מנחות 49a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

תנא, א"זאת תורת העולה" ריבה,

דתורה אחת תהיה לכל העולין, שאם עלו לא ירדו,

סמיך ליה.

ולכך הדין שיוצא אם עלו לא ירדו ורק כאסמכתא לדבריו הביא מה שהוא כשר בבמה. אבל ללמוד את עיקר הדין אי אפשר ללמוד דבר שלא בהכשירו מדבר שבהכשירו.

הסוגיה דלהלן עוסקת בעיקר בדין "עקירה בטעות".

היסוד לנידון זה הוא מה שמבואר בתחלת מסכת זבחים שכל קרבן "סתמו - לשמו". והיינו, שבעצם מהותו יש בו חלות של הקרבן שהוקדש לו. וממילא, כל עוד חלות זו קיימת, לא מועילה מחשבה השונה מאותה החלות להחשיב את מעשי העבודה הנעשים בו כמי שנעשו שלא לשמן. אלא, שנתחדש בהלכות פסול מחשבה שיכולים לעקור את אותה ה"סתמא", שהיא החלות המייעדת את הקרבן לשמו. וזהו הנדון בסוגייתנו מהו הדין כאשר עקירה זו נעשית בטעות.

תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: כבשי עצרת

, שהם שלמים, שאירע

ששחטן

בטעות

לשום אילים

של עצרת שהם עולות, הרי הם

כשרין, ולא עלו לבעלים,

דהוא הציבור,

לשום חובה!

אמר ליה רב

: לא כן, אלא

עלו ועלו

גם לחובה, כיון שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, וזה הרי טעה בין האילים והכבשים.

אמר רב חסדא: מסתברא מילתיה דרב

דאין דין שלא לשמה

בכסבור ש

שוחט

אילים,

ובאמת היו אלו כבשים,

ושחטן לשום כבשים,

אלא שהוא נתכוין לשחוט אילים לשם כבשים, שהיא מחשבת שלא לשמה, אך נמצא ששחט כראוי,

שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו,

ועל כן יעלו לשם חובה, כדברי רב.

אבל, כסבור

שהכבשים הם

אילים, ושחטן לשום אילים

ונמצא שיש כאן שלא לשמה -

לא

יעלו לשום חובה! כי גם

עקירה בטעות הויא עקירה

37 .

ורב עצמו סובר שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, ועל כן כבשים לשום אילים עלו לשום חובה, במקרה שהיתה מחשבתו בטעות.

ורבה אמר: עקירה בטעות לא הויא עקירה.

אמר רבה

[להקשות על שיטתו]

ומותבינן אשמעתין

מן המשנה:

הכהנים שפיגלו במקדש,

שחשבו בשעת עבודה לאכול מן הבשר חוץ לזמן אכילתו ופסלו בכך את הקרבן, אם היו

מזידין

-

חייבין

לשלם לבעלים את דמי הקרבן.

ומשמע,

הא

אם היו הכהנים

שוגגין

הרי הם

פטורין

מלשלם.

ותני עלה

בברייתא:

פיגולן פיגול

אף בשוגג, ומה טעם שוגגין פטורין? מפני שנחשב היזק שאינו ניכר, ורק במזיד קנסו לחייב.

והוינן בה:

היכי דמי

שיפטר משום שוגג ויהא פיגולו פיגול?

אילימא דידע דחטאת היא,

שזמן אכילתה ליום ולילה,

וקא מחשב בה

במזיד

לשום שלמים

לאכלן לשני ימים ולילה, שעכשיו חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו ולכן היא פיגול. וכי

האי שוגגין

הוא, והרי

מזידין הוו?

אלא לאו,

בהכרח, שמדובר

דכסבור

שקרבן זה

שלמים הוא, וקמחשב בה לשום שלמים,

ועל כן חשב לאכלו שני ימים מחמת טעותו,

וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה.

דאם תאמר שלאו נקראת עקירה למה חל בזה דין פיגול, והרי כל מחשבתו לאוכלו ליומיים הוא משום שהוא סבר ששלמים הוא מקריב, ומחשבה זו טעות היא, ואם מחשבת עקירה שנעשתה בטעות לא נקראת עקירה, אין גם להתייחס למחשבה לאכול יומיים במחשבת פיגול, שהרי לא חשב לאכול חטאת יומיים אלא חשב לאכול שלמים יומיים.

ודחינן:

אמר ליה אביי: לעולם

מדובר

דידע דחטאת היא, וקא מחשב בה לשום שלמים,

ועל כן חשב לאכול שני ימים. ושגגתו היא

ב"אומר מותר"

שמעלה בדעתו שמותר לשנות הקרבן ולהפכו לשלמים במחשבה זו. ולפיכך נחשב לשוגג, ומכל מקום עקירה מדעת היא!

מתיב רבי זירא

על הסוברים שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, מן הברייתא המובאת בתחלת המסכת:

רבי שמעון אומר: כל מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות

לגמרי, שלא שייך בהן דין שלא לשמן,

ועלו לבעלים לשום חובה,

מפני

שאין המנחות דומות לזבחים

שבהם נאמר פסול שלא לשמה.

שהקומץ

מנחת

מחבת

, הנעשית על כלי שטוח, ונעשית קשה,

לשום

מנחת

מרחשת

, שהיא עמוקה והמנחה הנעשית בה רכה,

מעשיה

שנעשית במחבת

מוכיחין עליה

שהוא מכזב באמירתו, לפי

שהיא

מנחת

מחבת,

ולא כפי דבריו שעושה אותה לשם מרחשת. וכמו כן: כשעושה מנחת חוטא שהיא

חרבה

ללא שמן

לשום

מנחת נדבה שהיא

בלולה

בשמן הרי

מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה,

ומוציאין אותה מידי מחשבת שלא לשמה, ועל כן המנחה בכשרותה עומדת ואין תוקף למחשבתו ודיבורו שעושה אותה לשם דבר אחר.

אבל בזבחים אינו כן,

שאין המציאות סותרת את דבריו, שהרי

שחיטה אחת לכולן,

בין עולה או חטאת או שלמים, וכן

קבלה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן,

וכשאומר ששוחט או מקבל או זורק לשם קרבן אחר, אין המעשים מוכיחים שלא כדבריו, ולכן חלה מחשבת שלא לשמה, ולא עלו לחובה. אלו הם דברי רבי שמעון.

והוינן בה:

היכי דמי

מחשבת שלא לשמה במנחה, שעליה אמר רבי שמעון את דבריו?

אילימא דידע דמחבת היא, וקא קמיץ לה

בכונה

לשום מרחשת,

למה אין כאן פסול שלא לשמה?

כי מעשיה מוכיחין מאי הוי,

ומדוע אין מחשבתו פוסלת, והרי זהו חידוש התורה שמחשבת שלא לשמה פוגמת לפחות לענין שלא יעלו לשום חובה על ידי שעוקר את ה"סתמא" של הקרבן, וכאן גם

הא מיעקר קא עקיר לה,

ומה טעמו של רבי שמעון שהכשירה?

אלא לאו,

בהכרח מדובר

דכסבור

שמנחת מחבת זו

מרחשת היא, וקא קמיץ לה לשום מרחשת,

שלא היתה כוונתו להפקיע הקרבן מיעודו האמיתי,

וטעה

במחשבתו, שהרי באמת היא מנחת מחבת, ולפיכך מכשיר רבי שמעון. ולמדנו מדבריו

דהכא הוא

דכשרה ולא חלה בה מחשבת שלא לשמה, משום

דמעשיה מוכיחין עליה

שלא כמחשבתו המוטעית.

הא בעלמא,

כשאין המעשים מוכיחים,

עקירה בטעות הויא עקירה,

ודלא [כרב] ורבה הסוברים שאינה עקירה!?

אמר ליה אביי

: אין זו ראיה.

לעולם

לדעת רבה דברי רבי שמעון

דידע דמחבת היא, וקא קמיץ לה לשום מרחשת

שלא מתוך טעות.

ודקא אמרת

אם מכוין לעקור הקרבן מיעודו

כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי?

תשובתך:

רבה

הסובר עקירה בטעות לאו שמה עקירה, מפרש דברי רבי שמעון

לטעמיה,

כפי שהוא פירשה בתחלת המסכת.

דאמר רבה

בסברת רבי שמעון "מעשיה מוכיחין עליה" דכך הוא הפרוש:

מחשבה דלא מינכרא ש

איננה נכונה

פסל רחמנא

אבל

מחשבה דמינכרא

שהיא כזב

לא פסל רחמנא

אפילו עשאה בזדון ומדעת, דאין לה תוקף לפסול מפני שניכר בעליל שהיא מחשבת כזב, ולכן עלו לבעלים. אבל בכל מקום עקירה בטעות עדיין לא נדע אם היא עקירה או לא. [רבנו גרשום]

41 .

מתניתין:

מצות התורה להקריב בכל יום קרבן תמיד, כבש אחד בבקר וכבש שני בין הערבים [במדבר כח] וכן בקטורת מצותה להקטיר מנה בכל יום, מחציתו בשחרית ומחצית השניה בין הערביים [שמות ל].

התמידין אין מעכבין את המוספין.

אם הקריבו קרבן מוסף ללא הקרבת קרבן התמיד, הרי הוא כשר.

ולא המוספין מעכבין את התמידין.

אין הקרבת המוספין מעכבת את הקרבת התמיד של בין הערביים.

ולא המוספין מעכבין זה את זה.

כפי שכבר למדנו [מד ב], שקרבן מוסף קרב אף אם אין בנמצא את כל הבהמות הנכללות בו.

לא הקריבו כבש

של תמיד

בבוקר

, אין זה מעכב את התמיד של בין הערביים, אלא

יקריבו

את התמיד של

בין הערבים.

אמר רבי שמעון: אימתי

אינו מעכב התמיד של שחר את של בין הערביים?

בזמן שהיו אנוסין או שוגגין

בכך שלא הקריבו את התמיד של שחר.

אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר, לא יקריבו בין הערבים.

ומבואר בגמרא, דהיינו, שאותם כהנים לא יקריבוהו, אלא כהנים אחרים.

ואם

לא הקטירו קטורת בבוקר, יקטירו

[אף אותם כהנים ששכחו להקטיר בשחרית]

בין הערבים

[אפילו לדעת תנא קמא], שאין הקטרת המחצית של שחרית מעכבת מלהקטיר את המחצית של בין הערבים. [ולדעת תנא קמא לא יקטירו אלא רק את המחצית של בין הערבים].

אמר רבי שמעון: וכולה

כל הקטרת

היתה קריבה בין הערבים,

אף המחצית שהיתה אמורה ליקרב בבוקר.

שאין מחנכין את

מזבח הזהב

בפעם ראשונה, שהיא הכשרת תחילת מעשיו, הנקראת "חינוכו",

אלא בקטורת הסמים

. ואם כן, באותו יום שחנכו את המזבח לא הקטירו בשחרית, והיו מחנכין אותו בערב במנה שלם, ולכן אף בכל יום, אם אירע שלא הקטירו בשחרית, ישלימו את הקטרת המחצית של הבקר בין הערבים, ויקטירו מנה שלם.

ולא מחנכים

מזבח העולה אלא בתמיד של שחר.

ולא

מחנכים

את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת,

שבסדור לחם הפנים בשבת על השולחן מתחנך השולחן.

ולא

מחנכים

את המנורה אלא ב

הדלקת

שבעה נרותיה בין הערבים.

גמרא:

בעי מיניה רבי חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן

די צורך הקרבנות כדי הקרבת

תמידין ומוספין. איזה מהם קודם?

והוינן בה:

היכי דמי? אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה,

כגון בשבת או ביום טוב, ונסתפק אם יקריבו תמיד ללא מוסף או מוסף ללא תמיד [שכבר למדנו במשנה שאינם מעכבים זה את זה], הא

פשיטא ד

באופן זה

תמידין עדיפי

להקריב, ולא יקריב מוספין, משום

דהוו להו

תמידין של שבת או יום טוב "

תדיר",

שמצותו בכל יום,

ו

גם "

מקודש"

שקדושת היום חלה גם על התמיד, ואילו המוספין אינם אלא מקודש, וודאי שהתמיד עדיף

4 .

אלא,

בהכרח, מדובר שיש להם לצורך היום כדי תמיד ומוסף. אלא שאם יקריבו מוסף היום, לא יהא להם לתמיד של מחר שהוא יום חול.

לכך הספק הוא:

תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא, מאי?

וצדדי הספק הם: האם

תמידין

של מחר

עדיפי,

ואף שמחר חול ואינן בגדר מקודש,

שכן

יש להם מעלת

תדיר

שבאים בכל יום,

או דילמא מוספין עדיפי, דהוו להו מקודש,

ויקריבו היום מוספין, אף שבכך יתבטל התמיד של מחר.

אמר ליה: תניתוה

במשנתנו. דתנן: "

התמידין אין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה".

והוינן בה:

היכי דמי

שבזה נאמר שאין מעכבין?

אילימא דאית ליה כדי שניהם,

ולקדם

זה לזה, בזה מדברת המשנה, שאם הקדים מוסף לתמיד אינו מעכב. וכן אם הקדים מוסף לתמיד של בין הערבים אינו מעכב.

והתניא

בברייתא:

מנין שלא יהא דבר

אחר

קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר "וערך עליה העולה". ואמר רבא

: מהי

העולה

בה' הידיעה?

עולה

תהא

ראשונה

לכל הקרבנות והיא עולת התמיד, [שהיא החשובה, האמורה תחילה לכל העולות בפרשת פנחס]. ואם כן, היאך תאמר שהתמידין אין מעכבין את המוספין לענין הקדמה?