Zéva'him 73b — le Talmud en français

והרי

הוה ליה

בהמת האיסור שהתערבה בתוך הזבחים הכשרים

"קבוע",

ו

יש לנו כלל שאין הולכים אחר הרוב במקום שהאיסור הוא "קבוע" במקומו, לפי ש

כל "קבוע", כמחצה על מחצה, דמי!?

אלא,

מבארת הגמרא, כך היתה הקושיה:

ניכבשינהו,

נכוף את כל הבהמות

דניניידו,

שינועו וינודו, כי בשעה שכל הבהמות נעות ואינן עומדות בקביעות במקומן שוב אין בהמת האיסור נחשבת "קבוע". כי הדין ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" נאמר רק כאשר האיסור קבוע במקום, ולא כשהוא נייד. ואם כן, חוזרת השאלה למה לא נעשה כך, ובשעת ניידותם ניטול מהם אחד אחד,

ונימא

-

כל דפריש, מרובא פריש!?

אמר רבא

: מה שאין עושים כן הוא משום

גזירה

שגזרו חכמים,

שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת, ויקריבו

את הדם והאימורין של כולם לגבי מזבח. ובאופן שכזה אי אפשר לומר "כל דפריש מרובא פריש", כי אדרבה, הרי עתה נמצאים רוב דמי הבהמות המעורבות ואימוריהן בידי הכהנים, ואם יקריבום בבת אחת, נמצא שבבת אחת קרב האיסור וההיתר, ובכהאי גונא לא אמרינן "כל דפריש מרובא פריש". כי רק במקום שעושים את העבודה בכל בהמה לחוד ניתן לומר שבהמה זו פרשה מהרוב המותר, והאיסור אינו נמצא כאן אלא נמצא בתוך הרוב שפירשה ממנו, אך לא כשנעשים הכל בבת אחת, כי עתה הרוב אומר לנו שהאיסור נעשה עתה כאן.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: אלא מעתה,

שאמרת, אפילו לאחר שהותרו מדין כל דפריש מרובא פריש, הם חוזרים ונאסרים כשנעשים בבת אחת משום שהרוב נמצא עתה כאן - וכי

מגיסא אסירא!?

והיינו: כיצד ייאסרו משנשחטו ונתקבל דמן ב"מגיס" [הכלי שמתקבל הדם] בחזקת כשרות, משום הטעם ששוב נמצא הרוב ביחד משנשחטו!? וכי היותם בתוך המגיס אוסרת אותם!?

אלא, משום

הכי גזרינן:

שמא יבואו עשרה כהנים ויקחו בבת אחת

מהתערובת עשר בהמות, ותהיה הבהמה הפסולה בתוך העשר הנלקחות בבת אחת, והיות ובלקיחה אחת נלקחו כולן, לא אמרינן בכל אחת ואחת כל דפריש מרובא פריש.

ותמהינן: לקיחת עשר בהמות בבת אחת על ידי עשרה כהנים בשעה שהבהמות ניידות וצריך לרדוף אחריהן ולתופסם,

מי אפשר?

אלא, אמר רבא

: גזירה

משום קבוע.

שאם נתיר לנייד אותן כדי שהקבוע שביניהן יתבטל מקביעותו, יש לחוש שיבואו לקחת גם מבלי לנייד אותן.

אמר רבא: השתא דאמרי רבנן לא נקריב

את הבהמות שהתערבו, ולא לנייד אותן כי שמא יבואו לקחת כשאינם ניידים,

אי מקריב

-

לא מרצי

. כיון שבהיותו בתערובת הוא היה דחוי מהקרבה, מדרבנן, הרי הוא נעשה דחוי לעולם, גם אם לאחר מכן הוכרו ההיתר והאיסור [או שנייד את הבהמות ולקח מהתערובת הניידת], ואם עבר והקריבו הוא אינו מרצה.

איתיביה רב הונא בר יהודה לרבא

ממה ששנינו במסכת קינין [א ג]:

הדם של קרבנות העוף, חטאת ועולה, ניתן על המזבח באופן הפוך מנתינת הדם של קרבן בהמה.

בעוד שבקרבן בהמה ניתן דם החטאת למעלה, על קרנות המזבח, ואילו דם העולה ניתן למטה מחוט הסיקרא, הרי בקרבן העוף ניתן דם החטאת למטה מחוט הסיקרא, ודם העולה ניתן למעלה מחוט הסיקרא.

ורמז לדבר: עולת העוף - עולה למעלה

חטאת

העוף

שנתערבה ב

עוף

עולה, ו

כן עוף

עולה שנתערבה בחטאת

העוף.

אפילו אחת בריבוא, ימותו כולן

. ואין להן תקנה שיש בבהמה [ברעייה עד שיסתאבו, ובפדייה], לפי שאין פדיון לעוף.

במה דברים אמורים

שימותו כולן,

בכהן

ש

נמלך

בחכמים אם מותר להקריבן, שאז הם אומרים לו שלא יקריבם כלל.

אבל,

אם אירע מעשה

בכהן שאין נמלך,

ולא ידע הכהן שאין להקריבן, ולכן הקריב את כולן, הרי

אם

עשאן

לכל העופות שנתערבו

למעלה,

בחציו העליון של המבח, כדין עולת העוף שנעשית למעלה, הרי

מחצה

מהתערובת

כשר.

שהרי מחצית מהתערובת היתה עולת העוף, והיא נעשתה כהלכתה, במזבח למעלה.

ומחצה

מהתערובת

פסול,

שמחצית התערובת, שהיא עוף חטאת, היות ונעשתה למעלה, היא נפסלה בכך, משום שמקום עשייתה של חטאת העוף, הוא רק למטה, על קיר המזבח בחציו התחתון. ולכן, יביא עוף לחטאת ויעשנה למטה.

וכמו כן, אם עשאה לכל תערובת העופות

למטה,

כדין חטאת העוף,

הרי מחצה

מהתערובת

כשר,

לפי שמיצוי דם חטאת העוף שבתוך תערובת העופות נעשה כהלכה, למטה, ומכפרת החטאת לבעליה.

ומחצה,

שהוא עולת העוף,

פסול,

משום שנעשה למטה, שלא כדין עולת העוף הנעשית למעלה. ולכן יביא עוף לעולה ויעשנה למעלה.

ואם עשאן הכהן [שלא נמלך]

אחת למטה, ואחת למעלה,

ואין ידוע אם עשה את החטאת למטה ואת העולה למעלה כדין, או להיפך באופן פסול,

שתיהן פסולות,

משום

שאני אומר

: שמא

חטאת

שבתערובת

קריבה למעלה,

ונפסלה בכך,

ו

כן שמא

עולה

שבתערובת

קריבה למטה,

ונפסלה בכך.

ומוכח מהמשנה הזאת שבמסכת קינין כי למרות שלכתחילה לא יקריב הכהן את העופות שנתערבו, בכל זאת, אם לא נמלך הכהן והקריבן כהלכתן, אמרינן שהם כשרים. שהרי משום הכי אמרינן שמחצה כשרים משום שנעשו כדינם. ואם כן, גם כאן נאמר, שאם הקריבם כהלכה, יירצו!?

אמר ליה

רבא לרב הונא בר יהודה:

הא,

משנתנו, היא

כמאן דאמר בעלי חיין נדחין,

והיינו, שאם נדחו פעם אחת מהקרבה, יידחו לעולם, אפילו אם יהיו ראויים לאחר מכן.

ואילו

הא

דמסכת קינין, היא

כמאן דאמר בעלי חיין אינן נדחין,

אלא אם חזרו ונהיו ראויים, הרי הם קריבים, ורק שחוטין שנדחו יידחו לעולם.

ומקשינן:

הרי שחוטין, דלכולי עלמא

אם נדחין פעם אחת, הרי הם

נידחין

לעולם, אפילו אם נהיו ראויים לאחר מכן.