חולין 33a — התלמוד בעברית

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה

[את היד שיצאה]

מידי נבלה, או לא.

וצדדי הספק הם: כיון שאין שחיטת שני הסימנים שוה לגבי היד שיצאה, שהרי בשחיטת הסימן הראשון, כאשר היד היתה בפנים, נשחט הסימן כדי להתיר את העובר וכדי לטהרו מידי נבילה, ואילו בשחיטת הסימן השני, כיון שהוציא העובר את ידו, לא הועילה שחיטת הסימן השני כלפי היד הזאת אלא לטהרה מידי נבילה ולא להתירה באכילה, ולכן אינם מצטרפים לשום ענין, או כיון ששחיטת שני הסימנים באה גם לטהר מידי נבילה, הרי לגבי טהרת האבר מצרפת השחיטה של שני הסימנים?

ובפרק בהמה המקשה פושט רבא את הספק, שמסתבר, כמו שהסימן הראשון מצטרף לסימן השני להתיר את כל הבהמה באכילה, כך הם מצטרפים לטהר את האבר שיצא מידי נבלה. וכן יש לפשוט את בעית רבי זירא.

והדרינן לשמעתין ואמרינן:

עד כאן לא איבעי לן, אלא לטהרה מידי נבלה. אבל באכילה,

בודאי שהיא

אסורה

לדעת רבי זירא, מפני שנטרפה בין שני הסימנים. ומוכח שחזר בו רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות.

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: דלמא, לעולם לא הדר ביה

רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות, ולשיטתו אין מקום לבעיה שהרי הבהמה כשרה אף לאכילה.

ורבי זירא, לדבריו דרבא,

הסובר שיש טרפה לחצי חיות,

קאמר

את הבעיה.

וליה, לא סבירא ליה.

ועתה, מביאה הגמרא אמורא שהבין את דינו של ריש לקיש כרבא, ולמד מדברי ריש לקיש הלכה באיסור אבר מן החי.

איסור אבר מן החי ניתר על ידי שחיטת שני סימנים של הבהמה, אף כשהיא מפרכסת.

אך כל זמן שלא יצאה נפשה של הבהמה, אסור לאכול ממנה משום איסור "לא תאכלו על הדם", [ויקרא יט כו], ואין לוקים על לאו זה .

אחר יציאת נפש הבהמה מותר לאכול אף מאברים שפרשו ממנה אחרי השחיטה. ובזה שונה איסור "לא תאכלו על הדם" מאיסור אבר מן החי, שאיסור אבר מן החי שחל - לא נפקע על ידי מיתת הבהמה.

אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדרבי שמעון בן לקיש: מזמנין ישראל על

אכילת

בני מעיים

של כל בהמה שנשחטה, כי מותרים הם.

ואין מזמנין עובדי כוכבים על

אכילת

בני מעיים

של הבהמה, כי לו הם אסורים באיסור אבר מן החי, והמאכילו עובר משום "לפני עור".

ודנה הגמרא:

מאי טעמא

יש כאן איסור אבר מן החי, והלוא הבהמה נשחטה?

כיון שעל ידי השחיטה נחשבים הריאה והבני מעיים כמנותקים מהבהמה, הרי הם נאסרים משום אבר מן החי, אלא של

ישראל, דבשחיטה תליא מילתא

[שבשחיטה תלויה היתרה של הבהמה] מידי איסור נבלה, גילתה התורה שהשחיטה חשובה אצלם כמיתה, ו

כיון דאיכא שחיטה מעלייתא, אישתרי להו

[כיון שיש שחיטה טובה הותר להם] אף איסור אבר מן החי.

אבל

עובדי כוכבים

שלא ניתן להם איסור נבלה ודיני שחיטה,

דבנחירה סגי להו

או בכל דרך המתה אחרת

ובמיתה

במציאות

תליא מילתא

להתיר להם איסור אבר מן החי,

הני

בני מעיים שפרשו לפני המיתה

כאבר מן החי דמו

להם, וכל אבר שפירש לפני מיתת החי נאסר אף אחרי מיתתו.

אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה

[הייתי לומד מרב אחא בר יעקב כשאמר דבר זה, ורציתי לומר לו]:

מי איכא מידי דלישראל שרי, ולעובד כוכבים אסור?!

[האם יתכן שיש דבר שמותר לישראל ולעובד כוכבים הוא אסור]? והרי יש ללמוד מההיתר לישראל שאף לעכו"ם אין איסור!

ולא אמרי ליה,

לא תמהתי לפניו תמיהה זו, משום

דאמינא: הא טעמא קאמר,

ואין כאן תוספת איסור לעכו"ם שלא נאסר לישראל, אלא שהגדרת המיתה שונה לגבי ישראל .

תניא דלא כרב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול

חתיכה שנחתכה

מבהמה קודם שתצא נפשה

מפני שזה דבר בריא,

חותך כזית בשר מבית השחיטה,

שמשם הוא יכול לחתוך בלי שיצטרך להפשיט את העור,

ומולחו יפה יפה ומדיחו

יפה יפה

יותר מבשר אחר ,

וממתין לה עד שתצא נפשה

כדי שלא יעבור באיסור "לא תאכלו על הדם"

ואוכלו, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו,

ואין אומרים שלעכו"ם לא התירה השחיטה כסברת רב אחא בר יעקב , אלא כיון שישראל מותר בו אף עכו"ם מותר .

מסייע ליה

ברייתא זו

לרב אידי בר אבין

החולק על רב אחא בר יעקב.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו.

מתניתין:

השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם

-

כשרים,

ואין אומרים שמא מתים היו בזמן השחיטה. וגם אין אומרים שמצות כסוי הדם החסרה בחיה ובעוף מעכבת את השחיטה.

ו

הנוגע בהם אין צריך נטילת ידים, אלא

נאכלין בידים מסואבות,

כי הם לא מקבלים טומאת אוכלים,

לפי שלא הוכשרו

לקבלת טומאה

בדם.

רבי שמעון אומר

: אף שלא הוכשרו באחד משבעה משקים לקבלת טומאה, הם

הוכשרו בשחיטה

לקבל טומאה. שהיות והועילה להם השחיטה להתירם באכילה, הרי היא גם מועילה לעשות אותם לאוכל לענין קבלת טומאה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: ונאכלין בידים מסואבות.

ודייקינן:

טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם

והוכשרו בכך לקבל טומאה,

אין נאכלים בידים מסואבות,

כי הידים יטמאו אותם.

ומקשינן:

אמאי

[מדוע] יטמאו הידים את הבשר? הרי סתם

ידים, שניות

לטומאה

הן.

ואין שני עושה שלישי בחולין,

אלא רק בתרומה וקדשים יש שלישי לטומאה!

ומבארת הגמרא:

וממאי דבחולין עסקינן,

אולי באמת מדובר כאן בבשר קדשים שמקבל טומאה מידים?

ומביאה הגמרא ארבע ראיות שמדובר במשנה בחולין ולא בקדשים.

א.

דקתני

במשנה

חיה, דאילו

היתה המשנה מדברת ב

קדשים,

לא היתה מזכירה חיה, שכן

חיה בקדשים מי איכא,

והלוא אין קרבנות אלא מבהמה ועוף?!

ב.

ותו, אי בקדשים

המשנה מדברת,

כי לא יצא מהן דם,

כיצד תהיה

כשרה

בהמה זו לאכילה? והלוא

הוא עצמו,

של קרבן,

לדם הוא צריך,

לזריקה על גבי המזבח. וזה מה שמתיר את הבשר של הקרבן לאכילה!

ג.

ותו, אי בקדשים

המשנה עוסקת, הרי אפילו

כי יצא מהן דם, מי מכשיר

דם קדשים את בשר הקרבן לקבלת טומאה?

והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים

שנפל על רעים

שאינו מכשיר

את הזרעים לקבל טומאה?

שנאמר

בדם,

"על הארץ תשפכנו כמים"

[דברים יב טז], מלמד הכתוב כי רק

דם

שהוא חולין,

שנשפך כמים,

ואינו צריך להתקבל בכלי, הרי הוא כמים והוא

מכשיר

לקבל טומאה. אבל דם קדשים

שאינו נשפך כמים,

אלא מתקבל בכלי ונזרק על המזבח,

אינו מכשיר.

ד.

ותו, אי בקדשים

המשנה מדברת,

כי לא יצא מהן דם,

מדוע

לא מיתכשרי

מפני שלא ניתן עליהם משקה?

ליתכשרי

בלי משקה,

ב"חיבת הקדש", דקיימא לן

שאפילו עצים ולבונה של הקדש מקבלים טומאה, כי

חיבת הקדש מכשרתן

ומחשיבתם כאוכל. וכמו כן יהיה אוכל של קדשים מוכשר ללא מים, מדין חיבת הקדש.

ומאחר שהוכח שמשנתנו לא מדובר בה בקדשים, קשה, הרי אין הידים, שהן רק שניות לטומאה, מטמאות חולין!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא, בחולין שלקחן בכסף מעשר

שני בירושלים,

עסקינן,

והם נתפסים בקדושת מעשר שני, ודין המעשר כתרומה, ויש בו שלישי.

ו

המשנה הולכת

דלא כרבי מאיר,

שלדעתו המעשר שוה לחולין בקבלת הטומאה, והתיר לאכול מעשר שני בידים מסואבות.

ומביאה הנמרא את הפלוגתא דרבי מאיר ורבנן: