בבא קמא 44a — התלמוד בעברית

שור באדם, שעשה בו

שורים

קטנים

שהרגו,

כ

שוורים

גדולים

שהרגו, ואף הם חייבים סקילה,

אינו דין שחייב

אותם

על הקטנים

שנהרגו

כגדולים

שנהרגו.

לא קשיא, כי אין ללומדו לא מבנין אב ולא מקל וחומר, כי:

לא, אם אמרת

שהוא חייב על הקטנים כגדולים, אלא

אדם באדם, שכן חייב

הוא בחבלה

בארבעה דברים

תוספת על נזק, [דהיינו: צער ריפוי שבת ובושת];

תאמר

שיהא חייב על הקטנים הגדולים אף

בשור

באדם,

ש

הוא

אינו חייב

בחבלה

בארבעה דברים

אלא בנזק בלבד.

ולפיכך

תלמוד לומר

: "

או בן יגח או בת יגח

"

לחייב

אף את השור באדם

על הקטנים כגדולים

.

ואין לי

שיהיו חייבים סקילה על הריגת הקטנים -

אלא במועדין, בתם מנין

שהוא חייב סקילה אף על הריגת הקטנים? ואם תאמר: פשיטא, שהרי

והלא דין הוא

[בבנין אב נלמדנו]:

הואיל וחייב

את השור סקילה

ב

הריגת

איש ואשה, וחייב

אותו סקילה אף

ב

הריגת

בן ובת, מה כשחייב

אותו

באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובת, לא תחלוק בו בין תם למועד

.

ועוד

: הרי

קל וחומר

הוא שהתם חייב על הריגת הקטנים!?

מה איש ואשה שהורע כחם בנזקין

, שאם הזיקו הם הרי הם חייבים בתשלום,

לא חלקת בו

כשהרגו אותם

בין תם למועד

-

בן ובת

הקטנים

שיפה כחם בנזקין

, שאם הזיקו הם אינם חיבים לשלם,

אינו דין שלא תחלוק בהן

כשהרגו אותם

בין תם למועד

.

אמרת

: אין הדבר כן, כי אי אפשר ללמוד מאיש ואשה, שיהא דין התם כמועד, לא בבנין אב ולא בקל וחומר!

מבנין אב אי אתה יכול ללומדו, משום ש

וכי דנין

בבנין אב

קל מחמור להחמיר עליו

, עד שאתה לומד תם לחייבו על הקטנים ממועד שהוא חייב על הקטנים!?

והרי

אם החמיר

הכתוב

במועד החמור

[שהוא חייב כופר] לחייבו סקילה על הקטנים,

תחמיר בתם הקל

[שאינו חייב כופר] לחייב אף אותו סקילה על הקטנים!?

ועוד

, כלומר: ואף בקל וחומר אי אתה יכול ללומדו, כי:

אם אמרת באיש ואשה

שחייב התם סקילה על הריגתם, משום

שכן חייבין במצוות, תאמר

אף

בבן ובת שפטורין מן המצוות

, שחייב התם על הריגתם!?

ומאחר שבלי כתוב אין אנו יודעים שהתם חייב על הריגת הבן והבת, לפיכך

תלמוד לומר

: "

או בן יגח או בת יגח

", כפל הכתוב לשון "יגח" כדי ללמדנו:

נגיחה

של בן ובת

בתם, נגיחה

של בן ובת

במועד

-

נגיחה

של בן ובת

למיתה

שלהם,

נגיחה

של בן ובת

לנזקין

שלהם, לומר שחייב בתשלום נזקי הקטן והקטנה.

מתניתין:

שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל

הכותל

על האדם

שלא בכוונה של השור - או שור ש

נתכוין להרוג את הבהמה

שאין השור חייב עליה סקילה,

ו

לבסוף

הרג את האדם

-

או שנתכוין השור

ל

הרוג את ה

נכרי

שהוא פטור עליו,

והרג בן ישראל

-

או שנתכוין השור

ל

הרוג את ה

נפלים

שהוא פטור עליהם,

והרג בן קיימא

-

בכל אלו

פטור

השור מסקילה, היות ולא נתכוין לבר חיובא.

גמרא:

אמר שמואל

: זו ששנינו "פטור", היינו

פטור ממיתה, וחייב בכופר

. ואף על פי שאין השור בסקילה, הבעלים חייבים כופר, כי שמואל דורש מ"אם כופר", לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה.

ורב אמר: פטור מזה ומזה

. שאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ואינו דורש "אם כופר" לרבות.

ומקשינן לשמואל:

ואמאי

חייב כופר כשהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם,

והא תם הוא

, ותם אינו חייב בכופר!?

ומשנינן:

כדאמר רב

[לקמן מח ב] על מה ששנינו במשנה לקמן מז ב: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ... נפל [השור] לבורו של בעל החצר והבאיש מימיו, חייב, היה אביו או בנו [של בעל החצר] לתוכו [והרגו השור בנפילתו], משלם [בעל השור] את הכופר"; ומקשינן עלה: והא תם הוא, ומשני רב:

במועד ליפול על בני אדם בבורות

-

הכא נמי

, גם כאן מדובר

במועד להתחכך

בכוונה

על בני אדם בכתלים

.

ותמהינן:

אי הכי

, שמדובר שעשה כן בכוונה,

בר קטלא הוא

[בן מות הוא] בנגיחה זו, והאיך שנינו במשנה שהוא פטור ממיתה!?

בשלמא התם

, בדברי רב, לא תיקשי שבר קטלא הוא מהנפילות הראשונות ונתחייב סקילה, ואיך נעשה מועד, משום שיש לפרש כמו שיישב רב יוסף לקמן מח ב, בכגון

דחזא

השור

ירוקא

[עשב] על פי הבור, ובא לאוכלו,

ונפל

השור לתוך הבור שלא בכוונה, ונמצא שלא נתכוין השור להורגו, ולפיכך לא נתחייב סקילה.

אלא הכא

גבי כותל,

מאי איכא למימר!?

והרי כיון שנתכוין חייב הוא סקילה, ולמה שנינו שהוא פטור ממיתה בנגיחה זו!?

ומשנינן:

הכא נמי, במתחכך

בנגיחה הרביעית

בכותל להנאתו

, ולא נתכוין להרוג בה, אלא בנגיחות הראשונות הוא שנתכוין להרוג.

ומנא ידעינן

, איך נדע שמתחכך הוא בכותל להנאתו לפוטרו ממיתה, ושמא מתחכך הוא בכותל להפילו על בני אדם וחייב מיתה? ומשנינן: כגון

דבתר דנפל קא מתחכך ביה

[מתחכך הוא בכותל אף לאחר שנפל], וודאי אין כוונתו אלא לחיכוך עצמו.