חולין 32b — התלמוד בעברית

ורמינהי

סתירה לכך ממה ששנינו במשנה לקמן [מב א]:

אלו טרפות בבהמה:

נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת.

והמשנה אומרת שפסוקת הגרגרת היא טרפה ולא נבלה !

אמר רבא: לא קשיא. כאן

במשנתנו מדובר באופן

ששחט ולבסוף פסק, כאן

במשנה לקמן מדובר באופן

שפסק ולבסוף שחט.

ומבארת הגמרא:

שחט

את הוושט והתחיל בשחיטה

ולבסוף פסק

את הגרגרת,

נפסלת בשחיטה היא

הבהמה.

פסק ולבסוף שחט

ומשהתחיל לשחוט לא היה פסול בשחיטה,

כי

[כמו]

דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא

והיא טרפה.

איתיביה רב אחא בר הונא לרבא

ממשנתנו האומרת:

שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, פסק את הגרגרת ושחט

את הוושט

-

נבלה.

הרי שאין חשיבות לסדר הדברים!

ומתרץ רבא: אין כוונת המשנה ששחט את הוושט אחר הגרגרת, אלא

אימא: וכבר שחט את הוושט מעיקרא.

אבל אם שחט את הוושט בסוף היא טרפה.

אמר ליה

רב אחא בר הונא:

שתי תשובות

המפריכות פירוש זה במשנה יש

בדבר.

חדא: ד

אם כן, אין כאן שני מקרים, אלא המקרה השני

היינו קמייתא

[זהו המקרה הראשון ]!

ועוד

: יש ברייתא השונה את הדין של המשנה, ובברייתא זו

הא תניא

במפורש:

ואחר כך

שחט את הוושט. ולא ניתן בה לפרש "וכבר שחט" כדבריך!

אלא, אמר רבא

: באמת בכל מקרה שלא נשחטו שני סימנים, אין זו שחיטה, והבהמה נבלה. והמשנה דלקמן מונה את כל החסרונות שיש בבהמה שאוסרים אותה, ו"

אלו אסורות" קתני, ויש מהן נבלות,

ויש מהן טרפות.

ודנה הגמרא: אם המשנה מונה גם נבלות,

וליחשוב נמי

הא

דחזקיה

בכלל הנבלות!

דאמר חזקיה: עשאה

לבהמה

גיסטרא,

שחצה אותה לשני חלקים, כגון שחתך את הצואר כולו, הרי זו

נבלה,

והיא מטמאת כנבלה אפילו אם היא מפרכסת.

וכן, אם המשנה מונה נבלות,

וליחשוב נמי

הא

דרבי אלעזר

בכלל הנבלות!

דאמר רבי אלעזר: נטלה ירך

[העצם העליונה של הרגל] ממקום חיבורה בבוקא דאטמא ,

וחלל שלה

ניכר , ולא נשאר שם עור ובשר החופים את המכה, אלא רואים את גופה במקום החתך , הרי זו

נבלה.

ומתרצינן: באמת המשנה מונה נבלות, אבל

כי קטני, נבלה דלא מטמאה מחיים,

כגון פסוקת הגרגרת שלא מועילה בה שחיטה, כי אי אפשר לשחוט בה שני סימנים.

אבל נבלה דמטמאה מחיים,

כי חיותה לא נחשבת לחיים,

לא קטני.

כי אין היא דומה לטרפה כלל.

והגמרא מביאה תירוץ אחר על הסתירה, ולפיו המשנה באלו טרפות מונה טרפות דוקא.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כאן

במשנתנו, מדובר באופן

ששחט

את הוושט

במקום חתך

הקנה, ולא עשה בקנה שחיטה כלל.

כאן

במשנה לקמן, מדובר באופן

ששחט

את הקנה שנפסק לפני השחיטה

שלא במקום חתך.

ומבארת הגמרא את דבריו:

שחט במקום חתך

הקנה, הרי זה כשוחט את הוושט בלבד ו

נפסלה בשחיטה היא.

אבל אם שחט

שלא במקום חתך,

הרי זה שוחט את הקנה, ויש כאן שחיטת שני סימנים, ומה שהיה הקנה פסוק לפני השחיטה,

כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא

.

אך תמהה הגמרא:

ומי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי,

שיכולה שחיטה להועיל לקנה שנפסק כדי לטהר מידי נבלה!?

והאמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה

בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט - הבהמה

כשרה,

ואף שכל בהמה נטרפת על ידי נקב בריאה, כאן שנשחט הקנה - שהריאה תלויה בו - קודם לנקב, לא נטרפה בכך.

ושמעינן מדריש לקיש:

אלמא

[רואים] שאחרי שחיטת הקנה, הריאה

כמאן דמנחא בדיקולא דמיא

[כמו שהיא מונחת בסל היא חשובה], ולכן כבר אין להטריף מפני הנקב שלה .

ומקשינן:

הכא נמי

[גם כאן] שנפסקה הגרגרת הרי היא

כמאן דמנחא בדיקולא דמיא,

ובמצב זה לא מתקיימת שחיטה אלא בוושט !

אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן

במשנה דלקמן הם דברי רבי עקיבא

קודם חזרה

שהיה סבור ששחיטת סימן אחד מטהר מידי טומאת נבלה,

כאן

במשנתנו זה

לאחר חזרה

שהודה לרבי ישבב, שאם לא נשחטו שני הסימנים - הבהמה נבלה,

ומשנה לא זזה ממקומה

מכפי שהיתה קודם חזרה.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בהבנת דברי ריש לקיש.

גופא, אמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה

-

כשרה.

אמר רבא: לא אמר רבי שמעון בן לקיש

שהבהמה כשרה

אלא בריאה

שניקבה אחרי שחיטת הקנה

הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה,

וכאשר שוחטים אותו הרי הוא כמנותק מהבהמה עם הריאה התלויה בו,

אבל בבני מעיים

שנקבו אחרי שחיטת הקנה

לא

הכשיר ריש לקיש, כי הם לא תלויים בקנה אלא בוושט .

מתקיף לה רבי זירא: מאחר שנולדו בה

בריאה

סימני טרפה התרת,

הרי אין טעמו של דבר אלא שטריפה זה חסרון שנולד בחיי הבהמה ולא במיתתה, וכיון שכאשר שחט את הקנה כבר אינה חיה חיות גמורה, סובר ריש לקיש שאין טרפה לחצי חיות, אם כן,

מה לי

טריפה

בריאה, מה לי בבני מעיים!

ולדעת רבי זירא, אין טעמו של ריש לקיש משום דריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, אלא משום שאין טרפה לחצי חיות ואין חילוק במקום שנולדה הטריפה, והגמרא לעיל שסתרה את דברי ריש לקיש מדברי ריש לקיש סוברת כרבא בטעמו של ריש לקיש.

ואמרינן:

והדר ביה

[וחזר בו]

רבי זירא

מדעתו לדעת רבא, וסובר שאם ניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנה - טריפה, וראיה לזה, מבעייתו של רבי זירא.

דבעי

רבי זירא: ניקבו בני מעיים בין

שחיטת

סימן

ראשון שהוא הקנה

לסימן

השני,

מהו?

האם הבהמה היא טרפה ככל בהמה שניקבו בני מעיה לפני השחיטה, שהשחיטה מטהרת אותה מידי נבלה, או שאין שחיטה מועילה לבהמה זו מפני ששחיטת הסימנים לא דומה, שחיטת הסימן הראשון באה להתיר את הבהמה לאכילה כי אז עוד לא נטרפה, ושחיטת הסימן השני לא באה אלא לטהר את הבהמה מידי נבלה.

ובעי רבי זירא:

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה,

כיון שגם שחיטת הסימן הראשון מטהרת מטומאת נבלה,

או לא

מצטרף הסימן הראשון, כיון שעיקרו בא להתיר?

ומביאה הגמרא בעיה דומה לבעית רבי זירא.

הדין הוא, שבשחיטת בהמה מעוברת ניתר העובר שבמעיה, אך אם הוציא העובר יד לפני השחיטה, אותה יד דינה כטרפה, שאסורה באכילה, אך אינה טמאה.

ואמרינן: לאו היינו

[האם אין זו אותה בעיה]

דבעי אילפא: הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן, מהו?