מגילה 14b — התלמוד בעברית

אמר לה

: נבל

מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.

אמרה לו

: אמנם נמשחת למלכות על ידי שמואל, אבל

עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם,

שלא נתפרסמה מלכותך, ולהכי לא חשיב מורד במלכות .

אמר לה: "ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני

[מנעת אותי]

היום הזה מבא בדמים".

"דמים"

-

תרתי משמע!

ומאי נינהו הני תרתי דמים?

אלא, מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות

,

ונתאוה לה.

אמר לה: השמיעי לי!

אמרה לו: "לא תהיה זאת לך לפוקה"

[פוקה היינו מכשול, כמו "פיק ברכים"].

והיינו תרתי דמים: דם דשפיכות דמים, ודם נדה .

מדאמרה ליה: "לא תהיה לך

זאת

לפוקה" -

מכלל דאיכא

ביאה

אחריתי

שיכשל בה.

ומאי ניהו? מעשה דבת שבע.

ו

הא

מסקנא הכי הואי,

שהרי באמת נכשל בבת שבע. חזינן דנביאה היתה.

"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים"

.

כי הוות מיפטרא מיניה, אמרה ליה: "והטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך".

אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא,

עם שהאשה מדברת - היא טווה. כלומר, עם שדברה עמו על בעלה, הזכירה בתוך כך את עצמה. שאם ימות בעלה - ישאנה דוד .

איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא, ועינוהי מיטייפי

צופין למרחוק.

חולדה

מנלן דנביאה הות?

דכתיב

כאשר נמצא ספר התורה בימי יאשיהו: "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו וגו' ויצו המלך את חלקיה הכהן וגו' לכו דרשו את ה' בעדי וגו'

וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו'

אל חלדה הנביאה וגו'". שבחרו ללכת אליה, לדרוש מפיה דבר ה'.

ותמהינן:

ובמקום דקאי ירמיה

[שהרי היה ירמיה הנביא קיים בההוא זימנא, עיין רש"י],

היכי מתנביא איהי

?

אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה

-

קרובת ירמיה היתה,

ולהכי

לא הוה

ירמיה

מקפיד עליה.

ותמהינן:

ויאשיה גופיה, היכי שביק

ל

ירמיה, ומשדר לגבה

דחולדה שתינבא לו?

אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן

.

רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם

בההוא זימנא,

שהלך להחזיר

את

עשרת השבטים

של מלכות ישראל בשומרון - מגלותן [שהגלום שלמנאסר וסנחריב מלכי אשור. כדאיתא בספר מלכים ב' פרק י"ח].

ומנלן ד

באמת

אהדור

לעשרת השבטים?

דכתיב

בנבואת יחזקאל, בזמן שנתנבא על חורבן בית ראשון:

"כי המוכר אל הממכר לא ישוב".

דהיינו שהיובל ייבטל, והמוכר שדהו - לא תשוב אליו ביובל. חזינן שנהג יובל בזמנו.

והיאך

אפשר

שנהג אז יובל? הא

יובל בטל

כבר בימי חזקיה, שהרי בימיו גלו עשרת השבטים, וכתיב בענינא דיובל: "לכל יושביה", ודרשינן מהאי קרא דיובל נוהג דווקא בזמן שכל יושביה עליה.

ו

אם כן, היאך

נביא מתנבא עליו שיבטל

להבא?

אלא, מלמד שירמיה החזירן

לעשרת השבטים,

ויאשיהו בן אמון,

שהיה ממלכי יהודה,

מלך

אף

עליהן.

וחזרו למנות שנות שמיטה, ואז נתנבא עליהן ירמיה שיבטל שוב היובל.

דכתיב

ביאשיהו, כשביער העבודה זרה מארצו, והיה בבית אל, ושרף את עצמות הכומרים על המזבח שעשה ירבעם בבית אל:

"ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה?"

[שתמה לפי שהיה ציון זה משונה מאחרים].

"ויאמרו אליו אנשי העיר: הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה, ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל".

דהיינו, שאמרו לו, שהקבר הזה הוא של נביא, שניבא לפני שנים הרבה, שיישרפו עצמות הכהנים [כדאיתא במלכים א' פרק י"ג, עיי"ש כל המעשה].

וכי מה טיבו של יאשיהו

מלך יהודה

על המזבח בבית אל?

והרי בית אל - של מלכי ישראל היתה, שהרי שם העמיד ירבעם מלך ישראל את העגל!?

אלא, מלמד

שחזרו עשרת השבטים, ו

יאשיהו

מלך עליהן.

רב נחמן אמר

-

מהכא

ילפינן לה. דכתיב: "הזנית אפרים נטמא ישראל". והיינו, שעל ידי עוון ירבעם שהיה מאפרים - נטמא ישראל, ועל ידי כך גלו.

וקאמר קרא, דאף על פי כן, יש להם תקוה על ידי יאשיהו שהוא מיהודה. והיינו דקאמר קרא:

"גם יהודה שת קציר

[עשה חיל וגדולה]

לך בשובי שבות עמי"

[מהרש"א].

ו

אסתר

מנלן דנביאה הות?

דכתיב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות"

.

והא "ותלבש אסתר

בגדי מלכות"

-

מיבעי ליה

למימר!?

אלא,

מלמד

שלבשתה רוח הקדש

.

ד

כתיב הכא: "ותלבש"

,

וכתיב התם: "ורוח לבשה

את עמשי וגו'"

.

אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי,

דהא

תרתי נשי יהירן הויין

-

וסניין שמייהו

[מאוסין שמותיהן] .

חדא

מינייהו -

שמה זיבורתא

[דבורה],

וחדא

-

שמה כרכושתא

[חולדה].

זיבורתא

מנלן דיהירא הות?

ד

כתיב בה: "ותשלח ותקרא לברק". ואילו איהי

-

לא אזלה לגביה.

כרכושתא

מנלן?

ד

כתיב בה

כשהשיבה למלך יאשיהו:

"אמרו לאיש", ולא אמרה "אמרו למלך".

אמר רב נחמן: חולדה

-

מבני בניו של יהושע היתה.

ד

כתיב הכא,

בחולדה:

"בן

חרחס", וכתיב התם,

ביהושע:

"בתמנת חרס".

איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן: שמונה נביאים והם כהנים

-

יצאו מרחב הזונה. ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום.

רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה

-

מבני בניה של רחב הזונה היתה.

ד

כתיב הכא "בן תקוה", וכתיב התם: "את תקות חוט השני".

חזינן דחולדה מבני בניה של רחב הזונה היתה, ולא מבני בניו של יהושע!?

אמר ליה: עינא סבא! ואמרי לה: פתיא אוכמא!

מיני ומינך

-

תסתיים שמעתא,

על ידי ועל ידך יתפרש הדבר, דבאמת הא והא הואי.

דאיגיירא

רחב ,

ונסבה

יהושע

,

וחולדה היתה מזרעם.

ומקשינן:

ומי הוו ליה זרעא ליהושע? והכתיב

כשהכתוב מייחס את שבט אפרים:

"נון בנו יהושע בנו",

ומיהושע ואילך לא ייחס איש?!

ומתרצינן: אמנם

בני

-

לא הוו ליה

ליהושע , אבל

בנתן

[בנות] -

הוו ליה.