Zéva'him 32a — le Talmud en français

בחלק השני

, מבארת המשנה כמה אופנים שבהם ניתן להכשיר את הפסול שנעשה בעבודת

הקבלה

:

א.

וכולן

, כל הפסולים לעבודה,

שקיבלו את הדם,

אפילו קיבלוהו במחשבת פסול, שקיבלוהו במחשבה על מנת לאכול את בשר הקרבן או להקטיר את אימוריו

חוץ לזמנו, וחוץ למקומו

לא נתפגל הקרבן מחמת מחשבתם, שהרי הם אינם כשרים לעבודה של קבלת הדם, ואין הקרבן יכול להקבע בפיגול אלא אם הוא נעשה במחשבת פיגול של אנשים הכשרים לעבודתו. ומשום כך,

אם יש דם הנפש

, שנשאר דם הממשיך ויוצא מגוף הבהמה,

יחזור

כהן

הכשר

לעבודה,

ויקבל

את הדם הנותר היוצא מצואר הבהמה, וימשיך הכהן הכשר הלאה בשאר עבודות הקרבן. אך אם כהן כשר יחשב מחשבת פיגול בעת קבלת הדם, נתפגל הקרבן במחשבתו, ולא יועיל לחזור ולקבל את שאר הדם במחשבה כשרה, כי הקרבן כבר נפסל.

ב.

קיבל

הכהן

הכשר

לעבודה את הדם,

ונתן

את הדם

ל

מי ש

פסול

לעבודה [ונתינה זאת נחשבת כהולכת הדם], לא נפסל הדם והקרבן בהולכת הפסול, אלא יש אפשרות לתקן את ההולכה:

יחזיר

הפסול את הדם

ל

כהן ה

כשר,

וימשיך הכהן הכשר בעבודותיו.

בחלק השלישי

מבארת המשנה את האפשרויות להכשיר פסול שנעשה בעבודת

ההולכה

:

א.

קיבל

הכהן הכשר את הדם

בימינו

, ביד ימינו [כפי ששנינו לעיל טו ב, שקבלה בשמאל פסולה],

ונתן

את הדם

לשמאלו,

לידו השמאלית -

יחזיר לימינו

, וימשיך בעבודותיו.

ב.

קיבל

את הדם

בכלי קדש, ונתן

את הדם

לכלי חול

-

יחזיר לכלי קדש

. והדם כשר, וימשיך בעבודותיו.

ג.

נשפך

הדם לאחר שנתקבל בכלי קדש

מן הכלי על הרצפה, ואספו, כשר

הדם להולכה ולזריקה על גבי המזבח, משום שכבר נתקדש הדם, ואין הרצפה פוסלתו אלא אם נשפך הדם ישר מצואר הבהמה על הריצפה, קודם קבלה.

ומסיימת המשנה

בחלק הרביעי

, באופן שאפשר להכשיר עבודת פסול שנעשתה

בעבודת הזריקה

.

נתנו

[הפסול לעבודה] את דם הקרבן

על גבי הכבש,

שאינו מקום מתן דמים, או שנתנו הפסול לעבודה את הדם

שלא כנגד היסוד,

או

נתן את

הדמים

הניתנין למטה

מחוט הסיקרא

למעלן,

[או]

ואת הניתנין למעלן

מחוט הסיקרא נתן

למטה.

[או]

ואת הניתנין בפנים

ההיכל נתן

בחוץ

, על גבי מזבח החיצון, [או]

ואת הניתנין בחוץ

נתן

בפנים.

בכל אלו לא עלתה לו זריקה. אך לא נפסל הקרבן בכך. ולכן,

אם יש דם הנפש

עוד בבהמה,

יחזור הכשר ויקבל

את הדם הנותר, וימשיך בעבודותיו.

גמרא:

שנינו במשנה, בחלק הראשון: כל הפסולין ששחטו, שחיטתן כשירה.

ומדייקת הגמרא: ממה שנאמר

"שחטו"

ולא נאמר "כל הפסולים שוחטין", משמע כי רק

דיעבד, אין.

אבל

לכתחילה, לא

ישחטו הפסולים.

ורמינהו

סתירה לכך ממה ששנינו במסכת יומא [כז א], ובתורת כהנים:

דתניא, כיון שאמרה תורה בעבודת השחיטה

"ושחט

את בן הבקר", ולא אמרה "ושחט הכהן", משמע שעבודת

שחיטה בזר, כשרה.

ומכאן גם למדנו

שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים

.

ו

לא רק בקדשים קלים, אלא

אפילו בקדשי קדשים.

שמא תאמר,

או אינו

כשר לשחוט

אלא בכהנים?

תשובתך,

אמרת: וכי מאין באתה

לומר שצריכה השחיטה להיות דוקא בכהן? והרי לא הוזכר בשחיטה "כהן", ולכן אפילו זר כשר בה! שמא תאמר עוד, שיש לדון:

מכלל שנאמר "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח"

, והיינו ש"כל דבר המזבח" מחייב כהונה, היה מקום לומר,

יכול, אף בשחיטה

צריך דווקא כהן?

תשובתך,

תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו

בני אהרן הכהנים את הדם אליו". ממה שנאמר "כהן" בקבלה ולא בשחיטה, למדנו כי רק

מקבלה ואילך

היא

מצות כהונה,

ולא קודם לכן. ובכך

לימד

הכתוב

על השחיטה שכשרה בכל אדם.

עד כאן לשון הברייתא.

ומשמע מהברייתא הזאת שלימד הכתוב שהשחיטה כשרה לכתחילה בכל אדם, ואפילו בזר. ואילו מלשון משנתנו דייקנו שהפסולים, ובכללם הזר, כשרים רק בדיעבד!?

ומתרצינן: גם התנא של המשנה סובר, כי

הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי

רשאי הזר לשחוט. אלא,

ומשום דקא בעי

התנא

למיתנא

, לשנות במשנה גם כן את דין ה

טמאים,

ששחיטתם כשרה,

דלכתחילה

דינם הוא ש

לא

ישחטו משום

גזירה שמא יגעו בבשר

הקרבן ויטמאוהו. לכן

תנא

לשון

"ששחטו",

בלשון דיעבד.

ומקשינן:

ו

כי

טמא

ששחט ב

דיעבד, שפיר דמי?

וכי שחיטתו כשרה!?

ורמינהו

סתירה לכך מהא דתניא: נאמר בפרשת עולה [ויקרא א]

"וסמך

ידו על ראש העולה", ונאמר בסמוך לו

"ושחט

את בן הבקר לפני ה'" הקיש בכך הכתוב סמיכה לשחיטה, ללמדך,

מה סמיכה

אינה נעשית אלא

בטהורים

[כפי שיתבאר בהמשך]

, אף שחיטה

אינה כשרה אלא

בטהורים!?

ומתרצינן: אין זה היקש, שהרי דין זה שאין סמיכה נעשית בטמאים, אינו משום שהתמעטו הטמאים מסמיכה, אלא משום שאין באפשרותם להכנס לעזרה ולסמוך. ולכן, היקש זה, הבא לאסור טמאים מלשחוט, בהכרח שהוא רק אסמכתא

מדרבנן,

לגזירה שגזרו חכמים שהטמא לא ישחוט שמא יגע בבשר הקרבן ויפסלהו.

ומקשינן:

מאי שנא סמיכה,

שאמרת כי אף ללא גזרת חכמים שמא יגעו בבשר אין סומכים אלא הטהורים ולא הטמאים, משום שלמדת זאת ממה

דכתיב

בשחיטה

"לפני ה'",

והיינו בפנים העזרה, ומאחר והדין הוא לשחוט תיכף לאחר הסמיכה, לכן אין לעשות את הסמיכה בחוץ והשחיטה בפנים, אלא אף הסמיכה דינה להיעשות בפנים, "לפני ה'". וכיון שהטמאים אסורים להיכנס לפנים, אין הם יכולים לסמוך.

שחיטה נמי,

הרי

הכתיב

בה עצמה

"לפני ה'"!

וכיון שאין הטמאים רשאים להכנס לשחוט ולקיים את מצות התורה לשחוט את הקרבן לפני ה', הרי הם התמעטו משחיטה מן התורה, ומדוע הוצרכו חכמים לאסור שחיטתם משום גזרה?

ומתרצינן: לא התמעטו הטמאים משחיטה מן התורה לגמרי, כי

אפשר

לו לטמא לעמוד מחוץ למקדש, ולשחוט את הקרבן העומד בפנים, על ידי

דעביד סכין ארוכה, ושחיט

בה הטמא מבחוץ. ונחשבת שחיטה זו שהיא "לפני ה'" על אף שהשוחט עומד בחוץ, כיון שהקרבן הנשחט עומד בפנים, ולכך הוצרכו חכמים לגזור שלא יעשה כן.

ומקשינן:

סמיכה נמי,

מדוע אין הטמאים סומכים, והרי

אפשר

להם לסמוך מבחוץ על ידי

דמעייל

הטמא

ידיה

, שמכניס את ידיו בלבד לתוך העזרה,

וסמיך

על הקרבן העומד בפנים!?

ומתרצינן:

קסבר

תנא זה כי

ביאה

למקדש

במקצת

הגוף,

שמה ביאה.

ולכן אסור לאדם טמא להכניס אפילו רק את ידיו בלבד, משום איסור ביאת מקדש בטומאה.

רב חסדא מתני איפכא,

היה שונה היקש זה של סמיכה לשחיטה באופן הפוך, שכך יש ללמוד ממנו: נאמר "

וסמך

לפני ה'", ונאמר

"ושחט

לפני ה'". ומלמד הכתוב:

מה שחיטה בטהורין,

שהרי טמא אינו יכול להיכנס למקדש לשחוט,

אף סמיכה בטהורין

בלבד, ואין מוציאים את הקרבן חוץ לעזרה בכדי שיסמכו הטמאים מבחוץ.

ומקשינן:

מאי שנא שחיטה

שאינה אלא בטהורים משום

דכתיב

בה "

לפני ה'

",