מנחות 48b — התלמוד בעברית

רבי אליעזר אומר:

תרד ותטמא

, על אף שתפסיד החולין שלמטה בכך שמעורבת בהן תרומה טמאה האסורה אף לכהן.

ואל יטמאנה ל

תרומה

ביד,

בכך שיקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין.

ורבי יהושע אומר: אף יטמאנה ביד

. ועל אף שיש איסור לטמא תרומה. ומכאן סבר המקשה להוכיח שאנו אומרים חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין, אף שהם שני דברים.

ומשנינן:

שאני התם,

שלא נחשב חוטא במה שמטמא התרומה,

ד

אף בלא שיקבל בכלים

לטומאה קא אזלא.

ועתה חוזרת הגמרא לדין כבשי עצרת:

כי אתא רבי יצחק, תני: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן

, ששחטן שלא לשמן,

פסולין

לגמרי, ואין זורקין דמן, ובשרן אסור באכילה ,

ותעובר צורתן

על ידי השהיית לילה שנפסלים בלינה,

ויצאו

לאחר מכן

לבית השריפה,

דאין שורפין קדשים שאין פסולן בגופן ולפיכך תעובר צורתן

35 .

אמר

לו

רב נחמן: מר

, שהביא ברייתא זו,

דמקיש להו

לכבשי עצרת

לחטאת

שכתובים גבי חטאת "ועשיתם שעיר עיזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" שיהא דינם כחטאת הפסולה שלא לשמה,

תני "פסולין",

ואילו

תנא דבי לוי, דגמר

שלמי נזיר שהם

שלמי חובה, משלמי נדבה

שדינם כשנעשו שלא לשמה דכשרים ולא עלו לשם חובה,

תני "כשרים"

אף בכבשי עצרת שהם שלמי חובה.

דתני לוי,

בהמשך לתחלת הברייתא העוסקת בדיני פסול של כל קרבנות נזיר:

ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן,

דהיינו שלא לשמן,

כשרין

בתורת שלמי נדבה,

ולא עלו לבעלים לשם חובה

דשלמי נזיר,

ונאכלין ליום ולילה

כדין שלמי נזיר ולא כדין שאר שלמים,

ואין טעונין לא לחם ולא זרוע,

שהם מחיובי קרבן נזיר, ובזה אינו יוצא ידי חובתו.

ומכאן הביא רב נחמן שיש תנא שסובר שדין שלמי חובה לענין שלא לשמה כדין שלמי נדבה דכשרים ולא עלו, אע"ג שהוקשו שלמי נזיר לחטאת דכתיב "וכבשה בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים". והוא הדין בשלמי עצרת שהם חובת ציבור

36 .

ומקשינן לדעת רב יצחק שלומד חובה מחטאת ולא מנדבה.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

אשם

של נזיר טמא או מצורע, שדינו להביא כבש

בן שנה, והביא בן שתים,

שהוא איל, או אשם גזלות ומעילות שדינו באיל

בן שתים והביא בן שנה, פסולין.

ואם נשחטו -

תעובר צורתן

בלינה

ויצאו לבית השרפה

לאחר שלנו.

אבל עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע שהיו בני שתי שנים

[וכל אלו דינם בבן שנה]

ושחטן, כשרין

בתורת נדבה.

כללו של דבר: כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה

, דאף שהיא חובה לומדים מנדבה לענין הכשרה.

וכל הפסול בחטאת פסול באשם, חוץ משלא לשמו,

דפסול בחטאת וכשר באשם.

ולמדנו בברייתא זו שלומדים חובה מנדבה, [ואע"ג שעולת נזיר ומצורע כתובים גבי חטאת אין אנו מקישים אותה לחטאת לפוסלה], ואם כן אף יש להכשיר שלמי עצרת שהם חובה ששחטן שלא לשמה כדין שלמי נדבה!?

ומשנינן:

האי תנא תנא דבי לוי הוא,

וכבר הבאנו לעיל שהוא סובר שלומדים חובה מנדבה, ומחלוקת תנאים בברייתות היא. [והטעם שאשם שלא כמצותו פסול יותר מעולה, משום שלא הוקש אשם לנדבה ללמוד ממנה].

ומקשינן על דברי רב נחמן, שלוי סבר שלומדים חובה מנדבה:

תא שמע: דתני לוי: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשום חובה, שחטן כשהן מחוסר זמן בבעלים,

כגון אשם מצורע קודם שכלו ימי טהרתו ואשם נזיר טמא קודם כלות ז' ימי טומאה,

או שהיו בני שתי שנים

ודינם בבן שנה

ושחטן, פסולין

ואין אומרים שיוכשרו שלא לשם חובה.

ואם איתא

שלוי לומד חובה מנדבה כמו שאמרנו לעיל,

ליגמר

אשם בן שתי שנים

משלמים

דנדבה בן שתי שנים שהם כשרים, ואף באשם יעלה לנדבה כשאין מועיל לעלות לחובה?

ומשנינן:

שלמים משלמים

שהם קרבנות דומים

גמר

אפילו חובה מנדבה. אבל

אשם משלמים לא גמר.

ומקשינן:

ואי גמר שלמים משלמים

כיון שמין קרבן אחד הם,

ליגמר נמי אשם מאשם,

וכיון שבאשם גזילות ומעילות מביאים אשם בן שתים נלמד

אשם נזיר ואשם מצורע מאשם גזילות ואשם מעילות

להכשיר בן שתים בנזיר ומצורע.

וליהדר נמי אשם גזילות ואשם מעילות

להכשיר בהן בן שנה,

ליגמר מאשם נזיר ואשם מצורע?

ומשנינן:

אמר רב שימי בר אשי: דנין דבר שלא בהכשירו

כגון שלא לשמה בכבשי עצרת

מדבר שלא בהכשירו

משלא לשמה בשלמי נדבה [והוא הדין עולת חובה שלא בהכשרה מעולת נדבה שלא בהכשרה],

ואין דנין דבר שלא בהכשירו

להכשיר אשם נזיר בן שתים במקום בן שנה, ולהיפך,

מדבר שבהכשירו,

שבאת ללמוד ממקום שכך דינו לכתחילה, כגון מאשם גזילות בן שתים שהכשירו בכך, למקום שאין דינו כן.

ומקשינן:

ולא? והתניא מנין ליוצא

שנפסל ביציאתו,

שאם עלה ל

מזבח

לא ירד,

והוא בכלל דין "אם עלו לא ירדו" -

שהרי יוצא כשר בבמה.

והרי בבמה הכשירו בכך דאין דין יציאה כלל שהרי אין לה מחיצות, ואם כן אנו רואים דניתן ללמוד מדבר שבהכשירו לדבר שלא בהכשירו?