Zéva'him 42b — le Talmud en français

ומקשינן:

והא בין בין קתני

בברייתא, ומשמע שפיגל או בזו או בזו, ולדבריך מדובר בשפיגל בשלושתן!? ומסיקה הגמרא:

קשיא!

ועתה, באה הגמרא להקשות על השיטה שחיפשה להעמיד את טעמו של רבי מאיר הוא משום שמפגלין בחצי מתיר.

אמר מר: רבי מאיר אומר

לגבי מחשב במקצת הזאות, או בקומץ לבדו,

פיגול וחייבין עליו כרת.

ומקשינן: אמנם לגבי קומץ ולבונה יתכן לומר מפגלין בחצי מתיר, אבל לגבי חצי זריקה כיצד ניתן לומר דבר זה,

מכדי כרת

על אכילת בשר פיגול

לא מיחייב עד שיקרבו כל מתיריו

שתיכלנה עבודות הדם של הזבח, וכ

דאמר מר, כהרצאת

זבח כשר

כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר

אינה הרצאה

עד שיקרבו כל מתיריו

לאחר סיום ארבע עבודות הדם,

אף הרצאת פסול

כשבא לפגל אין חל הפיגול

עד שיקרבו כל מתיריו.

ומעתה,

והא

בחטאות הפנימיות

כיון דחשיב ביה

מחשבת פיגול

בפנים

בהזאות של בין הבדים

פסליה

ו

כמאן דלא אדי

הזה את דמו

דמי

, ואם כן,

כי הדר מדי

דמו

בהיכל,

מיא בעלמא הוא דקא אדי

ונמצא שלא זרק דמו והרי מתנה אחת מעכבת בחטאות הפנמיות? ואמנם, כאשר מפגל בעת השחיטה, אף על פי שנפסל הזבח בכך, ולאחר מכן זורק את דמו במחשבה או בשתיקה, וזריקה זו נעשית בדם פסול, יש לומר שמאחר וריבתה התורה דין מחשבת פיגול בעת השחיטה שהיא מפגלת, הרי בהכרח באופן זה דיברה תורה שיהיה פיגול, וזריקה זו כמו שהיא מרצה לפיגולו, והוא הדין לרבנן הסוברים אין מפגלין בחצי מתיר, או לרבי מאיר בשיטה הסוברת שטעמו משום על דעת ראשונה הוא עושה, שמאחר וצריך לחשב על כל עבודת הזריקה, ולא מצינו שיחול פיגול אלא באופן זה, בהכרח שעל זה דיברה תורה באומרה דין פיגול בזריקה, שזריקה זו שפיגל בה היא המרצה לפיגולו, אבל לשיטה הסוברת "מפגלין בחצי מתיר", אין כאן זריקה כלל, כי מאחר ולא גמר הזריקה במחשבת פיגול אלא במחשבה כשרה, נמצא שיש כאן חצי זריקה של פיגול וחצי זריקה כשרה, ואין כאן זריקה המרצה לפיגולו.

ומתרצינן:

אמר רבה

: מה שאמר רבי מאיר פיגול בהזאות

משכחת לה בארבעה פרים ובארבעה שעירים

כשפיגל בהזאות על בין הבדים בכל מתנותיו של פר ראשון, ונשפך דמו, ושחט פר אחר, והזה מדמו על הפרוכת, וכן פר אחד לקרנות ואחד לטהרו של מזבח, והטעם שחל כאן הפיגול, כי מאחר וכל אחד הינו כפרה בפני עצמה, ואם היה עושה אותן כהלכתן ללא מחשבת פיגול היתה עבודתו כשרה, הוא הדין לענין פיגול, שהרי קרבו כל מתיריו של כל אחד ונגמרה העבודה בחבירו. ואפילו לדעת רבנן הסוברים שאם נשפך הדם באמצע העבודה, יש לו להתחיל את מתן הדם השני מתחילה, היינו רק אם נשפך באמצע המתנות, אבל באופן שגמר מתנה אחת אין צריך לחזור ולהזות את אלו שכבר סיים את הזאתן. אבל בפר אחד, מודה רבי מאיר שלא חל פיגול, כיון שלא סיים זריקתו מעולם.

רבא אמר: אפילו תימא בפר אחד ושעיר אחד

דיבר רבי מאיר ולא בארבעה, ומה ששאלת שחצי עבודה אינה כלום לפיגול, אומר לך,

לפיגולו מרצה

זריקת דם זה, כי כשם שאם חישב מחשבת פיגול בעת השחיטה, קרויה זריקת דמו הפסול "קרבו כל מתיריו" לענין שמרצה לפיגולו, הוא הדין כאשר מחשב בעת חצי זריקה ושתק בחציה, שתחשב זריקתו "קרבו מתיריו", כל זמן שלא עירב בה מחשבה אחרת.

ומקשינן: מדוע שנתה הברייתא לגבי מתנות יום הכפורים

"ארבעים ושלש", והא תניא

בברייתא אחרת

ארבעים ושבע?

ומתרצינן:

הא

ברייתא זו ששנתה ארבעים ושלש, היינו

כמאן דאמר מערבין

את דם הפר ודם השעיר

ל

יתן מהם על

קרנות

מזבח הפנימי, ונמצא מתן קרנות המזבח ארבע מתנות בלבד. ובמסכת יומא חלקו ר' יאשיה ור' נתן במה שנאמר "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח", אחד אמר, שיהיו מעורבים, ואחד אמר, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

והא

ברייתא זו ששנתה ארבעים ושבע הינה

כמאן דאמר אין מערבין

את דמיהם

ל

מתן

קרנות

, נמצא שנותן מכל אחד מהם ארבע מתנות, והרי כאן ארבע נוספות על ארבעים ושלש.

ומקשינן:

והא תניא

בברייתא אחרת,

ארבעים ושמונה?

ומתרצינן:

הא

ברייתא זו ששנתה ארבעים ושמונה הינה

כמאן דאמר שיריים מעכבין

ואם לא שפך שיירי הדם ליסוד מזבח החיצון לא כיפר ולכך צריך עוד מתנה אחת. ו

הא

הברייתות ששנו ארבעים ושבע וארבעים ושלש

כמאן דאמר אין שיריים מעכבין

ואף אם לא שפכם, כיפר.

ועתה, מקשה הגמרא על ריש לקיש הסובר שטעמו של רבי מאיר אינו משום שמפגלין בחצי מתיר:

מיתבי

: נאמר בברייתא במנחות,

במה דברים אמורים

שהמנחה נעשית פיגול אף אם חישב בעת עבודה אחת, דווקא אם חישב

ב

עת ה

קמיצה,

או

במתן כלי

או

בהילוך,

שמאחר ואלו עבודות הנעשות במתיר אחד בלבד, שהרי אינן נעשות בלבונה אלא בקומץ, יש כאן עבודה שלמה שנתפגלה,

אבל

כאשר

בא לו

הכהן

להקטרה

שהיא עבודה הנעשית בשני מתירים - הקטרת קומץ והקטרת לבונה, אם

נתן את הקומץ במחשבה

של פיגול

ואת הלבונה בשתיקה, או שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, רבי מאיר אומר,

הרי זה

פיגול וחייבין עליו כרת

אם אכל ממנו,

וחכמים אומרים, אין בו

חיוב

כרת עד שיפגל בכל המתיר.

קתני מיהא,

נתן

את הקומץ

תחילה

בשתיקה ו

לאחר מכן

את הלבונה במחשבה

של פסול,

ופליג

בזה רבי מאיר, ומבואר בזה שהוא סובר "מפגלין בחצי מתיר", ולא כפי שאמר ריש לקיש!?

ומתרצינן:

אימא

לשנות בברייתא: "או את הקומץ בשתיקה ו

כבר נתן

תחילה

את הלבונה במחשבה",

ומשום כך נתינה שניה שהיתה בשתיקה, על דעת ראשונה הוא עושה.

ומקשינן על תירוץ זה שתי קושיות:

חדא, דהיינו קמייתא

שהרי כבר שנינו אופן זה של נתינה ראשונה במחשבה במה שאמרה הברייתא "נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה" ולמה לי לשנות שוב "או את הקומץ בשתיקה וכבר נתנה ללבונה במחשבה", מה לי הקדים קומץ, מה לי הקדים לבונה?

ועוד, הא תניא

בברייתא אחרת "או שנתן את הקומץ בשתיקה

ואחר כך

נתן את הלבונה במחשבה" ובזו אי אפשר לפרש "וכבר נתן"!?

ומסיקה הגמרא:

קשיא!

בפרשת קרבן שלמים מבואר דין פיגול, שהחושב בעת עבודות הדם [שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה] על אכילת אדם, או על אכילת מזבח [זריקת הדם או הקטרה של אימורים] שתהיה חוץ לזמנו, הרי הוא מפגל במחשבתו הפסולה את הקרבן, וחייבים כרת על אכילת בשרו של הפיגול.

דין זה של פיגול נלמד מקרבן שלמים לשאר הקרבנות, ובלבד שיהיו דומים לשלמים מה שלמים יש להם "מתיר" בין לאדם ובין למזבח, שזריקת הדם מתירה את בשר השלמים לאכילת אדם ומתירה את הקטרת אימוריו למזבח, אף בשאר קרבנות אין מתפגל אלא דבר שיש לו "מתיר". אך אין מתפגל דבר שהוא מתיר אחרים, ודבר שהוא עצמו אין לו מתיר אחר.

ועל יסוד זה אומרת המשנה:

מתניתין:

א.

ואלו דברים שאין חייבין עליהם

כרת באכילתם

משום פיגול: הקומץ.

קמץ את המנחה על דעת לאכול שייריה למחר, נתפגלה המנחה בכך. אך האוכל את הקומץ אינו חייב כרת, משום שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים, והקומץ מתיר את שיירי המנחה, ואינו ניתר על ידי דבר אחר.

והקטרת

שאינה ניתרת על ידי דבר אחר.

והלבונה

הנקטרת עם הקומץ שהיא מתירה את השיריים, כמו הקומץ, אך לה עצמה אין מתיר אחר.