Zéva'him 92b — le Talmud en français

וקבלת

דמה ב

כלי

[מה שאין כן בעוף שאין בו קבלת דמים].

ו

דמה ניתן ב

קרן

המזבח למעלה, והוא ניתן

באצבע, ובחודה

של קרן הוא ניתן.

וכל אלו אינם נוהגים בעוף, שהיה מזה מדמו על קיר המזבח, למטה מחציו, ואינו ניתן באצבע ואינו טעון חודה של קרן.

וכן דומה הפנימית לחצונית בדין

אישים,

שהחטאת הפנימית והחטאת החיצונית קריבין אמוריהן על האש שעל המזבח, מה שאין כן חטאת העוף, שאין נקטר ממנה כלום על האש אלא נאכל בשרה כולה על ידי הכהנים.

והוינן בה:

אדרבה, חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן,

שהרי היא שוה לחטאת חיצונית בכך שמתן דמה הוא

חוץ

להיכל

כמותה

של החטאת החיצונית, וכן היא דומה

באכילה

של הבשר

כמותה,

מה שאין כן בחטאת הפנימית, שמתן דמה בהיכל, ובשרה אינו נאכל אלא נשרף?

ומתרצינן: מכל מקום,

הנך

ענינים שחטאת פנימית שוה בהם לחיצונית

נפישין,

מרובים הם יותר משני הענינים שחטאת העוף שוה בהם לחטאת החיצונית.

רב יוסף אמר

: המקור למעט דם חטאת העוף מחיוב כיבוס, הוא מכאן:

אמר קרא

בההיא ענינא דכיבוס, "הכהן המחטא אותה,

יאכלנה".

ודרשינן מ"יאכלנה", שהוא לשון יחיד, ללמד שחיוב כיבוס הדם הוא רק

לזו

החטאת,

ולא לאחרת!

ו

בנאכלות מיעט הכתוב,

לומר לך, לא בכל החטאות הנאכלות נאמרה אותה פרשה של כיבוס הבגד מדם החטאת. ולמעט בכך חטאת העוף, שהיא חטאת הנאכלת.

והוינן בה: אם המיעוט לחטאת העוף נלמד מ"לזו, ולא לאחרת",

ואלא,

המיעוטא מ"

זאת"

ששנינו בברייתא לעיל למעט חטאת העוף,

למה לי?

ומתרצינן:

אי לאו "זאת", הוי אמינא "יאכלנה"

לא למעט בא, אלא רק

אורחיה דקרא הוא.

שכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד, לכן

קא משמע לן

"זאת", לגלות על "יאכלנה", שמיעוט הוא, ולשון היחיד הוא דוקא, ולא אורחיה דקרא.

רבה אמר

: אין להקשות מדוע לא נאמר ש"זאת" בא למעט חטאת הפנימיות, לפי שעיקר כיבוס נאמר בהן,

דאמר קרא "אשר יזה", ב

חטאות שהן "

נזאות" הכתוב מדבר,

והיינו חטאות פנימיות, שמתן דמן הוא ב"הזאה". ואדרבה, החיצוניות, שאין מתן דמן בהזאה [אלא בנתינה על קרנות המזבח], הן שנתרבו לכיבוס מ"תורה אחת לכל החטאות"!

ומקשינן:

והתנן

במשנתנו:

אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות,

הרי שסבר תנא דמתניתין שעיקר קרא בחיצוניות הנאכלות הוא דכתיב, והפנימיות הן שנתרבו מ"תורת", ותיקשי לרבה, כיצד הוא אומר ש"אשר יזה" מגלה שבפנימיות הניזאות הכתוב מדבר!?

ומתרצינן: תנא דמתניתין,

הכי קאמר: אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, הני מילי, לענין מריקה ושטיפה

דכתיב בההיא ענינא, שהוא אמור לגבי החטאות הנאכלות דוקא, [שבסמוך לו כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה"].

אבל לענין כיבוס,

אחד הנאכלות ואחד הפנימיות בכלל, והפנימיות הן הנלמדות מעיקר הכתוב, כי

"אשר יזה" כתיב,

והחיצוניות הן שנתרבו מ"תורה אחת לכל החטאות".

ומקשינן:

אי הכי,

שהפנימיות הן העיקר בכתוב, אמאי קתני במשנה "

אחד הנאכלות ואחד הפנימיות",

דמשמע שהנאכלות משמעות הכתוב הן, והפנימיות נלמדות מריבוי? והלא לדבריך, שהפנימיות מפורשות בכתוב, הרי "

אחד הפנימיות ואחד הנאכלות" מיבעיא ליה

לתנא לומר, שהרי בפנימיות הכתוב מדבר, והחיצוניות נלמדות מריבוי!?

ומתרצינן: אכן

תני

במשנה "

אחד הפנימיות ואחד הנאכלות"!

והוינן בה:

אי הכי,

דקרא בחטאות הפנימיות הניזאות מיירי,

חטאת העוף נמי

תיטען כיבוס, שהרי גם היא, מתן דמה קרוי הזאה?

ומתרצינן: הא

מיעט רחמנא

חטאת העוף מ

"זאת".

והוינן בה:

אי הכי, חיצונה נמי לא

תהא טיעונה כיבוס, לפי שנמעטנה מ"זאת"?

ומתרצינן: הא

ריבה רחמנא

חיצונה מ"

תורת

החטאת".

והוינן בה:

ומה ראית

לרבות חיצונה מ"תורת" ולמעט עוף מ"זאת", אימא איפכא, ונמעט חיצונה ונרבה עוף?

ומתרצינן:

מסתברא, חטאת בהמה

חיצונה

הוה ליה לרבויי. שכן

היא דומה לפנימית בדברים הבאים:

בהמה, שחיטת, צפון, וקבלת כלי, וקרן ואצבע וחודה ואישים.

ומקשינן:

אדרבה! חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן

היא דומה לפנימית בכך שהיא נעשית

בהזאה כמותה?

ומתרצינן: מכל מקום,

הנך

דחיצונה, הדברים שהם דומים בהם לפנימית,

נפישין,

רבים הם משל עוף.

בחטאת בהמה חיצונה, אם הכניס דמה קודם זריקה אל ההיכל, על מנת להזותו שם לכפרה, נפסל הקרבן. ודוקא אם נכנס הדם אחר שנתקבל בכלי שרת. אבל אם הכניס את הבהמה עצמה אחר שחיטה כשהדם בצוארה. אינה נפסלת בכך -

בעי רבי אבין: חטאת העוף שהכניס דמה

בעודה

בצוארה

אחר מליקה, וקודם הזייה,

בפנים

בהיכל,

מהו

שתיפסל?

וצדדי הספק הם:

האם

צוארה

של חטאת העוף

ככלי שרת דמי,

שהרי אין דמה של חטאת העוף מתקבל בכלי שרת, והיה מקום לומר שצוארה, שעליו מקלח הדם ככלי שלה הוא נחשב,

ומיפסיל

הדם שבצוארה כאשר הוכנס פנימה כאילו הכניס את הדם בכלי להיכל.

או דלמא

צוארה של חטאת העוף

כצואר בהמה

דמי, ולא נפסלה בהכנסת דמה פנימה כשהוא על צוארה, כי "וכל חטאת אשר יובא

מדמה" אמר רחמנא, ולא

שהכניס הדם עם

בשרה?

תא שמע: פירכסה

חטאת העוף לאחר שחיטה,

ונכנסה לפנים, וחזרה

לחוץ,

כשירה.

ומדייקת הגמרא: הרי לא התקבל דמה בכוס, ובכל זאת הטעם שאם נכנסה היא כשירה, הוא רק משום שמאליה היא נכנסה, ויש לך לדייק:

הא הכניסה הוא, פסולה

[שאינה נפסלת אלא אם הכניסוה על מנת לכפר, כמו שכתוב "לכפר בקודש"].

ומוכח שאם הכניס אדם חטאת העוף כשדמה בצוארה, פסולה.

ודחינן:

וליטעמיך,

שדייקת כן,

גבי קדשי קדשים, דקתני: פירכסה

הבהמה אחר נשחטה כדינה בצפון,

ויצאה לדרום, וחזרה

לצפון,

כשירה,

וכי גם שם תדייק ותאמר:

הא הוציאה הוא

לדרום

פסולה!?

והרי אין פסול "יוצא" בתוך העזרה ביציאה מצפונה של העזרה לדרומה.

אלא

בהכרח,

האי

דקתני "פירכסה ויצאה [מעצמה] " ולא קתני "הוציאה הוא", הוא משום הדין האחר האמור שם, דקתני שם "

יצתה לחוץ

העזרה, וחזרה, פסולה", ולכן,

איצטריכא ליה,

לאשמעינן שאפילו יצאה מעצמה פסולה, הילכך קתני "פירכסה" ולא "הוציאה הוא".

ואם כן,

הכא נמי,

בחטאת העוף, מה דקתני "פירכסה", הוא משום הדין השני, ש"

יצתה לחוץ"

דקתני נמי בההיא דחטאת העוף,

איצטריכא ליה.

ולעולם הוא הדין בהכניסה הוא לפנים כשירה, כי דם בצוארה, כצואר בהמה דמי.

בעי רבי אבין: חטאת העוף שנשפך דמה על הרצפה, ואספו, מהו?

האם כשר הוא להזאה על המזבח או לא?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן,

אצרוכיה הוא דלא אצרכיה רחמנא

לחטאת העוף

כלי שרת,

אלא נחשב הדם שיצא אל צוארה כאילו נתקבל בכלי שרת,

והלכך, אוספו

מהרצפה,

וכשר

להזאה, כמו בקרבן בהמה שנשפך הדם מהכלי לאחר שנתקבל בו, לרצפה, ואספו, שהוא כשר.

או דלמא, מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת,

וכל שכן שריצפה פוסלת בו, כי צריך שיזה ישירות מהעוף עצמו למזבח,

והלכך

אם נשפך הדם, ו

אוספו

מהרצפה,

פסול

להזאה?

אמר רבא: תא שמע

מהא דתניא:

יכול יהא דם חטאת העוף טעון כיבוס?

תלמוד לומר "זאת",

למעט.

ומדייק רבא:

ואי סלקא דעתיך מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת,

משום שצריך הדם להגיע ישירות מצואר חטאת העוף אל המזבח, למה לי מיעוט של "זאת"? הרי

תיפוק ליה

שלא צריך כיבוס

דהא אפסיל לה

הדם מיד

באויר כלי,

דהיינו באויר הבגד, עוד קודם שנגע בו, כי "אויר כלי, ככלי דמי", והדם הנמצא באויר הבגד הוא כמו דם הנשפך לכלי, שאינו ראוי עוד להזאה, והרי ודאי שאינו טעון כיבוס.

ובהכרח, שאם נשפך הדם, אינו פוסל בחטאת העוף.

ודחינן:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: הכא במאי עסקינן,

במדביק כלי,

את הבגד,

בצוארה

9 .

שלא היה הדם באויר הבגד, אלא מיד נגע בו, ולכן לא נפסל הדם כדין "נשפך" לפני שנבלע בבגד, ולזה צריך את המיעוט של "זאת". כי לולי המיעוט ד"זאת", היה טעון כיבוס.

ולכן, אין להוכיח מכאן שנשפך אינו פוסל בחטאת העוף.

בעא מיניה לוי מרבי: ניתז

דם חטאת בהמה

מבגד לבגד, מהו?

האם טעון הבגד השני כיבוס? מי אמרינן:

מבגד קמא אידחי ליה

הדם מתורת הזאה

לכיבוס,

הואיל שטעון כיבוס, ואחר כיבוס אינו ראוי להזאה. ולכן, אין צריך בגד השני כיבוס.

או דלמא לא שנא,

כי דם הטעון כיבוס עדיין נחשב ראוי להזאה.

אמר ליה: זו שאלה!

יפה שאלת, ואשיבך עליה:

טעון כיבוס!

כי

ממה נפשך: אי

אמרינן

אוספו

לדם מהבגד הראשון

וכשר

להזאה, שלא נתבטל מתורת דם כל זמן שלא כיבסו,

הא כשר,

וטעון האחרון כיבוס.

ואי

תמצי לומר

אוספו, ופסול

להזאה

.

מכל מקום, טעון כיבוס.

דאנא, כרבי עקיבא סבירא לי, דאמר: היתה לה שעת הכושר

לזריקה,

ונפסלה, דמה טעון כיבוס.

וכאן הרי היה לו שעת הכושר קודם שנפסל בנפילתו על הבגד הראשון.