מגילה 14a — התלמוד בעברית

אמר רבי אבא

:

משל דאחשורוש והמן, למה הדבר דומה?

לשני בני אדם. לאחד

-

היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד

-

היה לו חריץ בתוך שדהו.

בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים

ואמלא בו את החריץ!

בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים

כדי שאוכל להניח בו את עפר התל!

לימים, נזדווגו זה אצל זה. אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך!

אמר לו

בעל התל:

טול אותה בחנם, והלואי!

אף כאן, גם בדעת אחשורוש היה להשמידן , ולכן הסכים לדעת המן גם בלי לקבל דמים .

"ויסר המלך את טבעתו". אמר רבי אבא בר

כהנא: גדולה הסרת טבעת

,

יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל.

שכולן

כל אותן נביאים -

לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת

-

החזירתן למוטב,

שהרי גזרו תענית על הציבור לשוב בתשובה, כדכתיב "צום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים".

תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים, ושבע

נביאות, נתנבאו להם לישראל. ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה

.

מאי דרוש

דתקון הך תקנתא?

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה

: הכי דרוש:

ומה מעבדות לחירות

דהיינו ביציאת מצרים -

אמרינן שירה,

שהרי אמרו שירה על הים ,

ממיתה לחיים

כי הכא -

לא כל שכן!?

ומקשינן:

אי הכי, הלל נמי

שהוא שירה -

נימא

בפורים!?

ומתרצינן:

לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ

.

ותמהינן: אי הכי,

יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ

הוא,

היכי אמרינן שירה

עליה?

ומתרצינן:

כדתניא, עד שלא נכנסו ישראל לארץ

-

הוכשרו כל ארצות לומר שירה,

ולכן אמרו שירה על נס יציאת מצרים. אבל

משנכנסו ישראל לארץ

-

לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

רב נחמן אמר: קרייתא של

מגילה -

זו הלילא

,

שעל ידי קריאת המגילה - הכל מקלסין ומשבחים להקדוש ברוך הוא .

רבא אמר: בשלמא התם,

ביציאת מצרים, אמרינן:

"הללו עבדי ה'"

-

ולא עבדי פרעה,

שהרי יצאו לחרות וכבר אינם עבדי פרעה.

אלא הכא,

היאך נאמר

"הללו עבדי ה'"

-

ולא עבדי אחשורוש?

הא

אכתי עבדי אחשורוש אנן

,

שהרי נגאלו רק מן המיתה, אבל נשארו עבדיו!

בין לרבא,

דאמר דטעמא משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ו

בין לרב נחמן,

דאמר קרייתא זו הלילא,

קשיא,

דמשמע דאי לאו הני טעמי - אמרינן הלל בפורים,

והא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ואם כן,

היאך נימא הלל?

ומתרצינן:

כיון שגלו

-

חזרו להכשירן הראשון,

לומר הלל על נס שבחוצה לארץ.

ומקשינן:

ותו ליכא

נביאים?

והכתיב: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים",

ודרשינן:

אחד ממאתים

צופים שנתנבאו להם לישראל?!

ומתרצינן: באמת

מיהוה

-

טובא הוו

נביאים.

כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים. אלא, נבואה שהוצרכה לדורות

-

נכתבה, ושלא הוצרכה

לדורות -

לא נכתבה.

והנך ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות - נכתבה נבואתם .

רבי שמואל בר נחמני אמר,

הכי דרשינן ליה לקרא ד"מן רמתים צופים":

אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו.

רבי חנין אמר,

הכי דרשינן ליה להאי קרא:

אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם. ומאן נינהו

-

בני קרח. דכתיב: "ובני קרח לא מתו".

ו

תנא משום רבינו: מקום נתבצר

[לשון גובה, כמו "ובצורות בשמים"]

להם בגיהנם

-

ועמדו עליו

.

שבע נביאות

-

מאן נינהו?

שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.

שרה

מנלן דנביאה הות?

דכתיב: "אבי מלכה ואבי יסכה". ואמר רבי יצחק: יסכה

-

זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש! שנאמר

שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם:

"כל אשר תאמר אליך שרה

-

שמע בקולה

".

דבר אחר: "יסכה"

-

שהכל סוכין ביופיה

.

מרים

-

דכתיב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן

את התוף בידה וגו'". ואיכא למתמה: וכי אחות אהרן בלבד היא

ולא אחות משה?

אלא,

אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא

היתה רק

אחות אהרן,

ועדיין לא נולד משה,

ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל.

ובשעה שנולד

משה -

נתמלא כל הבית כולו אורה.

עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי! נתקיימה נבואתיך.

וכיון שהשליכוהו ליאור

-

עמד אביה

וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי! היכן נב ואתיך?!

היינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה"

\-

לדעת מה יהא בסוף נבואתה

.

דבורה

-

דכתיב: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות".

מאי אשת לפידות

? שהיתה עושה פתילות למקדש

[משכן שילה].

כתיב בדבורה:

"והיא יושבת תחת תומר". מאי שנא

שישבה דווקא

תחת תומר?

אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום

שלא תבוא לידי

יחוד,

שהתמר גבוה ואין לו צל, ולהכי אין שם חשש יחוד כמו בבית .

דבר אחר: מה תמר זה

-

אין לו אלא לב אחד,

שיש לו שרף רק בגזעו, ולא בענפיו כבכל עץ,

אף ישראל שבאותו הדור

-

לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.

חנה

מנלן שהיתה נביאה?

דכתיב: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה'".

ודרשינן דהכי נתנבאה:

"רמה קרני"

-

ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו

למלכות

ב

שמן שהיה בתוך

קרן,

שהוא דבר המתקיים -

נמשכה מלכותן.

ואילו

שאול ויהוא שנמשחו בפך,

העלול להשבר -

לא נמשכה מלכותן

.

כתיב בשירת חנה:

"אין קדוש כה' כי אין בל תך".

אמר רב יהודה בר מנשיא: אל תקרי "בלתך"

\-

אלא "לבלותך". שלא כמדת הקדוש ברוך הוא

-

מדת בשר ודם. מדת בשר ודם

-

מעשה ידיו מבלין אותו,

שמעשה ידיו מתקיים גם אחרי מותו.

אבל הקדוש ברוך הוא

-

מבלה מעשה ידיו.

וכתיב בתריה בקרא:

"ואין צור כאלהינו".

ודרשינן:

אין צייר כאלהינו.

שהרי

אדם צר צורה על גבי הכותל, ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים. אבל הקדוש ברוך הוא

-

צר צורה

[היינו עובר]

בתוך צורה

של אמו,

ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים.

אביגיל

מנלן?

דכתיב: "והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר".

ואיכא למתמה: מאי האי דכתיב "ויורדת

בסתר ההר"?

הא "ויורדת

מן ההר" מיבעי ליה

למימר!?

אמר רבה בר שמואל

: שבאה לשאול

על עסקי דם הבא מן הסתרים.

ש

נטלה דם

-

והראתה לו

.

אמר לה

דוד:

וכי מראין דם בלילה

[דבליליא הוה הך מעשה, דכתיב התם דאמר דוד: "אם אשאיר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר"]

,

והלא צריך להבחין אם הוא מחמשת מיני דמים הטמאין או לא?!

אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה?

והכתיב: "דינו לבוקר משפט", וכתיב נמי: "והוקע אותם לה' נגד השמש", משמע דבעינן למידן דיני נפשות ביום דווקא?