאה קרבן מספק ואינו נאכל. רבי יהושע אומר: מביאה קרבן

ונאכל,

לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם,

ולפיכך ודאי לנו שהיא או יולדת או זבה.

תנו רבנן: המפלת חתיכה

[שאין בה צורת ולד ואינה טמאה משום לידה] -

סומכוס אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: קורעה,

את החתיכה ורואה,

אם יש דם בתוכה

-

טמאה, ואם לאו

-

טהורה!

ואומרת הגמרא:

כרבנן

שבמשנה סוברים סומכוס ורבי שמעון בן מנסיא ולא כרבי יהודה, אולם לא לגמרי כרבנן אלא

ועדיפא

[חמירא]

מדרבנן.

ומבארת הגמרא את דבריה: אתיא

כרבנן

-

דאמרי: אפשר לפתיחת הקבר בלא דם!

ולכן אם קורע ואינו מוצא דם בתוכה הרי היא טהורה, ולא מטמאים משום שודאי היה דם נוסף מחוץ לחתיכה.

ועדיפא מדרבנן

-

דאינהו סברי

שרק במקרה שיוצא דם

עמה,

מחוץ לחתיכה,

אין,

[טמאה] אבל אם נמצא הדם

בתוכה

של החתיכה בלבד,

לא

מטמאו רבנן. ולכן לא הצריכו רבנן שיקרע את החתיכה.

ואלו

סומכוס סבר

-

אפילו

נמצא הדם

בתוכה

של החתיכה בלבד הרי היא טמאה - נדה.

ותניא אידך: המפלת חתיכה

-

רב אחא אומר: קורעה. אם תוכה מאדים

שצבע הבשר שבפנים אדום, הרי על אף שלא נמצא בו דם -

טמאה. ואם לאו

-

טהורה!

ומבארת הגמרא: רב אחא, הסובר

כסומכוס

שגם מחמת הנמצא בתוך החתיכה נטמאת, וחולק על רבנן שבשמנה שהצריכו שיהא הדם מחוץ לחתיכה.

אולם לא לגמרי סובר רב אחא כסומכוס אלא

ועדיפא מסומכוס

שלסומכוס טמאה רק אם מוצאת דם בתוך החתיכה, ולרב אחא מספיק מראה אדום בבשר.

ותניא אידך

: דין אחר במפלת חתיכה, לענין טומאת לידה.

המפלת חתיכה

-

רבי בנימין אומר: קורעה. אם יש בה,

בחתיכה,

עצם

-

אמו טמאה לידה!

אמר רב חסדא: ובחתיכה לבנה

שנו, שהוא מין בשר המוכיח יחד עם העצם, כי ולד הפילה, וטומאתה משום לידה.

וכן כי אתא זוגא

[זוג תלמידי חכמים]

דמן

-

חדייב

[שם מקום],

אתא ואייתי מתניתא ביריה: "המפלת חתיכה לבנה

-

קורעה. אם יש בה עצם

-

אמו טמאה לידה!

וחוזרת הגמרא ודנה בדין טומאת נדה מחמת דם שבחתיכה:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי

:

המפלת חתיכה

-

קורעה. אם יש בה דם אגור

[שכנוס בתוכה דם רב] -

טמאה.

ואם לאו

-

טהורה!

כסומכוס

שגם דם שבתוך החתיכה מטמא.

וקילא מכולהו

שהצריך רשב"י שיהיה דם רב כדי לטמאותה, ואילו לסומכוס מטמא גם מעט דם, ואלו לרב אחא אפילו מראה אדום בלא דם כלל.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא

:

הרואה דם בשפופרת

[שהכניסה קנה חלול באותו מקום, ולא נגע הדם בכתלי בית הרחם] -

מהו?

וצדדי הספק הם: שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "דם יהיה זבה

בבשרה"

וכיון ש

אמר רחמנא,

"בבשרה", אינה טמאה אלא כשעבר הדם דרך כותלי בית הרחם

ולא

כשיצא

בשפופרת

שחצצה בין הדם לבשר .

או דילמא, האי "בבשרה"

לא בא לדרשה זו, אלא

מיבעי ליה

ללימוד אחר,

שמטמאה

נדה כשנמצא הדם

מבפנים כבחוץ,

שעם יציאת הדם מהמקור לפרוזדור הרי היא טמאה אע"פ שלא יצא עדיין החוצה [ושונה מזב ומבעל קרי שאין מטמאין אלא כשייצא הזוב לחוץ לגמרי].

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה:

"בבשרה" אמר רחמנא

-

ולא בשפופרת!

דאי "בבשרה" מבעי ליה

רק כדי ללמד

שמטמאה מבפנים כבחוץ

-

אם כן נימא קרא "בבשר", מאי בבשרה"?

שמע מיניה תרתי!

מעצם המילה לומדים שמטמאה בפנים, ותוספת "ה" ממעטת הרואה בשפופרת .

ומקשה הגמרא:

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: המפלת חתיכה

-

קורעה אם יש בה דם אגור טמאה, ואם לאו טהורה!

והרי הדם האגור אינו יוצא בעצמו דרך כתלי בית הרחם אלא כנוס הוא בתוך חתיכת הבשר, ומאי שנא רואה דם בתוך שפופרת מרואה דם בתוך חתיכת בשר?

ומתרצת:

הכי השתא!? התם,

בדינו של רשב"י,

דרכה של אשה לראות דם בחתיכה,

ולפיכך אין חסרון ביציאת הדם כשהוא כנוס בתוך החתיכה, כי כן דרכו לצאת מידי פעם . אבל

הכא,

בראיית שפופרת -

אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת!

ודנה הגמרא:

לימא

דין ראיה דרך

שפופרת

-

תנאי היא!?

דתניא: המפלת חתיכה, אף על פי שמלאה

החתיכה בתוכה

דם, אם יש עמה,

שיצא איתה,

דם

נוסף מחוץ לחתיכה,

טמאה. ואם לאו, טהורה.

רבי אליעזר אומר: "בבשרה"

-

ולא בשפיר

[שקית עור של ולד, שלפני שהתרקמו בה אברי הולד היא מלאה דם],

ולא

כשהדם יוצא

בתוך חתיכה.

ושואלת הגמרא:

רבי אליעזר

האומר "ולא בחתיכה" -

היינו תנא קמא

ששניהם טיהרו דם שבתוך החתיכה?!

אלא, צריך לתקן דבריו כך.

אימא

-

שרבי אליעזר אומר "בבשרה" ולא בשפיר ולא בחתיכה,

ובא רבי אליעזר רק לפרש את מקורו של התנא קמא ולא לחלוק עליו. ומביאה הגמרא את סיום הברייתא:

וחכמים אומרים

טעם אחר לטהר הדם שבתוך החתיכה, כי

אין זה דם נדה אלא דם חתיכה!

ועדיין יש לברר: במה נחלקו חכמים ותנא קמא? והרי

תנא קמא נמי טהורי מטהר.

ומשמע שנחלקו בדין ולא רק בדרש הפסוק, אם צריכים אותו אם לאו!?

ומתרצת הגמרא שישנם ב' מחלוקות בין תנא קמא לחכמים:

אלא, דפלי פלויי איכא ביניהו,

כשיש ביקועים בחתיכה, ויש דם בתוך הביקועים, רק חכמים מטהרים. ומחלוקת נוספת יש בדין רואה בשפופרת שרק ת"ק מטהר .

תנא קמא סבר

: שטעם טהרת דם שבחתיכה הוא מהפסוק

"בבשרה", ולא בשפיר ולא בחתיכה,

ולכן לא רק בחתיכה טיהר אלא

והוא הדין לשפופרת!

דמגזירת הכתוב למדים שכל דם שיש חציצה בינו לבין כתלי בית הרחם אינו מטמא. אולם

והני מילי

בחתיכה שיש חציצה בין הדם לכתלי הרחם. ולכן רק

היכא דשיעי

שהחתיכה מבחוץ מסביב חלקה ואינו מבוקעת ושסועה והדם נמצא רק בתוך החתיכה, טהורה.

אבל, פלי פלויי,

שיש בקעים בחתיכה, ונאסף הדם גם לתוך הבקעים, ונוגע הדם שבבקעים בכתלי הרחם טמאה.

מאי טעמא?

שדם שבבקעים

"בבשרה" קרינא ביה,

והרי היא

טמאה.

שהרי אין מה שיחוץ בין הדם שבבקעים לכותלי בית הרחם,

ואתו רבנן למימר

-

אף על גב דפלי פלויי

ונוגע הדם בכותלי בית הרחם הוא אינו מטמא, כי

אין זה "דם נדה" אלא "דם חתיכה".

שהרי לא מגזירת הכתוב של חציצה מיעטו חכמים, אלא מסברא בעלמא, שדם המצוי בחתיכה אינו דם נידה אלא דם חתיכה. ולכן, לא אכפת לנו אם דם החתיכה נוגע בכותלי בית הרחם, שהרי אין הוא בכלל דם נידה.

וממשיכה הגמרא לבאר את המחלוקת השניה:

הא דם נדה ודאי,

שאינו דם חתיכה, הרי הוא

טמא, ואפילו

יצא

בשפופרת נמי.

שהרי לרבנן לא דרשינן "בבשרה" למעוטי חציצה.

ונמצא, שנחלקו תנא קמא [שהוא רבי אליעזר] וחכמים גם בדינה של הרואה בשפופרת!?

ודוחה הגמרא:

אמר אביי: לא

נחלקו ת"ק וחכמים אלא בדין אחד ו

בשפופרת

-

כולי עלמא לא פליגי דטהורה

היא, ומשום שגם חכמים דורשים הפסוק "בבשרה" למעוטי חציצה.