Version texte de ce daf : original et traduction
Zéva'him 29a (כט.) — le Talmud en français
Zéva'him 29a (זבחים כט.): " Ne sera pas compté" - Qu'on n'y mêle pas d'autres pensées, que le sacrifice ne devient piggul que si on y a pensé seulement la pensée «hors de son temps», car seule…
Texte original — Zéva'him 29a (כט.)
"
לא יחשב
" -
לא יערב בו מחשבות אחרות
, שאין הקרבן מתפגל אלא אם חישב בו מחשבת "חוץ לזמנו" בלבד, שרק בזו יש חיוב כרת על אכילתו, אבל אם חישב מעבר למחשבת "חוץ לזמנו" עוד מחשבת פסול אחרת כגון מחשבת "חוץ למקומו" שאינה מפגלת אלא פוסלת בלבד, יצא הקרבן מידי פיגול ואין חייב על אכילתו כרת .
"
פיגול
" -
זה
מחשבת
חוץ למקומו
, שאף בזו נפסל הקרבן.
"
יהיה
" - עשה הכתוב למחשבת "חוץ לזמנו" ומחשבת "חוץ למקומו" הויה אחת ,
מלמד
, שעל אף שאין מחשבת פסול פוסלת אם חישב על אכילת שיעור של פחות מכזית, מכל מקום אם חישב לאכול שיעור של כחצי זית "חוץ למקומו" וחצי זית "חוץ לזמנו"
שמצטרפין
שתי המחשבות
זה עם זה
לפסול את הקרבן.
"
והנפש האוכלת ממנו
עונה תשא" - הרי זה בא למעט, שרק
אחד
מבין שני אלו הפסולין של "חוץ למקומו" ו"חוץ לזמנו" יש חיוב כרת על אכילתו,
ולא שנים
אלו.
ואיזה
שחייב עליו כרת? -
זה
"
חוץ לזמנו
", כיון
דגמר
גזירה שוה של "
עון
-
עון
"
מ
"
נותר
",
דדמי ליה
ל"חוץ לזמנו"
בז
"
ב
. כשם שבנותר חייב כרת על אכילתו, הוא הדין ב"חוץ לזמנו". ומאחר ש"חוץ לזמנו" דומה ל"נותר", ואילו "חוץ למקומו" אינו דומה לו, או דורשים את הגזירה שוה לגבי "חוץ לזמנו" ולא לגבי "חוץ למקומו".
[לעיל, בתחילת הסוגיא שלמד רבא את "חוץ לזמנו" ו"חוץ למקומו" מפסוק זה, ושאלה הגמרא מדוע העדיף לדרוש את החיוב כרת לגבי "חוץ לזמנו" הרי עדיף לדורשו לגבי "חוץ למקומו" [כיון שתיבת "ממנו" הממעטת את אחד מהם מכרת סמוכה לתיבת "פיגול" אשר ממנה למדנו "חוץ למקומו"], לא תירצה הגמרא תירוץ זה שעדיף לדרוש כרת לגבי "חוץ לזמנו" מפני שדומה לנותר בז"ב, כי עדיין לא ידעה הגמרא שהמקור לחיוב כרת הוא מ"נותר"].
אמר ליה רב פפא לרבא: לדידך
שבין "חוץ לזמנו" ובין "חוץ למקומו" נלמדים מהפסוק שבפרשת צו, הפסוק של "ואם האכל יאכל ביום ה
שלישי
"
דפרשת קדושים תהיו
-
מאי דרשת ביה
, הרי אין הוא נצרך ל"חוץ למקומו"!?
אמר ליה רבא: הפסוק ההוא
מיבעי ליה ל
למדך שמחשבת "חוץ למקומו" פוסלת רק אם חישב לאכול במקום
שיהא
"
משולש
",
ב
זריקת
דם, וב
אכילת
בשר, וב
הקטרת
אימורין
. והיינו מקום הראוי לשלושת הדברים האלו בזמן היתר הבמות, שהוא חוץ לעזרה בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה, או חוץ לעיר בקדשים קלים הנאכלים בכל העיר, כיון שבזמן היתר הבמות היה זה מקום הראוי לכל שלשת אלו הדברים. אבל אם חישב לאכול בתוך ההיכל, שאין הוא מקום הראוי לאכילת בשר והקטרת אימורים כלל, לא נפסל הקרבן במחשבה זו .
ומקשינן:
תיפוק לי
דין זה של מקום המשולש
מקרא קמא
שבפרשת צו, שנאמר בו "אם האכל יאכל" וממנו למדנו גם פסול של "חוץ למקומו", ו
מדאפקיה רחמנא
שם את "חוץ לזמנו"
בלשון
"
שלישי
" יש לנו ללמוד מזה על "חוץ למקומו" שיהא במקום המשולש!?
ומתרצינן:
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתה
זו
קמיה דרב מתנה
ושאלתיו שאלה זו, ו
אמר לי: אי
נבוא לדרוש
מהתם
מפרשת שמיני,
הוה אמינא
לדרוש כך: "
שלישי
" שענינו מקום המשולש, הרי הוא
פרט
, שדווקא מקום המשולש ולא מקום אחר. ואילו "
פיגול
" הרי הוא
כלל
, שמועילה מחשבה על כל מקום,
ו
נמצא ש
נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו
בזה
שאר מקומות
, שאף בהם מועלת מחשבת המקום. לכן
קא משמע לן
תיבת "שלישי" שבפרשת צו, שלא מועילה מחשבה אלא על מקום המשולש.
תנו רבנן
: נאמר בתורה "
ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו
פיגול יהיה":
אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע
-
במחשב
באחת מארבעת עבודות הקרבן על מנת
לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר
, שנעשה הקרבן פיגול על ידי כך.
או אינו
פירוש הפסוק
אלא
כפשוטו,
באוכל מזבחו ליום שלישי
, שנעשה פיגול מחמת כן !?
אמרת
, אי אפשר לומר כן, כי האם יתכן לומר:
אחר שהוא כשר
, שנעשו כל עבודותיו כתיקונן,
יחזור ויפסל
על ידי אכילה ביום השלישי!?
אמר לו רבי עקיבא
לרבי אליעזר:
הן, מצינו בזב וזבה
, שדינם לספור שבעה ימים נקיים מזיבה ולטבול ביום השביעי, ולהיטהר.
ו
כן מצינו באשה שראתה דם ביום אחד מתוך אחד עשר יום הראויים לימי זיבתה, שדינה להיות
שומרת יום
אחד נקי מדם
כנגד יום
שראתה בו דם, ויכולה לטבול כבר בבוקר של היום ש"שומרת" בו, כיון שמקצת היום ככולו, ונחשב לה תחילת היום ככולו לענין טהרתה, והרי היא טהורה מיד לאחר טבילתה [אלא שאסור לשמש עמה במשך כל היום, שמא תראה דם בהמשך היום, ואז היא תסתור את טהרתה למפרע],
ש
שני אלו
הן בחזקת טהרה
[זב וזבה - אף קודם שמלאו שבעת ימים. שומרת יום - מיד כשטבלה],
ו
אף על פי כן,
כיון שראו, סתרו
טהרתם למפרע, ויש לזב וזבה להתחיל למנות ז' ימים מתחילה, וכמו כן בטלה טהרתה של השומרת יום למפרע, ואדם או כלים שנגעו בה באותו יום לאחר שטבלה אף קודם שראתה, הרי אלו טמאים מחמתה למפרע.
אף אתה אל תתמה על
קרבן
זה, שאף על פי שהוכשר
, שכל עבודותיו נעשו בהכשר,
שיחזור ויפסל
מחמת אכילה חוץ לזמנה. ואם כן, אפשר לפרש הפסוק כפשוטו, שאם אכל מבשר הזבח ביום השלישי, הרי זה נעשה פיגול!?
אמר ליה
רבי אליעזר לרבי עקיבא: יש לך ללמוד שהכתוב מדבר במחשב לאכול ביום השלישי, ש
הרי הוא אומר
בהמשך "לא ירצה
המקריב
",
ו
דורשים בזה ש
בשעת הקרבה הוא נפסל
, והיינו שאין הקרבתו מרצה,
ואינו נפסל ב
אכילתו ביום ה
שלישי
.
או אינו
כוונת הכתוב ה
אומר
"
המקריב
"
אלא זה כהן המקריב
במחשבת פיגול, שאינו כשר עוד לכהונה, והיינו, שמלבד מה שלמדנו פסול מחשבה, נלמד גם דבר זה -
כשהוא אומר
"המקריב
אותו
לא יחשב", ולא כתב "המקריב לא יחשב", למדנו מתיבת "אותו" למעט, ולומר,
בזבח הוא מדבר
שנפסל,
ואינו מדבר בכהן
.
בן עזאי אומר
: תיבת "אותו" כך נדרשת: "
אותו
",
מה תלמוד לומר? לפי שנאמר
"כי תדור נדר,
לא תאחר לשלמו
",
יכול אף מאחר
להביא את
נדרו
יהיה קרבנו
ב
"
לא ירצה
"?
תלמוד לומר
"
אותו
". ודורשים בזה "
אותו
", היינו פיגול,
בלא ירצה, ואין המאחר נדרו בלא ירצה
.
אחרים אומרים
: מכאן אנו למדים שמדבר הכתוב במחשב לאכול ביום השלישי, שנאמר "
לא יחשב
" והוא מיותר, שהרי כבר נאמר "לא ירצה, אלא ללמדך:
במחשבה הוא נפסל
שהיא מלשון "לא יחשב"
ואינו נפסל בשלישי
. ואמר הכתוב, המקריב אותו לא יחשב במחשבה זאת.
ומקשינן:
ובן עזאי
, שדרש מתיבת "אותו" למעט מאחר נדרו, דין זה
דבזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן, מנא ליה?
ומתרצינן:
אי בעית אימא, נפקא ליה מדאחרים
, ממה שהוצרכנו למעט שאין הזבח נפסל מחמת אכילת ביום השלישי, יש להכריח שהפסוק מדבר על פסול הזבח, ולא על פסולו של הכהן, כי מדוע יפסל הכהן שלא חטא מחמת חטאו של האוכל ביום השלישי.
ואי בעית אימא, מדכתיב
"
לא ירצה
"
ו
לשון "
לא ירצה
",
זיבחא הוא
. ואין נופל לשון זה על פסולו של כהן.
ומקשינן:
ובן עזאי
, וכי דרשה זו של "
אותו בלא ירצה, ואין מאחר נדרו בלא ירצה
"
מהכא
מהייתור של תיבת "אותו"
נפקא?
הרי
מדאחרים נפקא
דין זה!
דתניא, אחרים אומרים: יכול יהא בכור
בהמה טהורה שמצותו ליקרב בתוך שנתו,
שעיברה שנתו
ונחשב איחור משום שנאמר בו "לפני ה' תאכלנו שנה בשנה",
Traduction française
Ne sera pas compté" -
Qu'on n'y mêle pas d'autres pensées,
que le sacrifice ne devient piggul que si on y a pensé seulement la pensée «hors de son temps», car seule celle-ci entraîne l'obligation de karet pour son alimentation, mais si on a pensé, outre la pensée «hors de son temps», une autre pensée de disqualification telle que la pensée «hors de son lieu» qui ne rend pas piggul mais seulement invalide, le sacrifice sort du domaine du pigul et il n'y a pas d'obligation de karet pour l'avoir mangé. "
Piggul" -
Ceci
est la pensée
«hors de son lieu»
par laquelle aussi le sacrifice est invalidé. "
Il sera" -
le texte a fait que la pensée «hors de son temps» et la pensée «hors de son lieu» sont une seule et même réalité,
enseigne
qu'en dépit du fait qu'une pensée de disqualification ne rend pas invalide si on a conçu l'intention de manger une quantité inférieure à un kezayit, toutefois si l'on a pensé de manger une quantité d'environ un demi‑zayit «hors de son lieu» et un demi‑zayit «hors de son temps»
qui s'ajoutent
les deux pensées
l'une à l'autre
pour invalider le sacrifice. "
Et l'âme qui en mangera
«porteront leur faute» - ceci vient restreindre, que seulement
l'une
des deux disqualifications «hors de son lieu» et «hors de son temps» entraîne l'obligation de karet pour son alimentation,
et non les deux
ensemble.
Et laquelle
desquelles donne obligation de karet? -
Celle‑ci «
hors de son temps» ,
puisque
a statué
une gzera shava de «
l'offense -
l'offense»
de"
celui qui reste"
ressemble à elle
au «hors de son temps»
en"
B".
Comme celui qui reste a karet pour son alimentation, ainsi est la loi pour hors de son temps. Et puisque hors de son temps est semblable à «celui qui reste», tandis que hors de son lieu ne lui est pas semblable, ou bien l'on drache la gzera shava pour hors de son temps mais non pour hors de son lieu."
(plus haut, au début de la sougya où Ravba apprend «hors de son temps» et «hors de son lieu» de ce verset, la Гемара a demandé pourquoi il a préféré l'exégèse de l'obligation de karet pour «hors de son temps» — il eût été préférable de l'exiger pour «hors de son lieu» [puisque le mot «mimeno» qui atténue l'un d'eux du karet est adjacent au mot «piggul» d'où nous apprenons «hors de son lieu»], on ne répondra pas à cette objection que l'on préfère exiger le karet pour «hors de son temps» parce qu'il est semblable à «celui qui reste» dans B? puisque l'on ne savait pas encore alors que la source de l'obligation de karet provient de «celui qui reste».)
Rav Papa dit à Rava : d'après toi
que parmi «hors de son temps» et «hors de son lieu» on apprend du verset de la parasha Tzav, le verset «et si l'on l'a mangé le troisième jour»
troisième
du passage Vous serez saints
qu'as‑tu déduit de lui
puisqu'il n'est pas nécessaire pour «hors de son lieu» !?
Rava lui dit : ce verset
nécessite pour lui que
te montre que la pensée «hors de son lieu» invalide seulement si on a pensé la manger en un lieu
qui soit «
tripartite»
en
le versement du sang,
et en
la consommation de chair,
et en
la combustion des offrandes animales
.
Et c'est l'endroit approprié pour ces trois choses au temps de la permission des hauts lieux, qui est hors de l'enclos pour les sacrifices des choses saintes consommées dans l'enclos, ou hors de la ville pour les sacrifices modestes consommés dans toute la ville, puisque du temps de la permission des hauts lieux cet endroit était l'endroit approprié pour ces trois choses. Mais si on a pensé manger dans le sanctuaire, qui n'est pas lieu approprié pour la consommation de chair ni pour la combustion des offrandes animales du tout, le sacrifice n'est pas invalidé par cette pensée.
D'autres disent :
Nous apprenons d'ici que l'Écriture parle de celui qui pense manger au troisième jour, comme il est dit
« il ne sera pas considéré »
et cette expression est superflue, puisqu'il a déjà été dit : « il ne sera pas agréé », mais c'est pour t'enseigner :
il devient invalide par la pensée
qui est de l'expression « il ne sera pas considéré »
et il ne devient pas invalide [du fait] du troisième jour.
Et l'Écriture dit : celui qui l'offre ne sera pas considéré comme ayant cette pensée.
Et nous objectons :
et Ben Azaï,
qui a déduit du mot « lui » l'exclusion de celui qui tarde son vœu, ce principe
que l'Écriture parle du sacrifice et non du prêtre, d'où le tient-il ?
Et nous répondons :
si tu veux, dis : il le déduit de l'enseignement de D'autres,
du fait que nous avons eu besoin d'exclure que le sacrifice devienne invalide à cause de la consommation au troisième jour, il faut nécessairement que le verset parle de l'invalidité du sacrifice, et non de celle du prêtre ; car pourquoi le prêtre qui n'a pas fauté deviendrait-il invalide à cause de la faute de celui qui mange au troisième jour ?
Et si tu veux, dis : du fait qu'il est écrit
« il ne sera pas agréé »
et
le terme
« il ne sera pas agréé »,
est celui du sacrifice.
Et ce terme ne convient pas à l'invalidité du prêtre.
Et nous objectons :
et Ben Azaï,
et cette déduction de
« lui est dans “il ne sera pas agréé”, mais celui qui tarde son vœu n'est pas dans “il ne sera pas agréé”
d'ici,
du caractère superflu du mot « lui »
ressort-elle ?
Voici que
cela ressort de l'enseignement de D'autres
ce principe !
Car il a été enseigné : D'autres disent : peut-être le premier-né
d'un animal pur, dont la mitsva est de le faire monter en offrande au cours de son année,
dont l'année est passée
et où le retard serait considéré comme tel, puisqu'il est dit à son sujet : « devant l'Éternel, tu le mangeras année après année » ;