ביצה 9b — התלמוד בעברית

ועתה מביאה הגמרא ברייתא המבארת את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל באופן אחר:

מתניתין

המעמידה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהולכת הסולם -

דלא כי האי תנא.

דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים

בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך

ביום טוב ליטול גוזלים לצורך יום טוב.

לא נחלקו אלא

בנידון אם מותר

להחזיר

אותו למקום שנטלוהו משם, שהחזרה זו אינה צורך יום טוב.

שבית שמאי אומרים: אין מחזירין

.

ובית הלל אומרים: אף מחזירין

.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים

שלדברי הכל מוליכים את הסולם -

בסולם של שובך,

שניכר עליו שהוא מוליכו לצורך נטילת גוזלות.

אבל בסולם

גדול

של עליה

-

דברי הכל אסור

להוליכו, לפי שיחשדוהו שמוליכו לטוח גגו , .

רבי דוסא אומר: מטהו

את ראש הסולם [שסוגו יבואר בגמרא]

מחלון

אחד בשובך

לחלון

אחר באותו השובך.

אחרים אומרים משום רבי דוסא

: אם אין ראש הסולם מגיע לחלון השני על ידי הטוה,

אף מדדין בו

, מזיזים את רגליו של הסולם מעט מעט, מחלון לחלון, באותו השובך.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא

, לכפרים, לראות את השדות שלהם.

כי אתו

, כשחזרו,

אמר להו

רבי חייא

אבוהון: כלום מעשה

שהייתם צריכים להורות בו הלכה -

בא לידכם?

אמרו לו

: מעשה בהולכת

סולם

של עליה כדי ליטול גוזלות מהשובך

בא לידינו,

ששאלו אותנו מה דינו -

והתרנוהו!

אמר להם: צאו

ושובו לשם,

ואסרו

להם את

מה שהתרתם

להם בטעות.

ומסבירה הגמרא את טעותם.

אינהו סבור, מדקא אמר רבי יהודה

בברייתא ש

בסולם של עליה לא פליגי

בית שמאי ובית הלל ולדברי הכל הוא אסור.

מכלל, דתנא

קמא סבר

שכן

פליגי

בית הלל, והתירו החזרת סולם של עליה [ומודים הם לבית שמאי שהוא מותר בהולכה], ולכן פסקו הלכה כבית הלל שמותר להוליך ואפילו להחזיר, אפילו סולם של עליה.

ולא היא!

כי

רבי יהודה

אינו חולק, אלא

טעמיה דתנא קמא קא מפרש

שאין להתיר הולכת סולם של עליה.

ומוכיחה הגמרא:

ממאי

אתה למד שבהכרח רבי יהודה אינו חולק על תנא קמא, אלא בא לפרש שתנא קמא אינו מתיר סולם של עליה?

מדקתני

בדברי תנא קמא:

מוליכין את הסולם משובך לשובך

, ובהכרח שמשמעות הסולם הזה היא סולם המיוחד לשובך.

כי,

ואי סלקא דעתך בסולם של עליה פליגי,

ובית הלל מתירים אפילו אותו, הרי

האי

, זה שנקט התנא בלשונו

"מוליכין את הסולם משובך לשובך

" הוא לשון תמוה, כי משמעותו להתיר רק הולכת סולם של שובך.

והרי

"מוליכין את הסולם

של העליה

לשובך

" -

מבעי ליה

לתנא קמא לומר בו!

אלא, לאו, הכי קאמר

תנא קמא: רק סולם

של שובך

-

אין,

מוליכין אותו. אבל סולם

של עליה

-

לא

מוליכין אותו כלל, ואפילו לשובך. ומוכח שתנא קמא מתיר רק הולכת סולם של שובך, ולא של עליה, ולכן אמר רבי חייא לבניו שיחזרו לכפרים ויאסרוהו.

ומבארת הגמרא מה היתה דעתם של בני רבי חייא:

ואידך

, בני רבי חייא סברו:

מי קתני

בברייתא "מוליכין

סולם של שובך

" עד שאתה יכול להוכיח כי הברייתא בסולם של שובך בדוקא עוסקת?

הרי רק "מוליכין את הסולם

משובך לשובך" קתני,

ואפשר להעמידו אפילו בסולם רגיל של עלייה.

וזה שנקט התנא בלשונו "משובך לשובך "כונתו לומר שלא רק משובך אחד למשנהו רשאי להוליכו, אלא

ואפילו לכמה שובכין

מותר להוליכו מבלי לחשוש לטירחה [או שאין לחשוש שאם יראו אותו מוליך את סולמו מהשובך הראשון לשני יבואו לחשוד בו שמוליכו לטוח גגו] .

איכא דאמרי

כך היה המעשה עם בני רבי חייא:

אמרו לו

: מעשה ב

הטוי סולם של עליה

, שהונח ליד השובך מערב יום טוב,

בא לידינו

. והשאלה היתה האם מותר להטותו מחלון לחלון באותו השובך.

והתרנוהו

להם להטותו.

אמר להם

רבי חייא:

צאו ואסרו מה שהתרתם.

ומסבירה הגמרא את דעתם:

אינהו סבור

, כי

מאי דקא אסר תנא קמא

של רבי דוסא, דהיינו רבי יהודה, שאסר להוליך סולם של עליה,

קא שרי רבי דוסא

להטותו. ולכן פסקו להם להתיר להטות סולם של עליה.

ולא היא!

אלא

מאי דקא שרי תנא קמא

להוליך סולם של שובך

קא אסר רבי דוסא

, וכונתו בהיתר ההטיה היא לומר שרק להטותו מחלון לחלון באותו שובך מותר ולא להוליכו. ונמצא שאין מי שמתיר להטות סולם של עליה, וזו היתה טעותם .

שנינו במשנתינו בדברי בית שמאי: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך,

אבל מטהו מחלון לחלון

. ובית הלל מתירין

והוינן בה:

אלמא, גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא

שאוסרים להוליך את הסולם לצורך הבאת גוזלות, אף שנצרך להם לאכלן ביום טוב,

ובית הלל לקולא.

ורמינהי

סתירה מהמשנה הקודמת:

דתנן:

השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה,

כי הקלו חכמים באיסור דרבנן של חפירה בעפר תיחוח, מפני שמחת יום טוב,

ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום!

ומוכח שבית שמאי הם המקילים לצורך שמחת יום טוב.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה

, צריך להפוך את השיטות במשנתנו, ולומר שבית שמאי הם המקילים להוליך את הסולם, ובית הלל המחמירים, וכמו שאמרו במשנה הקודמת.

ותמהינן על רבי יוחנן:

ממאי

הסיק רבי יוחנן שצריך להחליף את השיטות במשנתנו? והרי יתכן שהטעם שמקילים בו בית שמאי במשנה הקודמת אינו משום שהם מקילים לחפור בדקר, אלא כי מדובר שם באופן שאין כלל איסור חפירה. כי:

דלמא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם

,, במשנה הקודמת, שמותר לחפור בדקר ולכסות,

אלא היכא דאיכא דקר נעוץ

בקרקע, שאז אין איסור לכסות את הדם בעפר שבדקר, היות שהיה העפר חפור.

אבל היכא דליכא דקר נעוץ

-

לא

התירו בית שמאי לחפור כדי לכסות, ואפילו לא בעפר תיחוח שאין בו איסור חפירה, ורק יש "צד רמז חפירה" [לשון רש"י]. וכמו שהם מחמירים במשנתנו שלא להוליך את הסולם היות ויש חשש שיחשדוהו שהולך להטיח את גגו, ולדעתם אין היתר לאיסור דרבנן מפני שמחת יום טוב.

ואי נמי

גם בדעת בית הלל אין סתירה בין המשניות, שהרי:

עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא

במשנתנו להקל, להוליך את הסולם,

אלא

משום

ד"שובכו

" של הסולם

מוכיח עליו,

שהוא ניכר כסולמו של שובך, ולכן אין לחשוש כלל שיחשדוהו שהולך לטוח גגו,

אבל התם

בדקר נעוץ

לא

התירו משום שחששו שמא יבוא לכתוש את רגבי העפר!

ולאור זאת לא היה רבי יוחנן צריך להפוך את שיטת משנתנו.

אלא, אי קשיא

סתירה בדברי המשניות שמכוחה הוצרך רבי יוחנן להפוך את השיטות,

הא קשיא

:

שהרי שנינו במשנה לקמן [י א]:

בית שמאי אומרים: לא יטול

אדם ביום טוב גוזלות מן השובך,

אלא אם כן

זימן אותם לשחיטה ביום טוב על ידי ש

נענע

אותן

מבעוד יום,

וצריך לזמן אותם על ידי משמוש בהן, משום החשש שמא למחרת ביום טוב יקח אותן כדי לשוחטן, ואחר כך ימלך מלשחוט, ונמצא שיטלטלם ביום טוב שלא לצורך.

ועל ידי הזימון מבעוד יום באמצעות משמוש הגוזלות נקבעת דעתו, ולא יבוא מחר להתחרט לאחר שיטלן.

ובית הלל אומרים

: אינו צריך לנענע אותן אלא דיו שיזמינם בפה על ידי שיהיה

עומד

ליד השובך,

ואומר: זה וזה אני נוטל

למחר!

אלמא:

גבי

איסור דרבנן המונע

שמחת יום טוב, בית שמאי לחומרא

שצריך לנענע,

ובית הלל לקולא,

שמסתפקים בזימון בפיו.

ורמינהי

מהמשנה בתחילת הפרק:

השוחט חיה ועוף ביום טוב

בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא יחפור! ומשמע כי בית הלל המחמירים ובית שמאי המקילים בדבר הנוגע לשמחת יום טוב.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה.

יש להחליף את השיטות במשנה של זימון גוזלות, ולומר שבית שמאי מקילים ודי בזימון בפה, ובית הלל מחמירים שצריך לנענע. וכמו שנחלקו במשנה הראשונה, לגבי שחיטת עוף ביום טוב.

ודחינן:

ודלמא לא היא

, שאין צורך להפוך את השיטות במשנה של זימון גוזלות.

כי שמא

עד כאן לא אמרי בית שמאי

במשנה בתחילת הפרק שמותר לחפור בדקר ולכסות,

אלא היכא דאיכא דקר נעוץ

, היות ואין כל איסור מלאכה בכיסוי הדם בעפר החפור, הנמצא בדקר הנעוץ.