Zéva'him 28a — le Talmud en français

גמרא:

סברוה

כי

עור

ה

אליה

כאליה דמי

. וכשם שלענין אכילה נחשב עור האליה בשר, הוא הדין לענין הקטרה דינו כבשר. ולכן, שלמי כבש, שדין אלייתו להיקרב על המזבח, אף עור האליה קריבה עמו. ואם כן יקשה, מה שאומרת המשנה כי השוחט שלמי כבש במחשבה לאכול את עור האליה חוץ למקומו או לזמנו, שמחשבתו פוסלת או מפגלת, ומדוע פוסלת מחשבתו?

והא קא מחשב מאכילת מזבח

, שדין העור להיות נאכל על ידי המזבח,

ל

אכילת

אדם

, שהרי חישב על האדם שיאכל את עור האליה. וכי מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם לפסול הקרבן על ידי זה?

ומתרצינן:

אמר שמואל: הא מני, רבי אליעזר היא, דאמר מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם, ומאכילת אדם לאכילת מזבח!

דתנן: השוחט את הזבח

במחשבה

לאכול דבר שאין דרכן לאכול

כגון אימורים שדינם להקטרה, חוץ לזמן אכילתם או חוץ למקום אכילתם, וכן אם חישב

להקטיר

חוץ לזמנו או חוץ למקומו

דבר שאין דרכו להקטיר

כגון בשר שדינו להיאכל, הרי הזבח

כשר

משום שאין מחשבה מאכילת מזבח לאכילת אדם או מאכילת אדם לאכילת מזבח פוסלת.

ורבי אליעזר פוסל

, כי הוא סובר שאף מחשבה מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח מועילה לפסול .

ומקשינן:

במאי אוקימתא

למשנתנו? -

כרבי אליעזר

. אם כך,

אימא סיפא

של המשנה:

זה הכלל

-

כל השוחט והמקבל והמוליך והזורק

וחישב בשעת אחת מאלו העבודות

לאכול דבר שדרכו לאכול

[והיינו בשר שלמים או שאר בשר זבח הנאכל] או שחישב בשעת אחת מאלו העבודות

ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר

והיינו אימורים, אם חישב בכל זה שתהיה האכילה או ההקטרה חוץ לזמנו, הרי הקרבן פיגול וחייב כרת באכילתו, ואם חישב בזה שתהיה האכילה או ההקטרה חוץ למקומו, הרי הוא פסול ואין חייב כרת.

ומוכח מסיפא זו שדווקא אם חישב לאכול

דבר שדרכו לאכול, אין

. אבל אם חישב לאכול דבר

שאין דרכו לאכול, לא

נפסל הקרבן. ונמצא, שסיפא זו

אתאן לרבנן

, הסוברים שאין מחשבין מאכילה זו לאכילה אחרת. ואם כן יקשה, וכי יתכן להעמיד את ה

רישא

לפי

רבי אליעזר, וסיפא

לפי

רבנן?

אמר ליה

שמואל:

אין, רישא רבי אליעזר, וסיפא רבנן

.

רב הונא אמר: עור אליה לאו כאליה דמי

לענין מצוות הקטרה. משום שמיעטו הכתוב, כפי שיתבאר -

אמר רבה: מאי טעמא דרב הונא

שסובר עור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה? - משום שלגבי הקטרת האליה מיעטה התורה את עור האליה בפירוש, באומרה "והקריב מזבח השלמים לה'

חלבו האליה

", ודרשינן,

ולא עור האליה

. ולרב הונא, משנתנו היא אף לרבנן שאין מחשבין מאכילה זו לאכילה אחרת.

רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי

. ועור כבש, כיון שאלייתו קריבה, אף עור האליה קרב עמה. ומשנתנו יכולה לסבור כרבנן שאין מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם,

והכא

, משנתנו הפוסלת במחשב על אכילת עור האליה,

במאי עסקינן, באליה של גדי

, שאין דינה להקטיר אלא לאכול, וכשמחשב על אכילתה הרי הוא מחשב מאכילת אדם לאכילת אדם, ולכך פוסל.

ומבארת הגמרא שזה פשוט מדוע

כולהו

, רב הונא ורב חסדא,

כשמואל

שהעמיד המשנה לפי רבי אליעזר,

לא אמרי

, כי להעמיד את המשנה באופן ש

רישא רבי אליעזר וסיפא רבנן

-

לא מוקמי!

וכן פשוט לנו הטעם מדוע שמואל ורב חסדא

כרב הונא הסובר

שעור האליה לאו כאליה

לא אמרי

, כי

עור אליה כאליה דמי קא משמע להו

. ולא משמע להם לדרוש כרב הונא, ולמעט את עור האליה מ"חלבו - האליה".

אלא מה שקשה הוא, שמואל ורב הונא,

כרב חסדא

שהעמיד המשנה בעור הגדי,

מאי טעמא לא אמרי?

שהרי אף הם מודים שאליית הגדי אינה קריבה אלא נאכלת!?

ומתרצינן: טעמם של שמואל ורב הונא שלא העמידו המשנה באופן זה הוא, כי אם עוסקת המשנה בעור של גדי שדינו להיאכל,

מאי קא משמע לן

בזה, וכי את דין זה עצמו ש

עור אליה

לענין אכילת אדם

כאליה דמי

באה המשנה לחדש, ולומר שהיות והוא רך כבשר דינו כבשר לענין לפוסלו במחשבת אכילה שאינה ראויה? והרי כבר

תנינא

, שנינו זאת במשנה:

ואלו שעורותיהן כבשרן

לטמא טומאת נבילות -

עור שתחת האליה

. אלא בהכרח, לא זה באה המשנה לחדש, אלא דבר אחר, והיינו, שעוסקת המשנה בעור של כבש, ולשמואל החידוש הוא שמחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר, ולרב הונא החידוש הוא שעור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה.

ורב חסדא

סבר, כי אף על פי שכבר שנינו כי עור האליה הוא בכלל אלו שעורותיהן כבשרן, בכל זאת

איצטריך

להשמיענו גם כאן שעור האליה כאליה דמי.

כי

סלקא דעתך אמינא, הני מילי

שנחשב העור כאליה,

לענין טומאה

, להצטרף לכזית בטומאת נבילה או לכביצה בטומאת אוכלים, כי היות

דרכיך

, שהוא עור רך,

מצטרף

להיחשב כבשר.

אבל הכא

, לענין שיאכל כדין הקדשים,

אימא

כיון שאמר הכתוב [במדבר יח] לגבי מתנות כהונה "לכל קדשי בני ישראל לך נתתיו,

למשחה

", והיינו

לגדולה

, ללמד שיהיו אוכלים אותם

כדרך שהמלכים אוכלין

, והואיל

ולא עבדי מלכים דאכלי הכי, אימא לא

תהיה מחשבת השוחט על מנת לאכול עור האליה שלא כדינו מחשבת אכילה, ולא יפסל בכך,

קא משמע לן

שאף בזה דין העור כבשר, ואכילתו נחשבת אכילת בשר.

מיתיבי

מהא דתניא בתוספתא:

השוחט את העולה

במחשבה

להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו

-

פסול, ואין בו כרת

.

חוץ לזמנו

-

פיגול, וחייבין עליו כרת!

אלעזר בן יהודה איש אבלים אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום רבי שמעון: אחד עור

הרך של

בית הפרסות

ב

בהמה דקה, ואחד עור הראש של עגל הרך

כל שנתו הראשונה,

ואחד עור שתחת האליה, ו

כן

כל שמנו חכמים גבי טומאה

של נבילה או אוכלים "

ואלו שעורותיהן כבשרן

",

להביא

, בנוסף לכל האמורים לעיל,

עור של בית הבושת

, בכל אלו, אם שחט את העולה על מנת להקטיר כזית מהם

חוץ למקומו, פסול, ואין בו כרת

.

חוץ לזמנו

-

פיגול וחייבין עליו כרת!

ומשמע שבשוחט

עולה

דווקא,

אין

, פוסלת מחשבה על הקטרת עורות אלו שלא כדינם, שהרי לא נקט התנא אלא עולה,

אבל

השוחט

זבח

אחר,

לא

פסלה מחשבתו בזה,

ואם כן מקשינן:

בשלמא לרב הונא

, הסובר שבפירוש מיעטה תורה בשלמים את עור האליה מהקטרה,

היינו דקתני

"השוחט

עולה

במחשבה להקטיר כזית מעור שתחת האליה", שדווקא בזה פסול כיון שהעולה לא התמעטה מהקטרת עור האליה אלא שלמים בלבד.

אלא לרב חסדא

, שלא סובר כלל את המיעוט, ואף בשלמים עור האליה כאליה,

מאי איריא דתני

"

עולה

"?

ליתני זבח

סתם! שהרי כל זבח, בין שלמים בין עולה, אלייתו מוקטרת!?

ומתרצינן:

אמר לך רב חסדא

שני תירוצים:

איבעית אימא

, התנא של הברייתא עוסק

באליה של גדי

, שאינה עומדת להקטרה כלל אלא לאכילה, ולכך לא שנה זבח סתם במחשבת הקטרה, כי בשלמים אין עור האליה ראוי להקטרה. ונקט עולה דווקא, שבה אף עור הגדי מוקטר, שהרי כולה כליל לה', ובזה תפסול מחשבת הקטרה שלא כדינו.

ואיבעית אימא, תני

באותה ברייתא: השוחט את ה

זבח

במחשבה להקטיר עור האליה שלא כדינו. ופסול אף בכבש, כיון שעור האליה כאליה לרב חסדא. ונמצא מחשב מאכילת מזבח לאכילת מזבח.

שנינו במשנה: השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או להקטיר אימוריו בחוץ

פסול ואין בו כרת

. ואם חישב לזרוק דמו למחר או להקטיר אימוריו מחר, הרי הוא פיגול, וחייבין עליו כרת.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

לחלק בין מחשבת חוץ למקומו, שעל אף שפוסלת אין באכילתו כרת, לבין פסול מחמת מחשבת חוץ לזמנו, שיש באכילתו כרת?

ומתרצינן:

אמר שמואל: תרי קראי כתיבי

. האחד על חוץ לזמנו ובו נאמר כרת, והאחר על חוץ למקומו ולא נאמר בו כרת.

ודנה הגמרא:

מאי היא?

אמר רבה

: כתיב בפרשת צו "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה! המקריב אותו לא יחשב לו - פיגול יהיה! והנפש האוכלת ממנו, עונה תשא".

ודורשים את הפסוק כך:

"ה

שלישי

" -

זהו

החושב בשעת עבודת הקרבן על אכילת אדם או אכילת מזבח שתהיה

חוץ לזמנו

. שהרי היום השלישי הוא חוץ לזמן אכילת השלמים, שדינם להיאכל לשני ימים.

"

פיגול

יהיה" שנכתב בסוף הפסוק, מיותר הוא. שהרי כבר נאמר על "חוץ לזמנו" "לא ירצה", אלא

זהו

שאם חישב בשעת העבודה לאוכלו אכילת אדם או אכילת מזבח

חוץ למקומו

, פסול. ומסתבר לרבות דווקא מחשבת "חוץ למקומו" ולא מחשבה אחרת, כגון מחשב לשפוך דמו על הרצפה, או לערב דמו בדם הפסולים, משום שמחשבת "חוץ למקומו" דומה יותר למחשבת "חוץ לזמנו" ממחשבות אחרות.

וממה שנאמר בהמשך הפסוק לענין חיוב כרת "

והנפש האוכלת ממנו

עונה תשא", ולא כתוב "והנפש האוכלת עונה תשא" ללא תיבת "ממנו", הרי זה בא למעט, שרק ב

אחד

מבין שני אלו אם אכל ענוש כרת,

ולא

ב

שנים

אלו.

ואיזה זה?

-

זהו

"

חוץ לזמנו

".

ולמעוטי חוץ למקומו

, שאינו ענוש כרת.

ומקשינן:

ואימא

להיפך - "

והנפש האוכלת ממנו

עונה תשא"

זהו חוץ למקומו, ולמעוטי

מתיבת "ממנו" את

חוץ לזמנו

שאין חייבין על אכילתו כרת!?

ומתרצינן:

מסתברא

ש"

חוץ לזמנו

"

עדיף

להעמיד בו את הכרת, משום

דפתח

הפסוק

ביה

בתחילה "ואם האכל יאכל ביום השלישי"!

ומקשינן:

אדרבה

, ב"

חוץ למקומו

"

עדיף

להעמיד בו את הכרת, כיון

דסמיך ליה

תיבת "ממנו", הממעטת אחד משניהם מעונש כרת, לתיבת "פיגול", שממנה נלמד פסול של "חוץ למקומו"!?

ומתרצינן:

אלא, אמר אביי: כי אתא רב יצחק בר אבדימי, אמר רבה: סמיך אדתני תנא: כשהוא אומר

"ואם האכל יאכל ביום ה

שלישי

פגול הוא לא ירצה, ואכליו עונו ישא, כי את קדש ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה!"

בפרשת קדושים תהיו

[שהוא "קרא זוטא", שקצר הוא ביחס לפסוק שבפרשת צו], הרי פסוק זה מיותר.

שאין תלמוד לומר

אותו,

שהרי כבר נאמר

בפרשת צו "

ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי

לא ירצה".