Zéva'him 43a — le Talmud en français

ומנחת

נדבת

כהנים,

כולה עולה כליל ואינה ניתרת על ידי דבר אחר, שהרי אינה נקמצת.

ומנחת כהן משיח

. חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ואף היא עולה כליל.

והדם

שהוא המתיר את הקרבן, ואינו ניתר על ידי דבר אחר.

והנסכים הבאין בפני עצמן,

בין שהתנדב להביא נסכים בלבד, בין נסכים הבאים בגלל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, ואין בהם פיגול משום שאינם מתפגלים על ידי הזבח. אבל אם הביאם עם זבחו, הרי שאם פיגל בזבח נתפגלו אף הנסכים,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, אף

נסכים

הבאין עם הבהמה

באותו היום, אין חייב עליהם משום פיגול, כי מאחר ויכול להקריבם למחר, נמצא שאין הזבח מתירם להיקרב, אלא הם מתירים את עצמם.

לוג שמן של מצורע

הבא בעת טהרתו ושייריו נאכלים:

רבי שמעון אומר

: אם פיגל בקרבן האשם של המצורע לא התפגל הלוג שמן בכך, ואף על פי שנתינת השמן על המצורע תלויה באשם, כפי שנאמר "ונתן הכהן מן השמן וכו' על מקום דם האשם" [ויקרא יד כח]. ואם לא נתן תחילה מדם האשם, אין נתינת השמן כלום, מכל מקום, כיון שיכול אדם להביא את אשמו היום, ואת לוג השמן עד עשרה ימים נמצא שאין האשם מתירו, וכיון שאין לו מתירין

אין חייבין עליו משום פיגול.

ורבי מאיר אומר,

לוג שמן שבא עם האשם בו ביום,

חייבין עליו משום פיגול

אם פיגל באשם, כיון

שדם האשם מתירו,

ולכן מתפגל הוא על ידו.

ב.

וכל דבר שיש לו מתירין

המתירים אותו

בין ל

אכילת

אדם בין ל

הקטרה על ה

מזבח חייבין עליו

על הדבר הניתר

משום פיגול

:

העולה

שכולה כליל למזבח, חוץ מעורה הניתן לכהנים, זריקת

דמה מתיר את בשרה ל

הקטרה על ה

מזבח,

שנאמר "וזרקו את הדם" ואח"כ נאמר "וערכו וכו' את הנתחים וכו'" [ויקרא א],

ו

כן הוא מתיר את

עורה

להיות

לכהנים

שאין להם חלק בו אלא לאחר זריקת דם העולה.

עולת העוף

הבאה מן התורים או מן בני היונה שכולה כליל, מיצוי

דמה

אל קיר המזבח

מתיר את בשרה ל

הקטרה על ה

מזבח

.

חטאת העוף

הנאכלת כולה לכהנים, הזאת

דמה מתיר את בשרה לכהנים.

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים

אשר דמם נזרק בהיכל, ובשרם ועורם נשרפים בבית הדשן, זריקת

דמן מתיר את אימוריהן

ליקרב

על המזבח ולפיכך אם פיגל באימורים בעת זריקת הדם, וחישב להקריבם חוץ לזמנו נתפגלו האימורים.

רבי שמעון אומר: כל

מתן דם

שאינו

נעשה

על המזבח החיצון כשלמים

אשר בהם נאמר דין פיגול, וזריקת דמם על המזבח החיצון הוא,

אין חייבין עליו משום פיגול.

ולכן פרים ושעירים הנשרפים, שמתן דמם אינו על המזבח החיצון אלא בהיכל, אין מחשבת פיגול מפגלתם.

גמרא:

אמר עולא: קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח,

אף על פי שהוא פסול מכל מקום על ידי העלאתו למזבח

פקע פיגולו ממנו!

וטעם הדבר

אם אחרים

דהיינו שיירי המנחה הוא

מביא לידי פיגול, הוא עצמו לא כל שכן

שיפקע ממנו פיגולו.

ומקשינן:

מאי קאמר

עולא!? הלא הוא נקט כאן טעם לסתור את דבריו, שהרי בא לבאר מדוע פקע פיגולו, והביא טעם לכך שהקומץ בא לידי פיגול, כי אם את אחרים הביא לידי פיגול, את עצמו לא כל שכן!?

ומתרצינן:

הכי קאמר

עולא:

אם

תאמר שמחמת פסולו ופיגולו

אינו מתקבל

ואין הקטרתו חשובה ההקטרה, אם כן, המקטיר קומץ על מנת לאכול את שיירי המנחה למחר, כיצד יתפגלו השיריים, הרי אין הפיגול חל עד שקרבו מתיריו דהיינו שיוקטר הקומץ כהלכתו, וכיון שאין הקטרתו מתקבלת, נמצא שלא קרב כהלכתו ואם כן

היאך מביא אחרים לידי פיגול?

אלא בהכרח צריך לומר שבעת הקטרתו פקע ממנו פיגולו, וזהו שאמר עולא: אם מתקבל הוא לרצות אחרים לפיגולו, הוא עצמו לא כל שכן שיתקבל.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

עולא בדין זה שפקע הפיגול מהקומץ, ולאיזה דין צריכים אנו לדבר זה?

אי

בא לומר

דאין חייבין עליו

באכילתו

משום פיגול

, אין בזה חידוש, כיון שאף אם לא עלה הקומץ על המזבח, אין חייבין על אכילתו משום פיגול שהרי

תנינא

במשנתנו:

אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול,

הקומץ והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם.

ומשום שכל אלו הדברים אינם מתירים אלא ניתרים.

אלא

נאמר, שדין זה של הפקעת פיגולו מועיל לענין שאם עלה קומץ הפיגול על המזבח שוב לא ירד, וכדין פסולי המזבח

דאם עלו לא ירדו,

אף דבר זה כבר

תנינא

: בשר

הלן

כל הלילה חוץ למזבח,

והיוצא,

בשר או אימורים שיצאו חוץ לעזרה,

והטמא

בשר או אימורים שנטמאו,

ו

זבח

שנשחט

במחשבת פיגול של

חוץ לזמנו,

או במחשבת פסול של

חוץ למקומו

, הרי אלו

אם עלו

על המזבח

לא ירדו.

הרי מבואר שפיגול שעלה לא ירד, ומה בא עולא להשמיענו?

ואלא

נאמר שבא עולא לחדש בדין הפקעת פיגולו

דאם ירדו

הפסולים מהמזבח יחזרו ו

יעלו

כי פקע פסולו ממנו,

הא נמי תנינא

במשנה שאינו כן, שהרי נאמר במשנה: כל אלו הפסולים האמורים,

כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו

מעל המזבח שוב

לא יעלו!?

ומתרצינן:

לא צריכא

לדינו של עולא אלא באופן

שמשלה בהן האור

באימורים והבשר הפסולים. והשמיענו עולא דבר זה בדין קומץ, שעל ידי שמשלה בו האור נעשה לחמו של מזבח, ולכן אף על פי שירד יעלה, ומה שאין כן דין המשנה שאם ירדו לא יעלו, היינו באופן שלא משלה בהם האור.

ומקשינן:

הא נמי

, דין זה כבר

אמרה עולא חדא זימנא.

דאמר עולא

על דברי משנה זו:

לא שנו

שאם ירדו לא יעלו,

אלא

באופן

שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור, יעלו.

ומדוע הוצרך עולא לשנות דין זה פעם נוספת?

ומתרצינן: חידושו של עולא כאן הוא שאף בקומץ נאמר דין זה, כי

מהו דתימא

שדין זה שאם משלה בהן האור יחזרו ויעלו,