Version texte de ce daf : original et traduction
Zéva'him 20b — le Talmud en français
Zéva'him 20b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Zéva'him 20b
ואם כן,
בשלמא לאביי, דמוקים לה
לדברי רבי יוחנן
כרבי
, ופסול לינה הוא רק גזירה דרבנן,
ומודי רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה, הא מני
-
רבי היא
, ולפיכך מועיל הקידוש שמקדשים עם קרות הגבר אפילו לעבודה שמתמשכת לאחר עלות עמוד השחר.
אלא לרבא, דמוקים לה
לרבי יוחנן
כרבי אלעזר ברבי שמעון
.
אבל לרבי
, דסבר פסול לינה בקידוש ידים ורגלים דאורייתא הוא, אפילו
מקרות הגבר עד צפרא פסלה לינה
, שהרי בזמן קרות הגבר עדיין הוא לילה, אם כן תיקשי,
הא
, המשנה במסכת תמיד,
מני?
אי רבי, הא אמר פסלה לינה
ולא יועיל קידוש הידים והרגלים בקרות הגבר לעבודתם לאחר עלות השחר.
אי רבי אלעזר ברבי שמעון
, למה הוצרכו בכלל לקדש, והרי קידשו כבר ידיהם להקטר החלבים בלילה, ואם כן,
הא אמר
רבי אלעזר ברבי שמעון כי
אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש?!
ומתרצינן:
לעולם
המשנה במסכת תמיד היא
כרבי אלעזר ברבי שמעון, והכא
, שהיו צריכים לקדש ידיהם ורגליהם לעבודת הדשן, לא מדובר בכהנים שכבר עבדו בלילה, אלא
בכהני חדתי
, בכהנים חדשים שלא עבדו בלילה, ובאים עתה להתחיל עבודתם, ולפיכך היו צריכים לקדש ידיהם ורגליהם.
איבעיא להו: יציאה
שיוצא הכהן מחוץ לעזרה
מהו שתועיל
לפסול
בקידוש ידים ורגלים
מדין "יוצא" אף שלא הסיח דעתו?
שהרי גם
אם תימצי לומר
ש
לינה לא פסלה
בקידוש ידים ורגלים, יתכן שהטעם לכך הוא משום
דלא פירש
מעבודה ולכן אין עלות השחר פוסל את קידושו מאתמול.
אבל יציאה
אל מחוץ לעזרה,
דפריש
ביציאתו מעבודתו, נחשב הדבר כמי ש
אסוחי דעתיה
מעבודה וצריך לחזור ולקדש.
או דילמא, כיון דבידו לחזור
ולעבוד,
לא מסח
דעתו מהעבודה, ואינו צריך לקדש?
תא שמע: קידש ידיו ורגליו, ונטמאו
הידים בטומאה מדרבנן המטמאה את הידים בלבד, וכגון הנוגע בפיגול או בנותר שגזרו חכמים שיטמאו את הידים ,
מטבילן
לידים בלבד,
ואין צריך לקדש
את ידיו ורגליו. ואם
יצאו ידיו
, שהושיטן כלפי חוץ, כשגופו נשאר בפנים,
הרי הן בקדושתן!
ומוכח שיציאה אינה פוסלת.
ודחינן:
יצאו ידיו
בלבד
לא קמיבעיא לן
כלל, ובודאי אינו צריך לשוב ולקדש.
כי קא מיבעיא, יצא כל גופו, מאי?
תא שמע
: כהן
שלא
היה
רחוץ ידים ורגלים
הרי הוא
מקדש
אותם ממי הכיור או ממים הנתונים
בכלי שרת
אחר, לפי שכל כלי שרת ראויים לקדש מהם את ידיו ורגליו .
וקידוש זה שמקדש הכהן מהכיור או מכלי שרת צריך להעשות
בפנים
העזרה, שהרי קבע הכתוב מקום לכיור בעזרה, ולפיכך צריך לקדשם במקום זה .
קידש בכלי שרת בחוץ
לעזרה,
או
שקידש
בכלי חול בפנים
העזרה,
או
שלא קידש ידיו ורגליו אלא
טבל במי מערה
הכשרים לטבילה,
ועבד
-
עבודתו פסולה!
כי אף על פי שטבילה חשובה מקידוש ידים ורגלים שהרי טובל כל גופו, מכל מקום אינה מועילה במקום קידוש מכלי שרת!
ודייקינן:
טעמא דקידש בכלי שרת בחוץ
, לכן לא מועיל קידושו,
הא קידש בפנים, ויצא
וחזר ועבד, עבודתו
כשירה
. שאילו הקידוש נפסל משום שיצא, למה הוצרך לומר שהקידוש בחוץ נפסל משום שלא קידש בפנים במקומו הראוי, והרי הוא נפסל משום יציאה, שהרי כשמקדש בחוץ אין לך יציאה גדולה מזו. אלא מוכח שאינו נפסל משום יציאה!
ודחינן:
דילמא
הפסול של "
קידש בכלי שרת בחוץ
" מדובר באופן שלא יצא גופו אלא רק ידיו וקידשם בחוץ.
היכי דמי
-
כגון דאפיק ידיו לבר
, לחוץ,
וקידש
אותם בחוץ במים מכלי שרת, ולכן נפסלו רק משום שלא היה הקידוש בפנים ולא מדין יוצא.
אבל יצא כל גופו
עדיין
תיבעי לך
, האם חייב לחזור ולקדש?!
אמר ליה רב זביד לרב פפא, תא שמע: יצא
הכהן
חוץ לחומת העזרה, אם
כדי
לשהות
בחוץ יצא, הרי הוא
טעון טבילה
. אם לפי שעה יצא, הרי הוא
טעון קידוש ידים ורגלים!
אמר ליה
רב פפא לרב זביד: אין פסולו משום היסח הדעת, אלא
הכא במאי עסקינן, כגון שיצא להסך רגליו
, והיינו שיצא "לשהות" ולכן צריך לטבול,
ו
כן שיצא
להטיל מימיו
, שיצא "לפי שעה", ולכן צריך לקדש ידיו ורגליו.
ומקשינן: וכי אפשר להעמיד דין זה באופן שיצא להסך רגליו ולהטיל מימיו?
הא בהדיא
כבר
קתני לה
בסיפא:
כל המיסך רגליו טעון טבילה
.
וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים!?
ומשנינן:
תני
תחילה אם לשהות טעון טבילה, ואם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים!
והדר מפרש
ש"לשהות" היינו מיסך רגליו שטעון טבילה, ו"לפי שעה" היינו מטיל מימיו שטעון קידוש ידים ורגלים.
תא שמע
: כהן העוסק במעשה
פרה
אדומה בהר המשחה, מחוץ לירושלים כיצד הוא מקדש ידיו ורגליו לפני עבודתו בפרה -
רבי חייא בר יוסף אמר: מקדש
ידיו ורגליו
בכלי שרת בפנים
העזרה,
ויוצא
אל הר המשחה, שאין היציאה פוסלת את קידוש ידיו ורגליו.
ורבי יוחנן אמר
: אינו צריך לקדש בפנים ולא בכלי שרת, אלא מקדשם
אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה של חרס!
ודחינן:
אמר רב פפא: שאני פרה
אדומה, הואיל
וכל מעשיה
, שחיטתה ושריפתה, נעשים
בחוץ
, לפיכך
לא פסלה בה יציאה
לקידוש ידים ורגלים שנעשה בפנים ובכלי שרת [לדעת רב חייא בר יוסף] .
ומקשינן:
אי הכי
, שחלוק דין פרה אדומה לפי שכל מעשיה בחוץ,
למה לי
כלל
דמקדש
בפנים ובכלי שרת? ולמה לא נכשיר מטעם זה לקדש ידיו ורגליו לכתחילה בכלי חול בחוץ?
ומתרצינן: סבר רבי חייא בר יוסף שצריך לקדש בפנים ובכלי שרת משום שדיני עבודת הפרה צריכים להעשות
כעין עבודה
שנעשית
בפנים
, אלא שגזירת הכתוב היא ששחיטתה ושריפתה יהיו בחוץ, אך את הקידוש שיכול להעשות בפנים, חייבים לעשותו כעין קידוש לפני עבודה הנעשית בפנים .
איבעיא להו: טומאה
שחלה על הכהן אחר קידוש ידיו ורגליו [וכעת הבינה הגמרא שהנידון בטומאת ידים בלבד ולא בטומאת הגוף],
מהו שתועיל
לפסול
לקידוש ידים ורגלים?
[והיינו, האם דיינו בטבילת ידיו להסרת הטומאה או שצריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו]?
שהרי אפילו
אם תימצי לומר יציאה לא פסלה
, יתכן דהיינו משום
דגברא
הא
חזי
לחזור ולעבוד בכל עת שירצה ולכן אינו מסיח דעתו, ואין הקידוש נפסל בהיסח הדעת.
אבל הכא
שנטמא,
דגברא לא חזי
, שמא
אסוחי מסח דעתיה
מהקידוש,
או דילמא, כיון דהדר חזי
, שיחזור להיות ראוי לאחר שיטבול ידיו,
דק ליה
, מדקדק הוא לשמור על קידוש ידיו ורגליו,
ולא מסח דעתיה
ממנו!?
תא שמע: קידש ידיו ורגליו, ונטמאו
ידיו -
מטבילן, ואין צריך לקדש!
ודחינן:
נטמאו ידיו
בלבד
לא מיבעיא לן
, ופשיטא שאינו צריך לקדש.
כי קא מיבעיא לן
כאשר
נטמא כל גופו
, וטבל, האם גם באופן כזה חייב לחזור ולקדש .
ותמהה הגמרא: אם
נטמא כל גופו, תיפוק לי
שחייב לקדש
כיון דבעי למיעבד הערב שמש
, שהרי אפילו אחר טבילתו אין הוא נטהר עד שקיעת החמה, ואם כן ודאי
אסוחי מסח דעתיה
בזמן רב שכזה
?!
ומתרצינן: אופן האיבעיא הוא
כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה
, וטבל, ונותר לו רק פרק זמן קצר עד השקיעה, והנידון הוא אם הסיח דעתו בזמן הקצר הזה משום שאינו ראוי בו לעבודה, או לאו .
תא שמע: פרה
אדומה -
רבי חייא ברבי יוסף אמר, מקדש
הכהן העובד בה את ידיו ורגליו לפני העבודה
בכלי שרת, בפנים, ויוצא
ועובד בהר המשחה.
ורבי יוחנן אמר, מקדש אפילו בחוץ ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרס!