Zéva'him 25b — le Talmud en français

אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן

ורידין

שבצואר הבהמה וכן את שני סימניה הנשחטים

לתוך הכלי

שמקבל בו הדם, ובכך מקיים היטב דין קבלה מהפר ללא הפסק בין הכלי לפר. ואין הכוונה שיתן הורידין לתוך דפנות הכלי, שאי אפשר לעשות כן, אלא יתנם מעל הכלי כנגד אוירו ולא מצידו, כי האויר שמצדו מפסיק בין הפר לכלי, ואין כאן קבלה מהפר אלא מהאויר.

איתמר נמי: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ורידין צריך שיראו

את

אויר

ה

כלי

, והיינו מה שאמרנו שיתנם מעל הכלי .

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן

: אם

היה

הכהן

מקבל

את הדם במזרק,

ונפחתו שולי מזרק

, שנשברה תחתית המזרק

עד שלא

הספיק ל

הגיע

ה

דם לאויר

דפנות המזרק, והוא עדיין כנגד אוירו מלמעלה, וכיון שנשברה תחתית המזרק, נשפך הדם לרצפה,

מהו

דינו?

האם מצב הדם כשהוא ב

אויר

הכלי מלמעלה, אף על פי

שאין סופו לנוח

בכלי, שהרי קרקעיתו עתידה ליפול קודם שינוח הדם בתוכו,

כמונח

בכלי

דמי

, ונחשב שהתקבל הדם בכלי, ולאחר מכן נשפך הדם מהכלי לרצפה, וכשר.

או

שנאמר,

לא כמונח דמי

, ולא נחשב שהתקבל הדם בכלי, ונמצא שנשפך מצואר הבהמה הישר לרצפה, ופסול.

ובאופן שהגיע הדם לתוך אויר המזרק, ולא הספיק לנוח בקרקעיתו עד שנשברה, לא הסתפק רב אסי כיון שמשנכנס הדם בין דפנות המזרק, נחשב קבלה, ואין צריך שינוח בקרקעיתו.

אמר ליה

רבי יוחנן לרב אסי:

תניתוה

, שנינו את פתרון הבעיה הזאת בברייתא השנויה לגבי קידוש מי חטאת:

דתניא, אמרה תורה, שכדי לקדש "מי חטאת" [שמערבים בהם את אפר השריפה של פרה אדומה, ומזים אותם על טמאי מת לטהרם], יש לקבל "מים חיים אל כלי". והיינו, לקבל את מי המעיין, הנקראים "מים חיים", היישר ממקור נביעתם של המים אל כלי המיועד לקבל את המים לשם קידוש מי חטאת, ואם ישאב את המים או יקבלם בכלי שלא לשם קידוש מי חטאת, יפסלו המים.

ולכן,

חבית שמונחת תחת הזינוק

, צינור של מי מעיין, המקלח מים מגובה הר זקוף למרחוק, והחבית לא הונחה שם לשם קידוש מי חטאת, הרי

מים ש

באו

בתוכה

בין דפנותיה של החבית, אף שלא נחו בקרקעיתה,

ו

כן מים

שבחוצה לה

, שהגיעו כנגד אוירה מלמעלה,

פסולין

לקידוש מי חטאת, ולא יועיל לתת כלי אחר לתוכה או מעליה כדי לקבל את המים לשם קידוש מי חטאת.

כי מים אלו, כבר בעודם באויר נחשבים הם כמונחים בחבית, וכיון שהחבית לא הונחה שם לשם קידוש מי חטאת, הרי המים אינם נחשבים עוד כ"מים חיים", אלא הרי הם כמי שהונחו בחבית שלא לשם קידוש למי חטאת. ולכן, גם אם יתן עתה שם כלי אחר, או יאחזנו בידו לשם קבלת מי החטאת, פסולים המים, עקב היותם נחשבים כמי שהונחו בחבית שלא לשם קידוש.

ומכאן הוכיח רבי יוחנן שדבר הנמצא כנגד אויר הכלי מלמעלה, נחשב כמונח בכלי.

וממשיכה הברייתא: אבל, אם

צירף פיה

, הצמיד את פי החבית אל מתחת

לזינוק

, באופן שאין מרחק של אויר [בגובה הזינוק] המפסיק בין פיה שלמטה לזינוק שמעליה, הרי רק ה

מים ש

באו

בתוכה

, בתוך אויר דפנותיה,

פסולין

, כיון שכבר נתקבלו המים בתוכה שלא לשם קידוש מי חטאת.

ו

אולם, המים

שבחוצה לה

, שעדיין מצויים בתוך הזינוק עצמו, אף שהם כנגד אוירה מלמעלה,

כשרין

, כיון שעדיין לא יצאו המים ונפרדו מהזינוק, ואין הם מצויים תלושים באויר עד שנחשיבם כמונחים בחבית שתחתם.

ומקשינן:

האי מאי!?

איזו ראיה יש מברייתא זו לבעייתו של רב אסי? והרי הוא

בעי מיניה

מרבי יוחנן מה הדין ב

אויר שאין סופו לנוח

, כגון כשנפחתו שולי המזרק, שאז הדם שבאויר לא היה עתיד ואף לא ראוי לנוח במזרק, שהרי נתקלקל ולא היה ראוי לקבלה,

ו

אילו רבי יוחנן

קא פשט ליה

ממקרה של

אויר שסופו לנוח

, והיינו המקרה של חבית, שאמנם גם בזה סופם של המים שלא נחו בחבית, אבל יתכן להחשיבם כמונחים בחבית מחמת שראויין היו להיות מונחים בה, שהרי החבית היתה שלמה וראויה מצד עצמה לקבל את המים, אלמלא שזה קיבלם ומנע מהם ליכנס לתוכה.

ומתרצינן: רב אסי

תרתי קא בעי מיניה

: א. אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ב.

אם תימצי לומר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, אויר שסופו לנוח, מאי?

האם נחשב כמונח או לא, ורבי יוחנן הוכיח מהברייתא רק לגבי הבעיה השניה, שבחבית למדנו כי במקום שסופו לנוח, נחשב כמונח.

רב יוסף מתני

את הנידון בין רב אסי ורבי יוחנן

הכי

, כפי שאמרנו.

רב כהנא מתני

את דבריהם באופן שרב אסי לא שמע ברייתא זו של חבית, ומשום כך

חבית

שמונחת תחת הזינוק, מים שחוצה לה כנגד אוירה,

בעא מיניה

, מהו לקבלם לשם מי חטאת,

ופשט ליה

רבי יוחנן מברייתא זו של

חבית

, האומרת שפסולין.

ואילו

רבה מתני

את דבריהם בצורה שונה: רב אסי,

חבית בעא מיניה

כדברי רב כהנא,

ופשט ליה

רבי יוחנן, שיש לך ללמוד דבר זה מקבלת הדם ב

מזרק

.

שהרי וכי

אי אתה מודה במזרק, שאי אפשר לו

לקבל הדם

בלא זינוק

של הדם באויר שכנגד המזרק!? שאף אם שוחט כנגד אויר הכלי, באופן שמצמיד שפת הכלי למקום השחיטה, אין הדם יורד ממקום השחיטה לכלי אלא מקלח באויר מלמעלה לרוחב הכלי ואחר כך יורד לכלי, ונמצא שיורד מהאויר ולא ישירות מהפר, והרי אמרה תורה דם מהפר יקבלנו ולא מהאויר, אלא בהכרח אתה אומר, שמצב הדם באויר נחשב כמונח בכלי, ומכאן תלמד לגבי חבית, שאויר שסופו לנוח כמונח דמי, ופסולים המים למי חטאת.

תנן התם

במסכת פרה [ו ד]: היה קילוח מים יורד מהר מעוקם, באופן שאין הוא יורד לחבית המונחת, ו

נתן

סמוך למים את

ידו או רגלו, או עלי ירקות

הראויין לאכילה ומקבלים טומאה, ועשאן כעין מרזב,

כדי שיעברו

דרכם ה

מים לחבית

לשם קידוש מי חטאת, הרי מים אלו שבחבית

פסולין

. משום שהויית מים אלו אל הכלי היתה באמצעות דבר המקבל טומאה. אבל, אם נתן שם

עלי קנים ועלי אגוזים

, שאין הם ראויין לאכילה ואינם מקבלים טומאה, הרי שהמים

כשירין!

זה הכלל, דבר המקבל טומאה

, אם באו על ידו המים אל הכלי,

פסולין

המים. אבל אם באו על ידי

דבר שאינו מקבל טומאה

, הרי המים

כשירין

.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

שדבר המקבל טומאה המהווה את המים, פוסל?

ומבארת:

דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא: אמר קרא

[ויקרא יא] "

אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור

", ומתיבת "יהיה" דורשים, ש

הוייתן

של מים המטהרים אחרים, כגון מקוה, או מי חטאת,

על ידי טהרה תהא!

והיינו, כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או מים קדושים, עליך להוות אותם על ידי דבר שאינו מקבל טומאה.

אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: זאת אומרת

, הלכה זאת, הפוסלת את המים שבאויר כאשר עברו המים לכלי על ידי נתינת ידו, מלמדת כי דבר הנמצא ב

אויר כלי, כ

מונח ב

כלי דמי

. שהרי לא ירדו ושתתו המים מידו היישר לתוך החבית, מיד ללא הפסק, אלא על ידי נתינת ידו קילחו ובאו המים אל האויר שמעל החבית, ומשם עברו בקילוח על פני רוחבה, לתוכה. ואם תאמר שהנמצא מעל אויר הכלי אינו כמונח בכלי, נמצא שבאו המים לכלי מן האויר ולא מידו, ואין להם להיפסל בכך [כי אם יתן האדם את ידו לתוך זרם מים, והם ימשיכו לזרום הלאה, ואחר כך יבואו לכלי, לא יפסלו בכך המים]. אלא בהכרח, אויר כלי ככלי, ולכן העברת המים מיד האדם אל האויר שמעל החבית, נחשבת כהכנסתם לתוכה, והיא נעשית באמצעות ידו.

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא

: אין זו ראיה,

ודלמא

הלכה זו של נתן ידו, עוסקת

ב

אופן שקילוח המים

שותת

ישירות מידו אל תוך דופנות החבית, ולא היתה ידו מוגבהת מעליה.

אמר ליה

רבי חייא בר אבא:

תרדא

, שוטה! והרי לשון המשנה הוא "נתן ידו

כדי שיעברו מים לחבית

",

תנן

. ומתיבת "שיעברו" משמע שלא נפלו המים ושתתו מידו לתוך החבית מיד, אלא על ידי נתינת ידו עברו לחבית בקילוח על פני רוחבה מלמעלה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

: מה ששנינו במשנה שעלי אגוזים אינם מקבלים טומאה,

מעדותו של רבי צדוק נשנית משנה זו

.

דתנן

[עדויות ז ד]:

העיד רבי צדוק על הזוחלין

מי מעיין

שקילחן

והמשיכן אל המקוה

ב

אמצעות

עלי אגוזין

, שעשאן כמרזב והמשיך דרכם את המים לכלי,

שהן כשירין

לטבילה. כיון שעלי אגוזים אינם מקבלים טומאה, ולא נעשתה הויית המקוה על ידי דבר המקבל טומאה. וכך העיד:

זה היה מעשה ב

מקום הקרוי

אוהלייא, ובא מעשה לפני חכמים

סנהדרין ש

בלשכת הגזית, והכשירו

.

אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הצורם אזן הפר

לאחר שחיטה, ונעשה בעל מום,

ואחר כך קיבל דמו, פסול

הקרבן, משום שגם בשעת קבלה צריך שיהיה הקרבן שלם,

שנאמר

[ויקרא ד] "

ולקח מדם הפר

", ומהאות ה"א של תיבת "הפר" דורשים -

פר שהיה כבר!

דהיינו שצריך שיהא הפר שלם בשעת קבלה, כפי שהיה בשעת שחיטה.

ודנה הגמרא:

אשכחן קדשי קדשים

, שבהם נאמר הכתוב. אבל

קדשים קלים, מנלן

דין זה?

אמר רבא: תניא

, נאמר בקרבן פסח, שהוא קדשים קלים [שמות יב] "

שה תמים זכר בן שנה

", מלמד הכתוב שצריך

שיהא תמים ובן שנה

.

אלא שפסוק זה מלמד רק

בשעת שחיטה

, שהרי בסוף הפסוק שלפניו נאמר "תכוסו על השה", והיינו שחיטה, וסמך לזה הכתוב "שה תמים", ואם כן מצינו רק שצריך שיהיה תמים בלא מום ושיהיה בן שנה בשעת שחיטה. אבל

בקבלה, בהולכה

, וכן

בזריקה, מנין

שצריך שיהיה תמים ובן שנה?

תלמוד לומר

"

יהיה

", ודרשינן,

כל הוייותיו

, עבודותיו של קרבן פסח,

לא יהיו אלא תם, ובן שנה

.

איתיביה אביי

לרבא מהא דתניא:

רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה

שנאבד הבשר והחלב או נטמא קודם זריקה,

שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב

בלבד -

זורק את הדם!

אבל אם לא נשתייר מהם כלום, אינו זורק, משום שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם", מלמד הכתוב שאם אין בשר אין דם!

ומכאן מקשה אביי לרבא, הסובר שבכל עבודות הקרבן יש לו להיות שלם, שהרי אין לך בעל מום גדול מזה שלא נשתייר ממנו אלא כזית בשר, ובכל זאת זורק את הדם [אבל לרבי זירא לא קשה, כי הוא לא אמר אלא בקבלה, ורק לרבא שדרש מהפסוק את כל העבודות, קשה].

אמר ליה רבא לאביי:

תרגומא

, יש לך לפרש את הברייתא שהבאת הדורשת מהכתוב שכל הוויותיו יהיו בתמים ובן שנה כשעת שחיטה, רק

אבן שנה

, על דין בן שנה, לפי שסמוך לו נכתבה תיבת "יהיה", ולומר, שאם נכנס לשנתו השניה לאחר השחיטה קודם שהסתיימו עבודותיו, פסול. אבל תמים, אין צריך שיהיה אלא בשעת קבלה. והגם שלא נאמר הפסוק לגבי תמים, יש לנו ללמוד דין זה מקדשי קדשים, שהואיל וגילתה שם תורה בדרשת "פר שהיה כבר" דין זה של תמים בשעת קבלה, הוא הדין בקדשים קלים.

ותמהה הגמרא: וכי למה צריכים אנו לרבות שיהיה בן שנה בשעת שאר העבודות כבשעת שחיטה? והלא כיון שבשחיטה היה בן שנה, הרי לא יתכן שבשאר עבודות לא יהיה בן שנה,

ומי איכא מידי דבשעת שחיטה

הוא

בן שנה

, ו

בשעת הולכה וזריקה

יהיה

בן שתים!?

ומתרצינן:

אמר רבא: זאת אומרת, שעות פוסלות בקדשים!

והיינו, שלענין בן שנה האמור בקדשים, מונים אף את שעותיו של הקרבן, ואם נולד היום בשעה תשיעית ולשנה הבאה נשחט באותה שעה, אסור לזרוק דמו בשעה עשירית, כיון שכבר עברה שנתו. והטעם, משום שנאמר בו "בן שנתו", ודורשים: שנתו שלו, ולא שנה של מנין העולם. ולכן אף שמנין העולם הוא מתשרי, לגבי קרבן יש למנות את שנתו מיום שנולד, מעת לעת לשעה שנולד בה.

אמר רבי אמי אמר רבי אלעזר

: היתה בהמת הקרבן עומדת כאשר

היא בפנים

העזרה,

ורגליה בחוץ

לעזרה, ו

חתך

את רגליה,

ואחר כך שחט, כשירה

. כי דם הרגלים העומדות בחוץ למרות שנפסל משום "יוצא", לא נתערב בדם שבמזרק [ולקמן מקשינן, מדוע אינה נפסלת משום בעלת מום].