נדה 21a — התלמוד בעברית

תנא

: היין

השרוני

שהוא מזוג

נידון ככרמלי חי, ולא מזוג

. וצריך היין השרוני להיות

חדש ולא ישן

238 .

אמר רב יצחק בר אבודימי: וכולן

-

אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא

העשוי מזכוכית

פשוט

[דק].

מאי טעמא? אמר אביי

: כיון שהכוס של טבריה עשוי מזכוכית דקה ביותר אין הוא משנה את מראית היין שבתוכו.

ומסביר אביי כמה דק הוא כוס טבריה: כוס

של כל העולם כולו

כאשר הוא נועד להיות

מחזיק

בתוכו

לוג

אחד משקה -

עושין אותו מ

זכוכית שמשקלה

מנה

. ואם הוא נועד להכיל

שני לוגין

-

עושין אותו מ

משקל

מאתים

.

ואילו

כוס טבריא פשוט אפילו מחזיק שני לוגין

-

עושין אותו ממנה

בלבד.

ו

לכן,

איידי דקליש

-

ידיע

ניכר

ביה טפי

מראה היין .

הדרן עלך פרק כל היד

--- title: "חברותא - נידה — פרק שלישי - המפלת חתיכה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02375.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - המפלת חתיכה

Оригинал главы פרק שלישי - המפלת חתיכה

היולדת או המפלת טמאה בטומאת לידה אפילו כשלא יצא דם עם הולד, ונלמדת טומאה זו מהפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותא תטמא" [ויקרא יב, ב].

פרק "המפלת" עוסק רובו ככולו בדיני אשה שהפילה נפל ולא ילדה ולד חי, מה דינה לענין טומאת לידה, האם יש לה ימי טוהר, והאם טמאה בטומאת נדה כשיצא דם עם הנפל. תחילת הפרק עוסק בדין המפלת חתיכת בשר שאין בה צורת ולד, בהמשך בדין המפלת ולד שיש בו מצורת בהמה, ובדין ולד שחסרים אבריו, או שיצא מחותך, ובדין המפלת טומטום, אנדרוגינוס, או שאין ידוע לנו מין הנפל. בסוף הפרק יבואר מהו הגיל שבו יש לנפל דין ולד להחשיב המפלת ליולדת.

מתניתין:

א.

המפלת חתיכה

של בשר שאין בה צורת ולד, אין טמאה האשה משום יולדת, אולם

אם יש עמה דם טמאה

משום נדה, ואם לאו

טהורה!

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה!

[ובגמרא יבוארו שלשה אופנים בביאור מחלוקתם].

ב.

המפלת

חתיכה אדומה הנראית

כמין קליפה,

או

כמין שערה,

או

כמין עפר

או כמין יבחושין

[יתושין]

אדומים

-

תטיל

אותם

למים, אם נמחו

במים מתברר שהחתיכה שהפילה היא דם נדה שקרש , והיא

טמאה

בטומאת נדה ככל אשה שראתה דם לח.

ואם לאו

מתברר מכך שלא נימוחה שזו חתיכת בשר אדום - והרי היא

טהורה

5 .

ג.

המפלת

נפל שמראהו

כמין דגים

או

חגבים

או

שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם

-

טמאה

משום נדה,

ואם לאו

-

טהורה!

שאין לנפל שכזה דין ולד לטמאותה משום יולדת, ואין עמו דם שיטמאנה משום נדה .

אבל

המפלת

נפל שמראהו כ

כמין בהמה, חיה, ועוף, בין

שהם מבעלי החיים ה

טמאין

ובין שהם מה

טהורין,

יש לנפל דין ולד גמור וטמאה בטומאת יולדת. ש

אם

מפלת מין

זכר, תשב לזכר

ז' ימי טומאת לידה ול"ג ימי טהרה

ואם

הפילה מין

נקבה תשב, לנקבה

שבועיים בטומאת לידה ושישים ושש ימי טהרה. [ובגמרא יבואר מדוע יש חילוק בין מיני בעלי החיים שחלקם מטמאים בטומאת יולדת וחלקם לא].

ואם אין ידוע

מין הנפל אם זכר הוא או נקבה,

תשב לזכר ולנקבה.

שמחמירים עליה את חומרת שניהם ונוהגת י"ד ימי טומאה כלנקבה, ולאחריהם רק כ"ו ימי טהרה המשלימים לארבעים יום של זכר,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

שגם המפלת כצורת בהמה חיה ועוף אינה נחשבת כמפל ולד גמור ואינה טמאה בטומאת לידה ש

כל שאין בו מצורת אדם

-

אינו ולד!

גמרא:

במשנה הובאה מחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין המפלת חתיכה שאין עמה דם, ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים במה נחלקו רבי יהודה וחכמים.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה

בחתיכה שיצאה בלא דם

אלא בחתיכה

שצבעה הוא בצבע

של ארבעת מיני דמים

טמאים, ומשום שסבר רבי יהודה שהחתיכה עצמה היא דם שקרש.

אבל

חתיכה שצבעה הוא כ

של שאר מיני דמים

-

טהורה!

שגם אם נוצרה החתיכה מדם לא יהא דינה חמור מהדם שממנו נוצרה. וחכמים סוברים שגם המפלת חתיכה שצבעה כצבע הדמים הטמאים, טהורה .

ורבי יוחנן אמר

: חתיכה שצבעה כ

של ארבעת מיני דמים

הטמאים - לא רק רבי יהודה סובר שטמאה, אלא

דברי הכל טמאה. של שאר מינים

-

דברי הכל טהורה. לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה

משום שאבדה החתיכה.

רבי יהודה סבר

-

זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הויין

הם, ולכן טימא.

ורבנן סברי

-

לא אמרינן רוב חתיכות

הן

של ארבעת מיני דמים

וטהורה .

ומקשינן:

איני והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: המפלת חתיכה אדומה, שחורה, ירוקה ולבנה אם יש עמה דם

-

טמאה, ואם לאו

-

טהורה!

רבי יהודה אומר בין כך

שיש עמה דם

ובין כך

שאין עמה דם

טמאה! קשיא

ברייתא זו

לשמואל

-

בחדא, ולרבי יוחנן

-

בתרתי,

שמלבד הקושיה שיש להקשות על שמואל קשה קושיה נוספת על רבי יוחנן.

ומסבירה הגמרא את הקושיות:

[א] קשיא

לשמואל בחדא, דאמר שמואל לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעת מיני דמים!

אבל בחתיכה ירוקה ולבנה מודה רבי יהודה שטהורה.

והא קתני ירוקה ולבנה

במתניתא שחכמים מטהרים

ופליג רבי יהודה

ומטמא גם בהם?!

ומעלה הגמרא אפשרות לתירוץ:

וכי תימא כי פליג רבי יהודה אאדומה ואשחורה

בלבד, שתנא קמא מטהר משום שסבר שהחתיכה אינה דם ורבי יהודה סבר שהחתיכה היא דם טמא שקרש.

ואירוקה ולבנה לא

חולק רבי יהודה. ודברי רבי יהודה שאמר "בין כך ובין כך" טמאה אינם מתיחסים לכל הצבעים שמנו חכמים אלא רק לאדומה ושחורה שחכמים טיהרו גם אותן ורבי יהודה מטמא.

ודוחה הגמרא את התירוץ:

אלא ירוקה ולבנה

שנכתבו במתניתא

למאן קתני לה

ולצורך איזה חידוש נאמרו.

אילימא לרבנן? השתא אדומה ושחורה

שהן מראות טמאים

מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה

שהן מראות טהורים

מיבעי?

וגם בלא שתפרט הברייתא נדע מקל וחומר שרבנן מטהרים בהם.

אלא לאו, לרבי יהודה

נאמרו ירוקה ולבנה ולהשמיענו שחולק על חכמים ומטמא גם את החתיכות שאינן מארבעה דמים, ואם לא היו נכתבים במפורש היה אפשר לומר שרק במראות הטמאים חולק רבי יהודה ומטמא. ואם כן שירוק ולבן נאמרו רק לבאר את שיטת רבי יהודה אי אפשר לתרץ שדינו של רבי יהודה הוא רק באדומה ושחורה, וחוזרת הקושיא לשמואל שאמר לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים?! וקושיא זאת קשה גם על רבי יוחנן, שגם הוא סובר שרבי יהודה טימא רק חתיכה של ד' דמים.

[ב]

ותו, לרבי יוחנן

קשה קושיה נוספת משיטת רבנן שהוזכרה בברייתא, זהו שאמרה הגמרא שלרבי יוחנן קשיא בתרתי.

דאמר

רבי יוחנן חתיכה

של ארבעת מיני דמים

-

דברי הכל טמאה. והא קתני

במתניתא

"אדומה ושחורה"

שהן מארבעת מיני דמים

ו

בכל זאת

פליגי רבנן

אדרבי יהודה, ומטהרי!?

וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה

וטיהרו,

אבל אאדומה ושחורה לא

פליגי, ומודו לרבי יהודה שהן טמאות .

אלא,

אם כן,

אדומה ושחורה

שהוזכר בברייתא -

למאן קתני לה?

12 .

אילימא לרבי יהודה, השתא ירוקה ולבנה

שהן מראה טהור,

טמאה

לרבי יהודה,

אדומה ושחורה

שהן מראה טמא

מיבעיא!?

אלא, לאו

מה שהזכירה המתניתא אדומה ושחורה, הוא לשיטת

רבנן,

שמטהרים בירוקה ולבנה

ו

מוכח א"כ ש

פליגי

רבנן וטיהרו גם חתיכה אדומה ושחורה, וקשיא לרבי יוחנן?!

ומחמת הקושיות מביאה הגמרא ביאור אחר במחלוקת רבי יהודה ורבנן:

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק

: מחלוקתם של רבנן ורבי יהודה היא:

ב

"

אפשר לפתיחת הקבר

[הרחם]

בלא דם

" [דהיינו, האם יתכן שתיפתח הרחם בלא שייצא ממנה דם]

קמיפלגי

.

ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא

: [אשה היולדת בי"א ימי זיבה, אם התקשתה בלידתה, וראתה דם במשך כמה ימים עד ללידה - אין היא מטמאה בזיבה! ונלמד דין זה להלן לו ב מהפסוק "דמה", שרק דם שזב מעצמו מטמא ולא כשגרם ולד ליציאת הדם. ולכן טמאה רק משום יולדת ולא משום זבה, ונפקא מינה, שאינה צריכה להביא גם קרבן זבה. אבל, אם]

קשתה

לפני הלידה ימים

שנים, ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה

אם נפל וטמאה משום יולדת, או רוח בעלמא ואינה טמאה משום יולדת. ועוד נפקא מינה מספק זה לטומאת זיבה, שרק ביולדת מטהרים את דם הקושי שקדם ללידה, ולא במפלת רוח.