גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בבא קמא 44b — התלמוד בעברית
ואכתי תיקשי לשמואל המחייב כופר כשדחף השור את הכותל, והכותל הוא שהרגו: והרי " צרורות " נינהו , כי לא בגופו הרגו, אלא הכותל הוא שנפל מכחו של השור על האדם והרגו, ואילו התורה לא חייבה בכופר אלא דומיא…
הטקסט המקורי — בבא קמא 44b
ואכתי
תיקשי לשמואל המחייב כופר כשדחף השור את הכותל, והכותל הוא שהרגו: והרי "
צרורות
"
נינהו
, כי לא בגופו הרגו, אלא הכותל הוא שנפל מכחו של השור על האדם והרגו, ואילו התורה לא חייבה בכופר אלא דומיא דנגיחה - הכתובה בפרשה - שהוא עושה בגופו.
אמר
תירץ
רב מרי בריה דרב כהנא
: הכא במאי עסקינן: בכגון
דקאזיל
הכותל
מיניה מיניה
, כלומר: השור דוחף את הכותל על האדם אף בשעת נפילת הכותל.
תניא כוותיה דשמואל
המחייב בכופר שלא בכוונה, ואף שהוא פטור ממיתה,
ותיובתא דרב
הפוטר כופר שלא בכוונה!
דתניא:
יש
שור ממית את האדם שהוא
חייב
במיתה, ובכופר; ויש חייב בכופר, ופטור ממיתה; ויש חייב במיתה, ופטור מן הכופר; ויש פטור מזה ומזה
, ומפרש לה ואזיל.
הא כיצד?
שור
מועד
שהרג את האדם
בכוונה: חייב במיתה ובכופר
.
שור
מועד
שהרג את האדם
שלא בכוונה: חייב בכופר
כדברי שמואל,
ופטור ממיתה
.
שור
תם
שהרג
בכוונה: חייב במיתה, ופטור מכופר
, שלא חייבה תורה כופר בתם.
שור
תם
שהרג
שלא בכוונה: פטור מזה
ומזה
, מן המיתה מפני שאינו בכוונה, ומן הכופר מפני שהוא תם.
ו
דין
הנזקין
שהזיק השור
שלא בכוונה
:
רבי יהודה מחייב
בתשלום הנזק,
ורבי שמעון פוטר
.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבי יהודה
המחייב?
משום ד
יליף
רבי יהודה את דין תשלום נזקי השור
מ
תשלום
כופרו, מה כופרו
כשהרג
שלא בכוונה
הרי הוא
חייב
בו, שהרי דרשינן: "אם כופר",
אף
תשלום
הנזקין נמי שלא בכוונה, חייב
.
ורבי שמעון יליף
את חיוב תשלום הנזק
מ
חיוב
קטליה דשור
[סקילת השור],
מה קטליה
כשהוא
שלא בכוונה
הרי הוא
פטור
ממנו,
אף
חיוב
נזקין
כשהוא
שלא בכוונה
, הרי הוא
פטור
.
ומקשינן:
ורבי יהודה נמי נילף מקטליה
לפוטרו מתשלום נזקין שלא בכוונה!?
ומשנינן: סבר רבי יהודה:
דנין תשלומין
של נזקין
מ
כופר שאף הוא
תשלומין, ואין דנין תשלומין ממיתה
.
ומקשינן:
ורבי שמעון נמי נילף מכופרו
לחייבו בתשלום נזקין שלא בכוונה!? ומשנינן:
דנין
תשלום נזקין שהוא
חיוביה דשור
, כלומר: חיוב הוא על מעשה שורו,
מ
סקילה שהוא
חיוביה דשור, לאפוקי כופר
שאי אפשר ללמוד ממנו לנזקין, כיון
דחיוביה דבעלים הוא
, כלומר: לכפרת נפש הבעלים הוא בא.
שנינו במשנה:
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם
::
פטור
:
ודייקינן:
הא
אם
נתכוין
השור
להרוג את
אדם
זה
שאם היה הורגו היה חייב עליו סקילה,
והרג את זה
[את אחר]
חייב
השור סקילה, שהרי בכל אלו שפורטו במשנה לפטור, היתה כוונת השור להריגת מי שאינו חייב עליו סקילה אם היה הורגו.
ואם כן
מתניתין
[משנתנו]
דלא כרבי שמעון!
דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין
השור
להרוג את זה, והרג את זה, פטור
מסקילה.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבי שמעון?
כיון
דאמר קרא
: "
השור יסקל וגם בעליו יומת
", הרי ילפינן לדעת כולם:
כמיתת בעלים כך מיתת השור;
ולכן פוטר רבי שמעון לשיטתו את השור מסקילה כשאינו מתכוין לזה שהרגו:
ומשום ד
מה בעלים
אינם חייבים - לדעת רבי שמעון גופיה במשנה בסנהדרין עט א -
עד דמיכוין ליה
לזה שהרגו,
אף שור נמי
אינו חייב סקילה
עד דמיכוין ליה
לזה שהרגו ולא שנתכוין לאחר.
ומפרשינן:
ובעלים גופייהו מנלן
לדעת רבי שמעון - שהם פטורים:
משום
דאמר קרא
[דברים יט יא]: "כי יהיה איש שונא לרעהו
וארב לו וקם עליו
והכהו נפש ומת ... לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך", ולמדנו:
עד שיתכוין לו
.
ורבנן
החולקים על רבי שמעון, ומחייבים מיתה לאדם שנתכוין לבר חיובא והרג את אחר -
האי
"
וארב לו
"
מאי עבדי ליה?
אמרי
פירשו
דבי רבי ינאי
:
ללמד בא הכתוב:
פרט לזורק אבן לגו
[לתוך] חבורת אנשים שיש בה גויים וישראלים, ונהרג ישראל שהוא אינו חייב, שאין זה חשוב כמתכוין להרוג ישראל, ובאופן זה הרי אינו חייב אפילו לרבנן.
ומקשינן: והרי
היכי דמי
[באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט]:
אילימא דאיכא
באותה חבורה
תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, תיפוק ליה דרובא גויים נינהו
, ובלאו קרא פטור הוא, שהרי זה כמי שנתכוין לגוי והרג את הישראל שהוא פטור.
אי נמי
, ואפילו אם לא היו שם רוב גויים אלא
פלגא
גויים
ופלגא
ישראל, גם לזה אין צריך כתוב למעט, שהרי
ספק נפשות להקל
.
ואם כן באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט!?
ומשנינן:
לא צריכא
הכתוב למעטו, אלא בכגון
דאיכא
בחבורה
תשעה ישראלים ואחד גוי!
ולהשמיענו בא הכתוב:
דאף על גב דרובא ישראלים נינהו
, והיה מקום להחשיבו כאילו נתכוין לישראל - מכל מקום פטור הוא, ד
כיון דאיכא חדא גוי בינייהו, הוי ליה
מיעוט "
קבוע
",
וכל
מיעוט
קבוע
, כאילו לא היה כאן מיעוט ורוב אלא
כמחצה על מחצה דמי, ו
לכן פטור הוא, ד
ספק נפשות להקל
.
מתניתין:
שור האשה
שנגח אדם והרגו.
ו
שור היתומים
[כלומר: שור הקטנים] שאין להם אפוטרופוס.
ו
שור האפוטרופוס
, כלומר: שור היתומים הקטנים שיש להם אפוטרופוס.
שור המדבר
[שור של הפקר].
שור ההקדש
.
שור הגר שמת ואין לו יורשין
, שהוא הפקר.
כל אלו כשנגחו אדם והרגוהו,
הרי אלו
השוורים
חייבין מיתה
.
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש
ו
שור הגר שמת, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים
.
גמרא:
תנו רבנן
: "
שור
" "
שור
"
שבעה
. שבע פעמים לשון "שור" שהזכירה התורה בפרשת שור שהרג את האדם, ומת, למה?
האחד לגופו נכתב, והששה כדי
להביא
:
א.
שור האשה;
ב.
שור היתומים;
ג.
שור האפוטרופוס;
ד.
שור המדבר;
ה.
שור
ההקדש;
ו.
שור הגר שמת ואין לו יורשין
, שכל אלו חייבים מיתה כשהרגו את האדם.
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש
ו
שור הגר שמת ואין לו יורשין, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים
.
אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה
את אלו,
אפילו
אם
נגח
כשהיה ברשות הדיוט
ולבסוף
עד שלא נגמר דינו
הקדיש
, ואפילו
נגח
ברשות בעלים
ולבסוף
עד שלא נגמר דינו
הפקיר
, או שמת הגר, והטעם מתבאר לקמן.
ומפרשינן:
ממאי
, מנין למד רב הונא כן בדעת רבי יהודה?
מדקתני
בברייתא בדברי רבי יהודה
תרתי
שוורים, שהיה יכול לכוללם כאחד, דהא קתני:
א.
שור המדבר;
ב.
ושור הגר שמת ואין לו יורשין
.
והרי "
שור הגר שמת
"
מאי ניהו
, כלומר: מה טעם פטורו!? הלוא הוא משום,
דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר
, ואם כן הרי
היינו שור המדבר, היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין
, ולמה נכתבו שני שוורים שהם אחד!?
אלא לאו הא קמשמע לן: דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר
, פטור; כלומר: לכך הוסיפה הברייתא שור הגר שמת, להשמיענו שאפילו אם נגח בהיותו תחת הגר ואחר כך מת הגר, הרי הוא פטור; וממילא שמעינן גם, שנגח ואחר כך הקדיש פטור.
שמע מינה!
תניא נמי הכי: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש
, או ש
נגח ולבסוף
הפקיר, פטור, שנאמר
[שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת", ודרשינן ממה שאמר הכתוב: "
והועד בבעליו והמית וגו
'",
עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד
.
ומקשינן על לשון הברייתא: "עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד":
ו
כי אטו
גמר דין
לסקילה
לא בעינן
שיהיה שוה כאחד, עד שהברייתא לא הזכירה אלא העמדה בדין!?
והא
"
השור יסקל
"
גמר דין הוא!?
אלא אימא: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין, שוין כאחד
.
מתניתין:
שור שהוא יוצא ליסקל
, כלומר, שנגמר דינו להיסקל על שהמית את האדם,
והקדישו בעליו, אינו מוקדש
, היות ונאסר השור בהנאה משנגמר דינו, ואיסורי הנאה אינם ברשותו של אדם להקדישם.
ואם
שחטו
לאחר שנגמר דינו ליסקל, הרי
בשרו אסור
באכילה ובהנאה.
ואם עד שלא נגמר דינו
:
הקדישו בעליו
-
מוקדש
עד שיגמרו דינו ויסקלוהו, ונפקא מינה שאם נהנה בו אדם בינתיים, מעל.
ואם שחטו, בשרו מותר
.
ומבארת המשנה דין נוסף:
מסרו
הבעלים את השור קודם שנגח
לשומר חנם, ולשואל
[או לשואל],
לנושא שכר, ולשוכר
:
נכנסו
הם
תחת הבעלים
, כלומר: הם מתחייבין בנזקים כמו בעלים, ואם
מועד
היה השור
משלם נזק שלם, ו
אם
תם
היה
משלם חצי נזק
.
גמרא:
תנו רבנן: שור שהמית
: