Zéva'him 41b — le Talmud en français

אבל

דין הקטרת

יותרת ושתי כליות, דלא כתיבן בגופיה

מפורש,

אימא

לענין זה

לא

התרבו שעירי עבודת כוכבים, לכן

קא משמע לן

דרשת "חטאתם על שגגתם" להקישם אף לענין זה, ולומר שאף הם חשובים "אשה לה'".

לעיל [מ א], אמר רב פפא שהריבוי "לפר", הבא להקיש פר יום הכפורים לפר העלם דבר ופר כהן משיח, נצרך בשביל ללמדנו בו דיני "את" "בדם" ו"טבילה".

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא תנא

של הברייתא לעיל [מ ב], בהקישו את

פר יום הכפורים

לפר העלם דבר,

לכל מה שאמר בענין

פר העלם דבר

קאמר

, לרבות את פר יום הכפורים. ואם כן, אף לענין זה שהזאותיו מעכבות התרבה, ולא רק לענין "את" "בדם" ו"טבילה"!?

ומתרצינן:

תנאי היא

שחולקים בדבר זה.

תנא דבי רב,

דהיינו תורת כהנים,

מרבי הכי

לענין "את" "בדם" ו"טבילה", ואילו דין עיכוב לומד הוא ממה שנאמר בו "חוקה". ולרבי יהודה, מהלימוד של "וכילה מכפר את הקודש" אם כילה כיפר.

ואילו

תנא דבי רבי ישמעאל לא מרבי הכי,

אלא לכל מה שאמור בענין.

תנא דבי רבי ישמעאל: מפני נאמרו יותרת ושתי כליות בפר כהן משיח, ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור?

והוצרכנו ללומדם זה מזה.

משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו,

כך הקב"ה קיצר בדברים אצל אוהבו, דהיינו צבור.

ותנא דבי רבי ישמעאל

כעין זה בענין אחר:

מפני מה נאמרה "פרוכת הקדש"

[ויקרא ד] בפר כהן

משיח, ולא נאמר

כן

בפר העלם דבר של צבור

אלא נאמר שם "את פני הפרכת" בלבד?

משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה

של אותה מדינה

סרחה

, הרי

פמליא שלו

חבורת עצתו המסכימים לדעתו אשר דברי סתרו אליהם -

מתקיימת, אם רובה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת

והרי הוא מסולק מחיבתם ומכניסתם במקצת, ואין לבו גס בהם כבראשונה, כך כאשר רוב הצבור חטא, ומביא פר העלם דבר, כביכול אין כאן קדושה.

שנינו במשנתנו, לגבי דמים הניתנים על המזבח הפנימי:

לפיכך אם נתן

את

כולן כתיקנן,

ואחת שלא כתיקנה, פסול ואין בו כרת.

בהקטרת המנחה יש שני מתירים: הקטרת הקומץ, והקטרת הלבונה.

תנן התם: פיגל בקומץ

שחישב בעת הקטרתו על מנת לאכול שייריה חוץ לזמנו,

ולא בלבונה

שהקטירה בשתיקה, או פיגל

בלבונה ולא

פיגל

בקומץ

רבי מאיר אומר

: הרי זה

פיגול, וחייבין עליו כרת

על אכילתו.

וחכמים אומרים: אין בו

חיוב

כרת, עד שיפגל בכל המתיר,

ויחשב בשניהם.

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא תימא טעמא דרבי מאיר

הוא משום

דקסבר מפגלין בחצי מתיר,

ואפילו אם לא חישב בכל העבודה המתירה הרי זה פיגול.

אלא

אף רבי מאיר מודה שאין מפגלין בחצי מתיר. ו

הכא, במאי עסקינן, כגון שנתן את הקומץ במחשבה

של חוץ לזמנו,

ו

את

הלבונה

נתן

בשתיקה

ללא מחשבת פסול. או שנתן תחילה את הלבונה במחשבה, ולאחר מכן נתן את הקומץ בשתיקה, ומשום כך הרי זה פיגול.

קסבר

רבי מאיר,

כל העושה

עבודתו

על דעת ראשונה

שחישב בתחילה

הוא עושה

ונמצא שפיגל בכל המתיר.

ורבנן אינם סוברים כן, אלא צריך לחשב אף בעבודה השניה. אבל, אם שתק בעבודה ראשונה, ובשניה חישב, אף רבי מאיר מודה, שאין זה פיגול, אלא פסול בלבד, כיון שצריך לפגל בכל המתיר.

ומבררת הגמרא:

ממאי

מנין לך שזהו טעמו של רבי מאיר?

מדקתני

במשנתנו:

לפיכך אם נתן

את

כולן כתיקנן

, דהיינו בשתיקה,

ואחת שלא כתיקנה

דהיינו במחשבת חוץ לזמנו

פסול ואין בו כרת.

ומשמע, דווקא באופן זה שנתן תחילה בשתיקה ולאחר מכן נתן במחשבה, מאחר ולא חישב בכולן, אין כאן מחשבה אלא על חצי מתיר, כי היות וכולן מעכבות זו את זו, הרי שכל אחת מהן הנה חצי מתיר, ומשום כך לא פיגל.

הא

אם נתן תחילה

אחת שלא כתיקנה, ו

לאחר מכן נתן את

כולן כתיקנן פיגול.

ומעתה,

מני?

לפי מי הולכת משנה הזו?

אילימא רבנן, הא אמרי רבנן אין מפגלין בחצי מתיר.

שהרי לגבי קומץ אמרו "אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר", ומשמע אפילו אם נתן מתנה ראשונה במחשבה ושניה בשתיקה. ואם כן, הוא הדין לגבי מתנות הדם, אין לחלק בין מקום שנתן תחילה במחשבה, למקום שנתן תחילה בשתיקה.

אלא

בהכרח,

רבי מאיר

שנה דבר זה.

ואי

תאמר ש

טעמא דרבי מאיר

לגבי מנחה הוא

משום דמפגלין בחצי מתיר הוא,

אם כן,

"אפילו" כדקתני

במשנה, שנתן תחילה את כולן כתיקנן ולבסוף נתן אחת שלא כתיקנה,

נמי

הרי זה פיגול, שהרי פיגל בחצי מתיר.

אלא

לאו

, טעמו של רבי מאיר אינו משום כן, אלא

משום דקסבר, כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה

, ולכן רק באופן שמחשבת פיגול נעשתה בתחילה הרי זה פיגול.

אך דוחה הגמרא:

אמר רבי שמואל בר יצחק: לעולם

המשנה

רבנן היא. ומאי "כתיקנן"

האמור במשנה? לא שנתן בשתיקה, אלא

כתיקנן לפיגול.

והיינו שנתן הראשונות במחשבת חוץ לזמנו, ואחת שלא כתיקנה, לא לשם פיגול, ובאה המשנה להשמענו, שאף באופן זה אינו פיגול, ואין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

ומקשינן:

והא מדקתני

במשנה "

לפיכך אם נתן כולן כתיקנן, ואחת שלא כתיקנן פסול ואין בו כרת",

ולא אמרה "נתן כולן כתיקנן חוץ מאחת מהן", או "כולן כתיקנן ואחת בשתיקה",

מכלל

זה אתה למד

ד

"נתן כולן כ

תיקנה", להכשירה הוא דאתא!

כי אם הכוונה כתיקנה במחשבת פיגול, כיצד קוראת המשנה לשתיקה "שלא כתיקנה"? והרי לא חישב בה כלום ולא קלקל על ידה את מחשבתו הראשונה, שמשום כך תיחשב, שלא כתיקנה?!

ומתרצינן:

אמר רבא

: לעולם כוונת המשנה "נתן הראשונות כתיקנן", במחשבת פיגול, וכפי שאמר רבי שמואל בר יצחק. ו

מאי "שלא כתיקנה"

האמור במשנה לגבי המתנה האחת, שמשמע לא כתיקנה לפיגול? כגון שנתנה במחשבת

חוץ למקומו,

שמחשבה זו מוציאה מידי פיגול.

רב אשי אמר

: מחשבה אחרונה שלא כתיקנה, היינו מחשבת

שלא לשמו

, המוציאה מידי מחשבת פיגול, שהרי המשנה עוסקת בקרבן חטאת, שמחשבת שלא לשמו, פוסלת בו.

ומקשינן לשני התירוצים:

מכלל

זה שלא קראו התנא קרבן "פסול", אלא באופן שחישב מחשבה אחרונה שלא כתיקנה דהיינו חוץ למקומו או שלא לשמו, אתה למד

דכי לא עביד לה

למחשבה אחרונה במחשבת

חוץ למקומו

או

שלא לשמו, מחייב

משום פיגול על אכילת קרבן זה, אף על פי שלא חישב בכל המתנות. ובהכרח, היינו משום שמתנה אחרונה נעשית על דעת מתנות ראשונות. ואם כן, שוב אינך יכול להעמיד המשנה כרבנן, שהרי הם אינם סוברים שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה!?

ומתרצינן: לעולם כפי שאמרנו, ש"שלא כתיקנה" היינו חוץ למקומו או שלא לשמו, ומה שנקט התנא "פסול ואין בו כרת" בזה, לאו דווקא, שאף לולא זאת אין הזבח פיגול, שהרי לא חישב בעת כל עשיותיו, אלא

איידי דתנא רישא

לענין חטאות החיצוניות שאין מתנותיהן מעכבות זו את זו, "נתן את הראשונה חוץ לזמנה, ואת השניה חוץ למקומו,

פיגול וחייבין עליו כרת

", שבדווקא נקט "חוץ למקומו" במתנה שניה, כדי לחדש שמחשבת חוץ למקומו במתנה שניה אינה מוציאה מידי פיגול החל במתנה ראשונה, כיון שמתנה ראשונה מתרת בפני עצמה, משום כך

תנא נמי סיפא

, לגבי נתן מתנה אחרונה במחשבה,

"פסול ואין בו כרת",

שמחשבה שניה מוציאה מידי פיגול, אף על פי שגם לולא זאת אין הזבח פיגול.

מיתיבי

לרבי שמעון בן לקיש הסובר, שטעמו של רבי מאיר אינו משום שמפגלין בחצי מתיר, אלא משום כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ממה ששנינו בתוספתא:

במה דברים אמורים

שאם חישב במתנה אחת, פיגל,

בדמים הניתנין על מזבח החיצון,

שמתנה אחת מהם מתירה את הזבח ומפגלת בהם.