חולין 33b — התלמוד בעברית

דתנן

במסכת פרה [יא ה]:

כל

מי שהוא טהור מן התורה, אלא שהוא אדם [או כלי]

הטעון ביאת מים

[כגון אדם הצריך נטילת ידים לצורך טהרתם מטומאת משקים, או אדם שבא ראשו ורובו במים שאובים, או כלי שנטמא במשקים]

מדברי סופרים,

שגזרו בעליית חנניא בן חזקיה שמונה עשר דבר וביניהם טומאת ידים, הרי הוא שני לטומאה, ודינו שהוא

מטמא את הקדש,

שיהיה שלישי, ויטמא קדש כמותו להיות רביעי,

ופוסל את התרומה,

שתהיה היא בעצמה פסולה מפני הטומאה, אבל היא לא עושה רביעי.

ומותר בחולין ובמעשר,

שאין בהם שלישי,

דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרים

אותו

במעשר

.

ומוכח שלפי חכמים שונה דין מעשר מחולין, ושני עושה שלישי במעשר.

מתקיף לה רב שימי בר אשי

לרב נחמן:

ממאי

[מה הראיה] שיש מי שסובר שיש שלישי במעשר, והוא נטמא מידים מסואבות?

דלמא,

עד כאן לא פליגי רבנן

במשנה במסכת פרה

עליה דרבי מאיר, אלא

רק

באכילת מעשר,

וסוברים שהאיסור לאכול בטומאת הגוף חל מדרבנן על אדם שנתנו לו חכמים "טומאת שני", כגון מי שידיו מסואבות או הבא ראשו ורובו במים שאובים.

אבל בנגיעה דמעשר

על ידי שני לטומאה, שאינה מטמאת אותו להיות שלישי,

ואכילה דחולין,

שאין צריך נטילת ידים לפניה,

לא פליגי

חכמים על רבי מאיר, וגם הם סוברים שמותר בידים מסואבות.

וכן משמע מהמשנה במסכת פרה, שנקטה לשון "מתיר" ולשון "אוסרים", שהמחלוקת ביניהם היא רק לאיסור האכילה של מעשר. ואילו היתה המחלוקת בקבלת טומאה, היתה המשנה שם נוקטת לשון טמא וטהור.

והא,

ואילו משנתנו כאן, הרי בענין

נגיעה היא

עוסקת, ואינך יכול להעמידה באיסור אכילה למי שטמא בטומאת שני מדרבנן.

מדקתני

במשנתנו, שבשרם של בהמה חיה ועוף שלא הוכשרו בדם השחיטה, "

נאכלין" בידים מסואבות

, ולא קתני "אוכלים" אותם בידים מסואבות, עד שנוכל לדייק שאם הוכשרו בדם השחיטה הם אסורים להאכל בידים מסואבות.

מי לא עסקינן,

האם לא מדובר גם באופן שבעל הידים המסואבות איננו האדם האוכל, אלא

דקא ספי ליה חבריה,

שמאכילו חבירו את הבשר בידים מסואבות, משום שלא הוכשר הבשר בדם השחיטה.

ומשמע, שאם הוכשר הבשר בדם השחיטה, היה אסור לאדם שידיו מסואבות להאכיל את האדם הטהור, ואין זה משום איסור אכילה של האדם האוכל, אלא משום שנגיעת "שני לטומאה" של האדם המאכיל שיש לו ידים מסואבות, פוסלת מעשר, לעשותו שלישי לטומאה במעשר.

וחוזרת הקושיה, הרי אין מי שסובר ששני פוסל שלישי במעשר!?

אלא, אמר רב פפא

: מדובר במשנתנו בבשר חולין, ולא בסתם ידים שהן שניות לטומאה אלא

הכא בידים תחלות

[ראשונות]

עסקינן,

שהן עושות את האוכל לשני לטומאה.

ו

המשנה, כ

רבי שמעון בן אלעזר היא,

הסובר שיש ידים שהן ראשונות, אפילו בחולין.

דתניא

: לעולם

אין ידים תחלות ל

ענין שיהיו מטמאות

חולין.

דהיינו, גם במקום שגזרו על הידים שיהיה להן דין תחילות, אין זה אמור לגבי חולין, אלא רק לגבי תרומה וקדשים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר

: יש

ידים

שהן

תחלות לחולין, ו

ידים שהן

שניות,

כגון סתם ידים, הרי הן טמאות

לתרומה,

ששני פוסל בה שלישי.

ותמהה הגמרא: וכי יתכן שיהיו ידים שהן

תחלות, לחולין, אין, לתרומה לא!?

וכי חולין חמורים מתרומה!

ומפרשינן:

הכי קאמר

רבי שמעון בן אלעזר: אותן ידים שהן תחלות, הן

תחלות אף לחולין.

וכל שכן לתרומה. והידים שהן

שניות, לתרומה, אין, לחולין לא.

ומקשינן:

ומי איכא ידים תחלות?

הרי אם אדם נוגע באב הטומאה, נעשה כל גופו ראשון לטומאה ולא רק ידיו. ואם נגע בידיו בראשון לטומאה, שאז גופו לא נטמא אף מדרבנן, ורק ידיו נטמאות, הרי הן נעשות לשניות!

ומתרצינן:

אין,

לדעת רבי עקיבא, יש מקרה שהאדם לא נטמא מאב הטומאה וידיו נטמאות ממנו, והן ראשונות.

דתנן

במסכת ידים [ג א]:

הכניס ידיו לבית המנוגע,

ולא נכנס לבית בגופו,

ידיו תחלות, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: ידיו שניות.

דכולי עלמא

סבירא להו

ביאה במקצת לא שמה ביאה,

ואין המכניס ידיו לבית בכלל הנאמר בתורה "והבא אל הבית יטמא" [ויקרא טו מו].

והכא, בגזירה

שגזרו חכמים על

ידיו

שנכנסו לבית המנוגע יטמאו

אטו גופו

שנכנס,

קא מיפלגי.

מר

רבי עקיבא

סבר: ידיו כגופו,

שהוא ראשון,

שוינהו רבנן.

ומר

חכמים

סבר: ידים

אלו שגזרו עליהן משום גופו לא נתנו להן את דין הגוף, אלא

כידים דעלמא,

שהן שניות,

שוינהו רבנן.

ונפקא מינה מגזירה זו בכגון שהכניס ידיו לבית אחרי שנטלן, ולא היו טמאות בטומאת סתם ידים.

ומקשינן על רב פפא: למה לו להעמיד את המשנה כרבי שמעון בן אלעזר?

ולוקמה כרבי עקיבא, דאמר ידיו תחלות הויין,

שהרי רוב סתמי המשנה הם כרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא!

ומתרצינן: אף על פי שדין ראשון לטומאה מדאורייתא הוא, שמטמא אוכלין ועושה אותם לשניים בין אם הם חולין בין אם הם תרומה. בטומאות דרבנן, לפעמים יש שלענין תרומה הם ראשונים, והתרומה הנוגעת בהם מטמאת תרומה אחרת, ולענין חולין הם שניים ואין מטמאים אותם.

וכן בדברי רבי עקיבא, יש לומר,

דלמא, כי קאמר רבי עקיבא

שהידים הן ראשונות,

הני מילי בתרומה וקדשים, דחמירי. אבל לחולין, שניות הויין.

אבל רבי שמעון בן אלעזר אמר במפורש, שהידים תחלות אף לחולין.

ומקשינן:

וליהויין נמי

אותן ידים שמשנתנו מדברת בהן

שניות,

ויכולים אנו לומר שמדובר בסתם ידים ולא בידים שנכנסו לבית המנוגע, ואפשר להעמיד את המשנה כרבי עקיבא,

דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: שני עושה שלישי בחולין,

שלא כמו הא דקיימא לן שאין שני עושה שלישי בחולין!

דתנן

במסכת סוטה [כז ב]:

בו ביום

שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא,

דרש רבי עקיבא

: כתוב בתורה בפרשת טומאת שרץ [ויקרא יא לג - לד] "

וכל כלי חרש

אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו. מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים,

יִטְמָא"

.

אמרה התורה שאם שרץ נופל לאויר תנור של חרס, התנור נעשה ראשון לטומאה, והככרות שבתוכו נטמאות ונעשות שניות.

"טמא" לא נאמר, אלא יִטְמָא,

יש לדרוש "יְטָמֵא", שיש לו כח

לטמא אח רים.

לימד

הכתוב

על ככר שני, שהוא עושה שלישי בחולין.

לפי שלא משמע שיש חילוק בין חולין לתרומה.

ומתרצינן: אין להעמיד את המשנה כרבי עקיבא, כי

דלמא

הא דאמר ששני עושה שלישי בחולין,

הני מילי בטומאה דאורייתא. אבל ב

טומאה

דרבנן,

כגון ידים,

לא.

והגמרא מביאה דרך אחרת לפרש את המשנה, שמדובר בידים שניות ובחולין שיש בהם שלישי.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הכא, בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן,

שיש אנשים שרגילים לאכול קדשים, וכדי לשמור אותם מטומאות הפוסלות אותם, הם נוהגים לשמור חולין שלהם בטהרה כמו קדשים, וחכמים תקנו שיועיל דבר זה שיהיו מקבלים טומאה משני כקדשים.

ואמרינן :

ו

משנתנו היא

דלא כרבי יהושע,

הסובר שחולין שנעשו על טהרת הקדש אין דינם כקדש, אלא בטלה דעת הנוהג בהם דין קדש. ורק בתרומה, לפי שהיא מצויה יותר, תקנו חכמים שחולין אשר נעשו על טהרתה יהיה בהם שלישי.

והגמרא מביאה משנה שעוסקת בטומאת הגויה, וממנה יש ללמוד את דעת רבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש.

מהתורה, אין אוכל מטמא אדם וכלים, כי האוכל לא נעשה לאב הטומאה, ואדם וכלים לא מקבלים טומאה מראשון לטומאה אלא רק מאב הטומאה.

חכמים תיקנו שאדם האוכל אוכל טמא, יטמא האוכל את האדם האוכלו, ולא את האדם הנוגע בו. ואף באכילה, אינו נטמא האדם האוכל עד שיאכל שיעור חצי פרס אוכל טמא.

מהתורה, כל דבר שנוגע בטומאה ונטמא ממנה הוא יורד בדרגת הטומאה. אך ב"טומאת הגויה", שתקנו חכמים, נחלקו תנאים במשנה המובאת כאן, האם יש להחמיר שיהיה דין האוכל כמו המאכל, שהרי לפי תקנת חכמים חמורה האכילה מהמגע, או שדרגת הטומאה יורדת.

דתנן

במסכת טהרות [ב ב]:

רבי אליעזר אומר

:

אדם טהור

האוכל אוכל

שהוא

ראשון

לטומאה, הרי הוא נעשה

ראשון

לטומאה, ומה שנגע בו הוא שני.

ואדם טהור האוכל אוכל

שני,

הרי הוא

שני,

ופוסל תרומה.

ואדם טהור האוכל אוכל

שלישי,

הרי הוא

שלישי,

ופוסל קדש.

רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון,

ובכך הוא יורד בדרגת הטומאה, ונעשה לשני.

ו

כן אם אכל מאכל שהוא

שני,

אף הוא

שני,

אך במקרה זה הוא לא יורד בדרגת הטומאה.

ואם אכל מאכל שהוא

שלישי

נעשה האדם האוכל

שני לקדש.

והקודש שנגע בו נעשה שלישי, ועושה רביעי.

ואין

הוא נעשה

שני לתרומה,

ולא עושה בה שלישי.

ולקמן בגמרא יבואר מדוע לפעמים האדם האוכל יורד בדרגת הטומאה מן המאכל, ולפעמים הוא נשאר בדרגת הטומאה של המאכל, ולפעמים הוא חמור ממנו.

רבי יהושע מפרש את דבריו: אותו מאכל טמא שאני עוסק בו הוא חולין. ואם תאמר, הלוא אין שלישי בחולין? התשובה היא, מדובר

בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

ומדייקת הגמרא מדרבי יהושע:

על טהרת תרומה, אין. על טהרת הקדש, לא

יכול להיות שלישי.

קסבר

רבי יהושע:

חולין שנעשו על טהרת הקדש, לית בהו שלישי.

ולכן, אין להעמיד את משנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכרבי יהושע.