נדה 22a — התלמוד בעברית

כי פליגי

רק

בחתיכה,

ודפלי פלויי, שנראה הדם בבקעי החתיכה.

מר,

תנא קמא

סבר

-

דרכה של אשה לראות דם בחתיכה

והדם הוא דם נידה, וכיון אין כאן חציצה טמאה.

ומר,

רבנן,

סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה

ולפיכך אין דם זה נקרא 'דם נידה', וטהור . ומה שהוצרכו חכמים לטהר משום "שאין זה דם נדה", אינו בגלל שחולקים על הדרשה מ"בבשרה", אלא אמרו טעם נוסף שיטהר גם הדם שבבקעים .

רבא אמר: דכולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה

, ואין דם זה נחשב כדם נידה וגם ת"ק מטהר בפלי פלויי.

והכא, באשה טהורה ומקור

[הרחם]

מקומו טמא קמיפלגי

. שאע"פ שהאשה עצמה אינה טמאה בטומאת נידה נחלקו ת"ק וחכמים אם עצם המצאותו ברחם מטמאה אותו ועושה אותו לאב הטומאה, כדי לטמא את האשה ואת הטהרות שיגע בהן בטומאת ערב. או דילמא שההמצאות במקור אינה גורמת שום טומאה.

דרבי אליעזר

[תנא קמא]

סבר: אשה

-

טהורה

מטומאת נדה,

ודם

-

טמא! דהא אתי דרך מקור,

ונטמא הדם במגעו ברחם, ומטמא את האשה שנוגעת בדם כדין כל הנוגעת בדבר טמא.

ורבנן סברי: אשה טהורה

.

ומקור

-

מקומו טהור!

ולכן האשה טהורה אפילו מטומאת ערב .

בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם

35 ,

שהוציא שכבת זרע על ידי הכנסת קיסם בפי האמה -

מהו?

וצדדי הבעיה הם: "איש אשר תצא

ממנו

שכבת זרע"

אמר רחמנא

-

עד דנפיק מבשרו

דרך יציאה

ולא

שהוציאוהו

בקיסם

36 .

או דילמא: האי 'ממנו'

משמעותו -

עד שתצא טומאתו לחוץ,

ואפילו שנעקר והתחיל לצאת בתוך הגוף עדיין טהור, ושונה דינו מנדה שנטמאת מהדם כשעבר את מקום "בין השיניים" גם קודם שיצא מחוץ לגוף. וכיון שנצרך הפסוק "ממנו" לדרשה זו, אין למעט מכאן מיעוט נוסף

ואפילו בקיסם נמי

טמא?!

אמר ליה

רב הונא לרבה:

תיפוק ליה דהוא,

הזרע,

עצמו, אינו מטמא

בכל שהוא

אלא בחתימת פי האמה,

ובפחות משיעור זה של 'חתימת פי האמה' אין הזרע מטמא את האדם שיצא ממנו, ואפילו כשיצא מעצמו ואם כן, כשהכניס קיסם והוציא זרע הרי לא הוציא יותר מאשר שיעור הקיסם, שהוא פחות משיעור חתימת פי האמה , ומהו ספיקו של רבה בהוצאה בקיסם, כאשר אין כלל את שיעור המטמא? ומדייקת הגמרא:

למימרא

, דסבר רב הונא, דהא דמטמא הזרע את האדם הוא לא בעצם יציאת הזרע אלא משום

דנוגע הוי

באדם. ולפיכך צריך שיעור בזרע שנוגעים בו [כי אילו היתה הטומאה משום ראית הקרי לא היה צריך שיעור לזרע, כמו בנדה, שטומאתה נובעת מעצם ראית הדם ולא מהמגע בו, ולפיכך אין שיעור לדם הנצרך כדי שתהיה טמאה בנדה] .

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה,

שטומאת קרי היא לא משום ראיה אלא משום נגיעה בזרע הטמא -

אל יסתור

הרואה קרי

בזיבה!?

[זב שראה שלש ראיות של זיבה צריך לספור שבעה ימים נקיים לטהרתו, שצריך שלא יראה בימים אלו דבר מעניני זיבה. ואם נאמר שקרי אינו טומאת ראיה אלא טומאת מגע אין ראית הקרי בתוך שבעת הימים הנקיים צריכה להיות סותרת לטהרתו, וכמו שמגע בשרץ אינו מפריע לטהרתו]. ואם כן תיקשי -

אלמה תניא: "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע"

[שהוקשו זב ובעלי קרי להדדי], ודרשינן:

מה זיבה

בימי הנקיות -

סותרת

אותם, וצריך למנותם מחדש,

אף

ראיית

שכבת זרע

על ידי הזב בשבעת ימי נקיותו

נמי סותר!

ואמאי סותר כשאין זה אלא טומאת מגע הדומה לנגיעה בשרץ?

אמר ליה

רב הונא לרבה:

סתירה, היינו טעמא דסותר

הקרי את שבעת הימים הנקיים של הזב, לא משום ששכבת הזרע מטמאה בעצם יציאתה מהגוף, אלא

לפי שאי אפשר לה

לשכבת הזרע היוצאת בז' הימים הנקיים בלא

צחצוחי זיבה,

והצחצוחים האלה של זיבה המעורבים בשכבת הזרע הם הסותרים את נקיות הימים

,

ולא ראיית הקרי כשלעצמה.

וחזר רבה ושאלו לרב הונא:

אלא מעתה,

דאמרת אי אפשר לה לשכבת זרע בז' נקיים של זב בלי צחצוחי זיבה,

תסתור

ראיית הקרי

כל ז'

ימים, כדין זב שראה זיבה בימים הנקיים, שסותר את כל הימים הנקיים שמנה עד עתה, וחוזר ומונה שבעה ימים נקיים חדשים.

אלמא תניא: "זאת תורת הזב

ואשר תצא ממנו שכבת זרע" -

מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת

בז' נקיים של זב.

אי מה זיבה סותרת

את

כל ז'

הימים הנקיים

אף שכבת זרע נמי סותר

את

כל ז'

הימים הנקיים של הזב,

תלמוד לומר 'לטמאה בה' אין לך בה,

בסתירה שסותרת שכבת זרע,

אלא מה שאמור בה

לענין טומאה עצמה - מה טומאת שכבת זרע היא יום אחד בלבד, אף הסתירה שהיא

סותרת

ממנין ז' הימים של זב אינה אלא

יום אחד.

והיינו את אותו יום שבו היא נראתה [ולדוגמא אם ספר הזב שבעה ימים נקיים וביום השביעי יצאה ממנו שכבת זרע הרי הוא סותר את היום הזה בלבד ומונה למחרת יום נקי נוסף ומשלימו לששה הנקיים הקודמים]. ואמאי, הא בשכבת זרע יש צחצוחי זיבה ומכחם ייסתרו כל שבעת הימים?!

אמר ליה

רב הונא לרבה -

גזירת הכתוב היא!

[דהיינו: שרק]

זיבה גמורה, דלא ערבה בה שכבת זרע

-

סותרת כל שבעה

. אבל

צחצוחי זיבה, דערבה בה שכבת זרע

-

לא סותרת אלא יום אחד!

בעא מיניה רבי יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר

: הרואה

דם יבש

-

מהו?

וצדדי הבעיה הם:

שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "אשה

כי יזוב זוב דמה"

וכיון שבלשון זיבה

אמר רחמנא

-

עד דמידב דייב ליה

[רק כשיזל כנוזל] מטמא, ולפי צד זה: דם

לח

-

אין,

דם

יבש

-

לא!

או דילמא

-

האי 'כי יזוב זוב דמה' אורחא דמילתא היא,

שנקט הכתוב לשון נזילה משום שזוהי הדרך הרגילה שבה היא רואה דם,

ולעולם, אפילו

דם

יבש נמי

מטמא?

אמר ליה

רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא -

תניתוה: 'דם הנדה, ובשר המת מטמאין לחים ויבשים'!

אמר ליה

רבי יוסי ברבי חנינא לרבי אלעזר: דם שהיה ביציאתו

לח ונעשה יבש

לאחר מכן

לא קא מיבעיא לי

דמטמא, ובמקרה זה עוסקת המשנה [שבמשנה הוזכר גם בשר המת יבש, ובשר המת ודאי בשעת מיתה היה לח ורק אח"כ יבש].

כי קא מיבעיא לי

\-

יבש מעיקרא,

שבשעת יציאתו מהגוף היה יבש ולא יצא בצורה של נזילה, ורק אותו אפשר למעט מהפסוק "כי יזוב"?

ופושטת הגמרא:

הא נמי תניתוה, 'המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין, תטיל

אותם

למים

אם נמוחו, טמאה!

'

ומוכח דעל אף דבתחילה היה הדם יבש ורק אחר כך בשעת בדיקתו במים, נימוח הרי היא טמאה .